להוריד את הילדים המפונקים אל הקרקע

בכירי ענקית הביטוח AIG נתפסו כשהם מבזבזים את הכספים שממשלת ארה"ב העבירה לחברה כדי שלא תקרוס, במסע ציד ראוותני בבריטניה. זאת הפעם השניה שהם נתפסו עושים משהו כזה אחרי המשבר. בגרמניה, למשל, הקדימו תרופה למכה והחליטו להתנות כל סיוע ממשלתי בהגבלת שכרם ותנאיהם של הבכירים. אבל השאלה שכנראה נשאלה בכל סלון של כל בית מול הטלביזיה היא "מה לעזאזל עבר לאנשים האלה בראש"?

בני אדם, באופן כללי, אוהבים לחשוב שמה שהם עושים זה בסדר. לכן, אתם לא תשמעו הרבה אנשים שאומרים בפה מלא: "אני בן-כלבה תאב בצע וחסר מצפון ואני פשוט גורף כמה שאני יכול ולא אכפת לי מכלום". רוב האנשים לא יכולים אפילו להגיד את זה לעצמם. אז הם אומרים דברים אחרים. נושא שכרם ותנאיהם של הבכירים הטריד רבים עוד כשהיה על חשבון הלקוחות (ששילמו יותר), בעלי המניות (שקיבלו נתח מוקטן) והעובדים (שהשתכרו פחות כדי לממן את החבילה) ולא על חשבון משלם המיסים.

ובכן, אמרו לנו, הם מקבלים כל-כך הרבה כי זה מגיע להם. ככה עובד שוק "חפשי", כל אחד מקבל רק מה שמגיע לו ואם יש עיוותים, פה ושם, זה בטח מפני שהממשלה "התערבה".

טיעון מעגלי ושקרי

שום דבר לא שבר את הטיעון המעגלי הזה. לא מחקרים שהראו שביצועי מנכ"לים "כוכבים", הסלבריטאים של עולם העסקים, אינם טובים יותר ולפעמים טובים פחות, מאשר של המנכ"ל הממוצע, שמרוויח הרבה פחות. גם העובדה שאותם מנהלים שילמו לעצמם בונוסים לא רק כשהחברות הרוויחו, אלא גם כשהן הפסידו, לא הספיקה לנו בשביל להתעורר.

נלחמים בחתולים השמנים

אמרו לנו שצריך לתגמל אנשים מוכשרים כדי שיעבדו קשה, ואם לא נעשה זאת, לא ישתלם להם להטריח את עצמם. ואנחנו תהינו איך לעזאזל חברות עסקיות עד לפני 30 שנה הצליחו לתפקד בלי שירעיפו על כל "אקזקיוטיב" חשבון הוצאות מנופח ויקיפו אותו בכל אבזור היוקרה והדאווין. ואיך, בשם אלוהי היד הנעלמה, אנחנו מצפים מאנשים לעבוד לא פחות קשה תמורת שכר שאי אפשר לחיות ממנו. מה יש במנהלים האלה שהם כל כך חסרי תחליף?

יש אנשים שקופצים על הסיפור המכוער של AIG ואומרים "תראו, הנה מה שקורה כשהממשלה מתערבת בכלכלה. היא מעודדת שחיתות ותאוות בצע, ובסופו של דבר מעשירה את העשירים". איפה היו אותם אנשים באותן אין-ספור פעמים בהם מנהלים התכנסו באתרי הנופש היקרים בעולם ודנו, מעל מעדנים אקזוטיים ויינות יקרים, בשאלה כמה אלפי עובדים צריך לזרוק לרחוב כדי "לייעל" את מצבה הכספי של החברה שנקלעה לקשיים?

ילדים מפונקים

אנשים שמוכנים לקחת מכולם, אבל לא מוכנים לוותר על הסוויטה והסושי, הם אנשים דפוקים. הם אנשים שאיבדו את הקשר עם המציאות ואיבדו כל תפיסה של ערך הכסף. לאזרח ממוצע תמיד תהיה תפיסה מסויימת של ערך הכסף, מהסיבה הפשוטה שכל שינוי במצבו הכספי יתורגם מייד לשינוי בחייו. אפשר לשלוח את הילד לחוג או אי אפשר, הצ'קים יחזרו או לא יחזרו.

בשביל אנשים שהורגלו שלא רק שהשמפניה והקוויאר שלהם מובטחים בלי קשר לשאלה כמה מיליונים בדיוק הם עשו החודש, אלא שתזרים הפינוקים הבלתי פוסק מגיע להם בזכות, משום שהם חסרי תחליף, בגלל שעצם העובדה שהם הגיעו למעמדם מהווה הוכחה לכך שהמעמד הזה מגיע להם, כסף הוא עניין אבסטרקטי.

עשינו מהם ילדים מפונקים. אמרנו להם שהם הכי טובים, שכל מה שהם עושים זה נכון ושכל מה שהם מקבלים מגיע להם. עכשיו אנחנו מופתעים שהם פשוט פועלים כמו שהרגלנו אותם ומבזבזים את כספי משלם המיסים על שטויות? לך תגיד לילד שגדל עם כפית זהב בפה שצריך להדק את החגורה.

למנוע את הפעם הבאה

בסיכומו של דבר, ההתערבות הממשלתית בסיפור הזה היא רעה ומזיקה, אבל גם בלתי נמנעת. משבר כלכלי שיוצא משליטה פירושו מהומות, אלימות, אי יציבות פוליטית ואולי מלחמות ומהפכות. אז יש תיאורטיקנים קפיטליסטיים שיושבים ב"טנקי חשיבה" וטוענים שהממשלה לא צריכה להתערב ויהי מה, ויש את המציאות, והאנשים שאמורים להתמודד אתה.

אם רוצים למנוע, בפעם הבאה, את הצורך להרעיף כספים על חברות כושלות, חייבים להוריד את המנהלים אל קרקע המציאות. לא כל מה שהם מקבלים מגיע להם אוטומטית, יש מדדים. והמדד הטוב ביותר הוא שכר העובדים. רוצים להרוויח יותר, מנהלים יקרים? נצמיד את שכרכם לשכר העובדים ואם תנהלו מספיק טוב בשביל לשלם לעובדים שלכם יותר, כנראה שגם לכם יגיע לקבל יותר.

עוד בעמוק בכיס

מעולם לא חבו מעטים כל כך לרבים כל כך
סוף לחגיגות השכר