הנה זה בא

המשבר אצלכם בבית: חברת ההשקעה האמריקנית סקויה גרמה השבוע לפאניקה בשוק ההיי-טק, לאחר שמצגת שלה נפתחה בתמונה מאיימת של מצבה ועליה הכיתוב "נוחו בשלום, זמנים טובים". יתכן מאד שהתמונה הזו הופכת לרלוונטית גם בישראל.

הברנז'ה רוחשת שמועות על גל קשה של פיטורין שעתיד לפקוד את כל ענפי הכלכלה הישראלית בקרוב. במעריב אף נקבו במספר של 55 אלף מפוטרים, שיתחילו להשלח הביתה מיד לאחר החגים. בארה"ב המשבר הכה בעיקר במגזר הפיננסי, שהביא עלינו את האסונות. בישראל הוא יכה, כרגיל, בשכבות החלשות. הפיטורים צפויים להיות בעיקר במגזרי התיירות, התעשייה והמסחר. גם מגזר ההיי-טק צפוי להפגע, ומספר המובטלים הכולל בישראל עשוי לעלות בעד כ-30%. ענף התקשורת מתנודד גם הוא: מעריב על סף קריסה כבר זמן רב, והשבוע התפרסה ידיעה על קיצוצים נרחבים הצפויים ברחבי אימפריית מוזס. בעת משבר, הדבר הראשון שמקצצים בו הוא העיתון.

הצמיחה, חוששים באוצר, תקמול ל-1.7% - פחות מהגידול במספר התושבים בישראל, שעומד על 1.8%. המסקנה: המשק הישראלי יתחיל להתכווץ. אנחנו חוזרים ל-2002. ובאוצר? הם טוענים שדווקא עכשיו הגיע הזמן לקצץ את התקציב. כלומר, הם תמיד היו בעד קיצוץ, אבל עכשיו עוד יותר. קודם הם תמכו בו משום שהמצב היה טוב ועכשיו הם תומכים בו משום שהמצב רע.

התיאולוגיה הניאו-ליברלית מעדיפה להתעלם מהמציאות: שמשק יוצא ממיתון או באמצעות הגדלת הוצאות הממשלה, דבר שמעניק כסף רב לעובדים רבים, שמעודד אותם לצרוך ולהשקיע, או באמצעות מלחמה. אולי באוצר יתעוררו כשהם יתחילו להבין שלא נשארו עבודות נוחות במשרד של איזה טייקון אחרי שדפקו למענו את הציבור, כי גם הטייקונים התחילו לחתוך.

פעולה ישירה: בשעה שהשורות הללו נכתבות לא ברור איך הסתיים המשבר-זוטא בקריביים, בו לקחו 300 פועלים סינים זועמים את מנהליהם הישראלים כבני ערובה. יש לקוות שהוא יסתיים על הצד הטוב ביותר: הפועלים יקבלו את המגיע להם והמנהלים ישוחררו.

הסיבה למשבר היא קריסתם של כל מיני "מכשירים פיננסיים" בארה”ב, והעובדה שהבוסים הישראלים לא מסוגלים לשלם לעובדיהם את משכורתם. מדובר באנשים קשי יום, במובן הבוטה ביותר של המילה, שככל הנראה נאלצו לשלם עבור עצם הזכות לעבוד מחוץ לסין. ועכשיו, הכסף שהרוויחו בזיעת אפם התאדה.

זה לא היה קורה בישראל, או בארה”ב, או במדינה מסודרת אחרת. שם החוק ניצב, אוטומטית, לצידם של בעלי ההון. אם זה היה קורה כאן, המנהלים היו נמלטים ומשאירים את הפועלים ללא כל אפשרות סיוע – כן, הם היו יכולים לתבוע בנק אמריקני שפשט רגל. בהצלחה.

אבל זה קרה באי שאין בו כוחות משטרה. ולרגע אחד ראינו כולנו איך דברים כאלה מתגלגלים ב"מצב טבעי", כשלאדונים אין אלימות ממוסדת לצידם. דבר דומה קרה לא מזמן בהודו, כשעשרות פועלים שזעמו על פיטוריהם רצחו את המעסיק שהפך אותם לאביונים. הודו, מעצמת היי-טק בהתהוות, עדיין מתקשה להתאושש.

אבל הצדק, למרות האלימות הלא נעימה, עומד לצד הפועלים הסינים, שיש לקוות שיקבלו את המגיע להם – גם אם זה יגרור את פשיטת הרגל של מעסיקיהם. זהו כלל הזהב שמדריך את התפיסה הסוציאל-דמוקרטית: שכל מה שעומד ביננו ובין התקוממות פראית (הרומנטיקנים קוראים לזה "מהפכה") של מנוצלי החברה הוא הגינות. מי שמשלם לעובדיו שכר הוגן, מעניק להם את זכויותיהם, ודואג לשלומם – ישגשג. מי שחושב שיוכל לנצל אותם ולהמנע מעונש – ובכן, יום אחד הוא יגלה שטעה ושהמשטרה במקרה לא בסביבה. וכשאותם אנשים ממש שוברים את כוח העובדים וגם את כוחה של הממשלה – ובכן, הם כורים את קברם שלהם. חבל שבאותה הזדמנות הם גוררים גם אותנו פנימה.

נבלי השבוע: התקשורת הכלכלית הממוסדת. נחמיה שטרסלר, מירב ארלוזרוב ודומיהם נאחזים כטובעים בקרשים הצפים שנותרו מ"כלכלת השוק החופשי" ומסרבים להכיר במציאות. אלה האנשים שבמשך שנים הטיפו לנו שהממשלה היא תמיד רעה ושהיזמים תמיד חכמים ונבונים.

עכשיו "היזמים" – אנשים כמו לב לבייב ושרי אריסון, שמעולם לא בנו בית ולא שתלו עץ, לא יצרו מוצר מועיל, אלא ליהטטו במה שהציונות הישנה כינתה לופט גשעפטן, "עסקי אוויר" – פושטים יד ומתחננים שהממשלה תציל אותם. השטיק הסחטני שלהם חדשני ומגעיל: נכון שעשינו עליכם קופה, אבל אם לא תצילו אותנו, תטבעו כולכם. והעיתונות הכלכלית הממוסדת ממשיכה לשמש להם שופר.

בארה"ב כבר מדברים על הקמת ועדת חקירה שתמצא את הנוכלים שמכרו לנו אוויר דחוס וסופם שחנקו את כולנו. אם תוקם ועידה כזו בישראל, אולי כדאי שתקדיש כמה עמודים – מעבר לשאלה איך נמכרו כל כך הרבה נכסי ציבור כל כך מהר כל כך בזול לכל כך מעט עשירים – לשאלת תפקידה של המקהלה הניאו-ליברלית הקבועה בתקשורת.

צדיקי השבוע: זוכה פרס נובל לכלכלה, הקולגה (הוא בעל טור ובלוגר) פרופ' פול קרוגמן. מתגנב החשד שקרוגמן זכה בפרס לא רק בשל התיאוריות הכלכליות המורכבות שפיתח – שעוסקות, בין השאר, בשאלה מדוע מדינות מייצאות זו לזו מוצרים זהים – אלא בשל התנגדותו העמוקה למשטר בוש.

יכול להיות. אחרי הכל, אחד מחברי ועדת הפרס לספרות הבהיר – קודם הענקת הפרס – שאין מצב שיזכה בו אמריקני. אבל קרוגמן התריע שנים כנגד עוולות הניאו-ליברליזם, והוא חזה את פקיעת בועת הדיור כבר באוגוסט 2005. אז נכון שהוא הציב רף גבוה מאד לקולגות – עמיתתו לדף המאמרים בניו יורק טיימס אמרה שלא תשלח לו שמפניה, כי פעם דרשו ממנה פוליצר ועכשיו רוצים נובל – אבל בכל זאת.

עוד בעמוק בכיס

ספרות עם קונטקסט
תלמדו מהסינים
התבלבלתם