הציבור לא מטומטם, הציבור לא רוצה לשלם

נגד כיוון התנועה: בית הנבחרים האמריקני הפתיע בתחילת השבוע מאד את כל הצופים, ודחה – בהפרש קטן של כ-20 קולות מתוך 435 – את הצעת החילוץ שניסה לדחוף לגרונו 'צאר הכלכלה' של בוש, הנרי פולסון. השוק הגיב בהתמוטטות עצבים והדאו ג'ונס צנח מיד ב-777 נקודות. לא השיא, אבל די קרוב. פוליטיקאים בכירים ופרשנים מיהרו לומר שבית הנבחרים הוא גוף לא אחראי.

במידה מסוימת זה נכון: בחינה של מצביעי הנגד העלתה שרבים מהם מגיעים ממחוזות 'מתנדנדים', היינו כאלה שבהם צפוי מאבק קשה בבחירות נובמבר המתקרבות והולכות. מתוך 38 'מתנדנדים', 30 הצביעו נגד התוכנית. התגובה הראשונה היתה "פויה, פוליטיקה".

השניה היתה מהורהרת יותר. מצביעי הנגד נשמעו לקולו של הציבור, וזה, מה לעשות, לא אהב את התכנית. בסקר של CNN ערב ההצבעה, זכתה התכנית לתמיכה של 45% - ולהתנגדות מצד 47%. הרבה מאד אנשים חשבו שקבוצה של אנשים לא אחראיים זכתה להרבה יותר מדי כוח, להמון תמיכה ממשלתית, ולהסרה של רגולציה – ובתגובה, מתוך תאוות בצע בלתי מרוסנת, זינקה להרפתקה לא שפויה. עכשיו, אמר חלק ניכר מהציבור, אנחנו גם צריכים לנקות אחריהם. לא, תודה. שיאכלו, לשם שינוי, את הדייסה שבישלו.

הציבור לא נשאר דומם: המתנגדים הציפו את משרדי חברי הקונגרס בשיחות טלפונים, פקסים, מיילים. אתר הקשר עם הציבור של הקונגרס קרס תחת העומס. אחת מחברות הקונגרס סיפרה שמתוך 1,000 טלפונים שהגיעו אליה, 998 הביעו התנגדות, והיא הבינה את הרמז. זה הגיוני: אפילו תומכי התכנית לא מתלהבים ממנה, אלא תומכים בה בחירוק שיניים ומחשש לגרוע יותר. אלה לא האנשים שיניעו את עצמם לתמיכה אקטיבית.

הציבור מטומטם? לגמרי לא בטוח. ערב אישור גרסתה השניה של תוכנית החילוץ התעקשו חברי הקונגרס כי היא תהיה צנועה הרבה יותר, וזה כבר הישג. על כל פנים, האמירה "הציבור מטומטם", שנשמעה מכל כיוון בשבוע האחרון, היא התגובה האוליגרכית הקלאסית לדמוקרטיה. טענת "מעט מומחים מול המון בורים" היתה עשויה להשמע אמינה יותר, אולי, אלמלא "המומחים" הם בדיוק אלה שגררו אותנו למשבר הזה. פולסון היה, עד לאחרונה, אחד מבנקאי וול סטריט שהיום הוא מנסה להציל. איך לומר, קולו לא נשמע אז במחאה.

מה שבטוח הוא שהציבור האמריקני הוכיח בגרות מדהימה, הצליח לגרום למחוקקים שלו לדחות תכנית שלא מצאה חן בעיניו למרות כל התותחים הכבדים (בממשל ובתקשורת, שהתגייסה כמעט כולה לטובת התכנית) שהעניקו לה חיפוי ארטילרי – וכל זה בנושא שהיה גורם לבוחר הישראלי הממוצע להזדגג תוך 20 שניות ולהרדם תוך 60. אז אולי הם לא טובים בגיאוגרפיה, האמריקנים, ואולי הם לא יצליחו להבדיל בין פקיסטן ואבסורדיסטן על המפה, אבל בכל מה שקשור לכיס שלהם הם עירניים מאד ומעורבים מאד. הלוואי עלינו.

איפה הביטוח? הסנאט, גוף שמרני ואליטיסטי הרבה יותר מבית הנבחרים – שניהם, יחדיו, מהווים רשמית את הקונגרס, אבל הביטוי "קונגרס" מיוחד בדרך כלל לבית הנבחרים – העביר את העסקה הראשונה של בוש ברוב של 74:24.

יצוין שהסנאטורים מבוטחים, יחסית, מפני הדחה בנובמבר: רק 33% מהם עומדים לבחירה – סנאטורים נבחרים לשש שנים ושליש מהם עומד לבחירה מחדש מדי שנתיים – ומאד, מאד קשה להדיח סנאטור מכהן; 98% מהסנאטורים העומדים לבחירה מחדש מצליחים בכך.

זו, אולי, הסיבה מדוע בניגוד לבית הנבחרים הם תמכו ברובם בתכנית החילוץ. אבל שינוי אחד שהם הכניסו בה בכל זאת הרגיז אנשים: התכנית מבטחת חשבונות חסכון המכילים עד 100,000 דולרים, והסנאט העניק ביטוח פדרלי גם לחשבונות המכילים רבע מיליון.

מה זאת אומרת? המשמעות היא שאם הבנק שלך יקרוס מחר, ובזמן האחרון יש להם נטיה לעשות זאת, החסכונות שלך לא ייעלמו. הממשלה תבטח אותך, האזרח הקטן, עד סכום קבוע. ביטוח בסכום הראשוני קיים בארה"ב כבר מספר עשורים; הסכום הגבוה יותר הרגיז רבים, משום שהוא נראה כגלגל הצלה לעשירים.

ובישראל? בישראל מבוטחים רק הבנקים. כלומר, אם הבנק שלך הלך בדרך כל בלוף, והשאיר אותך עם האוברדרפט ביד, השמחה שלך תהיה קצרה. כונס הנכסים של הבנק יוציא ממך את הכסף. אבל אם הוא התנדף יחד עם החסכונות שלך – לך חפש.

פעם, בשנת 2002, רצה נגיד בנק ישראל – כך מדווח יהודה שרוני במעריב – לבטח גם את חסכונותיהם של החוסכים הישראלים. הדבר היה מיד עם קריסתו של הבנק למסחר, שאתי אלון השתמשה בכספיו כדמי קזינו. בנק ישראל העביר המלצות בנושא – להגנה על פקדונות עד מיליון שקלים – למשרד האוצר. זה קבר את ההמלצות. ומחר, אם הפועלים יצטרף ללהמן ברדרז, לחוסכיו לא תהיה כל הגנה – אלא אם, כמובן, האוצר יקנה אותו שוב. מה שמוביל אותנו ל...

נבלי השנה: הבנקים. היתה תחרות קשה עם חברות הסלולר, אבל בסופו של דבר החנקן של המדינה ממאיר יותר. את הרפורמה בעמלות, שהיתה אמורה להפסיק את המצב הבלתי נסבל שבו הפסדיו של המגזר העסקי מגולגלים, פעם אחר פעם, על הלקוח הביתי, הצליחו הבנקים להפוך על פניה – ובדיוק בזמן: הגאונים הפיננסיים האלה הפסידו מיליארדים בבועת הסאבפריים האמריקנית. וכרגיל, אנחנו משלמים את מחיר הטמטום שלהם.

הטור הזה הזכיר השנה שלהוציא בנק פועלים, הבנקים הם בעצם רכוש הציבור. בקצב שבו מתרחשים הדברים, גם פועלים יחזור בקרוב להיות רכוש הציבור, שכן הממשלה לא תיתן לו ליפול. אולי הפעם כדאי ללמוד מהציבור האמריקני, ולדרוש שמה שהוא רכוש הציבור ינוהל לטובת הציבור.

צדיקי השנה: חברי הכנסת. אוהבים להשמיץ אותם, אבל בסופו של דבר, להוציא עונות ייחום לאומניות, מדובר בהרבה מאד אנשים שעושים בשקט עבודה אפורה והכרחית, שמסייעת לבוחריהם. יצוין לזכות מיוחדת חבר הכנסת גלעד ארדן (ליכוד), שמנהל קרבות עקשניים על זכויות הצרכנים, רבים מהם בהצלחה, ולא נרתע מקרבות מאסף כנגד גופים אימתניים כמו חברות הסלולר והבנקים.

עוד בעמוק בכיס