הכלכלה שאין נוקבים בשמה
הבסיס הנסתר של הכלכלה הישראלית, והחיבור בין חלוקת משאבים, פוליטיקה וכלכלה. מה באמת מפחיד את הבנקים, ואיך זה יכול לעבוד לטובתכם. בקרוב אסור יהיה לשחד פקידים זרים. וכמובן, נבלי וצדיקי השבוע<BR>
אני רועד למען ארצי, בזכרי כי צדקת האל לא תינום לעד: ההיסטוריון הגרמני גוץ עלי גרם אי נוחות רבה לבני ארצו בתחילת העשור, כשהציע בספרו "הנהנים מהיטלר" (תרגום בעייתי משהו ל-Hitler's Beneficiaries) שסיבה מרכזית לכך שגרמנים רבים תמכו במדיניותו של היטלר היתה שהיא הסבה להם תועלת כלכלית. גרמנים רבים מאד נהנו מחלוקתו מחדש של רכושם של יהודי גרמניה.
הגרמנים לא היו לבד, כמובן: אורוול ציין שרבים מהליברלים המגנים בהתלהבות את הקולוניאליזם היו מתלהבים הרבה פחות אילו חישבו את השפעת הפסקת השליטה הבריטית במזרח על מחיר התפוזים שהם צורכים. שלושה דורות לפחות של צרפתים טיפסו מן העוני אל המעמד הבינוני כפקידים קולוניאליסטיים, רודנים קטנים על אנשים כנועים. ההתנגדות לדה קולוניזציה נבעה, בין השאר, משום שהיא שברה את מטה לחמם של אירופים רבים.
וזו איננה בעיה אירופית בלבד. אנו נוטים לשכוח שחלק גדול משגשוגה של ישראל נשען על ביזתם של תושביה הקודמים. לפני 1948, הם החזיקו ביותר מ-90% מהאדמות במה שהיום הוא ישראל. כיום הם וצאצאיהם מחזיקים בפחות מ-9%. לחברה חקלאית במהותה, זהו אסון.
והביזה לא הפסיקה ב-1948. היא נמשכת עד היום, ואת תוצאותיה ראינו במחקר המחריד של עמותת סיכוי שפורסם בסוף השבוע. ערבים ישראלים חיים בממוצע ארבע שנים פחות מיהודים, תמותת הילדים בקרבם יותר מכפולה – 8.4 לאלף לידות לעומת 3.6 - מאשר בציבור היהודי. 65.7% מהילדים הערבים חיים בעוני, לעומת 31.7% מהילדים היהודים. רוב הערבים הם עניים. בתחום הרווחה, משקיעה ממשלת ישראל 508 שקלים בממוצע בתושב יהודי, ורק 348 בערבי. אף שחל שיפור מסוים בתחום החינוך, אחוז התלמידים הערביים שאינם מסיימים את לימודיהם כפול מזה היהודי (8% לעומת 4%).
וזו לא רק תרבות, וזה לא רק יתרון גנטי אשכנזי בתחום האינטליגנציה, לא רק אותה רוח יזמות נועזת שנשאה בכנפיה, כפי שקונן שאול פרידלנדר, שואה לבניה. הרבה מהכלכלה שלנו היא תוצאה של אותו שוד לא כל כך קדום. הפערים הללו הם לא מקריים; הם תוצאה של הזנחה מחושבת, של מחסור בכיתות לימוד, של היעדרן של נקודות טיפות חלב, רופאים ובתי חולים – הזנחה מחושבת שנועדה להעשיר מגזר אחר.
הטור הזה עוסק בכלכלה וחברה. רצוי להזכיר מדי פעם שהערבים הם החלק החלש ביותר בחברה ובכלכלה הישראלית, שזה לא מקרה, ושבין כלכלה ופוליטיקה יש קשר הדוק.
חכמה? שיקול דעת? פחחח. מעשה שהיה כך היה: לקוח של בנק לאומי ניגש לבנק וטען שהכספומט ירק לעברו שטרות כסף מזויפים – שטרות צעצוע הנושאים את תמונתו של זמר סורי ידוע, קומפלט עם תרבוש ושפם. על כן דרש הלקוח את החלפת הכסף – 200 שקלים בסך הכל – בכסף אמיתי.
הבנק שלח אותו לחפש את החברים שלו, או, ליתר דיוק, להגיש תלונה במשטרה. על פניו, לא בלתי מוצדק. לך תוכיח ששטרות הצעצוע יצאו דווקא מהכספומט ושלא קיבלת אותם מאיזה חלפן ערמומי. ואם הבנק היה נצמד לעמדתו, למדור היו מעט טענות נגדו.
ואז עשה הלקוח את המתבקש: הוא פנה לכתב מעריב. הלה הרים טלפון לבנק – ואנשי הפלדה הפכו למרשמלו. הלקוח קיבל את ה-200 שקלים שלו, ובנק לאומי קיבל בתמורה המון פרסומת שלילית. מה למדנו? שהלקוח הקטן בכלל לא מעניין את הבנקים, שהם מניחים מראש שהוא נוכל אפילו בסכומים קטנים – אבל היי, אנחנו חיים בישראל – ושאיום בהליכים משפטיים הוא הבדיחה המועדפת עליהם. פניה לגוף תקשורתי, מצד שני, מורידה אותם על הברכיים תוך שניות.
לגזור ולשמור. בפעם הבאה שפקידת הבנק שלכם תודיע לכם על עוד איזה עוול יומיומי, ציינו בפניה בקור רוח שאתם בלוגרים (ישראבלוג ישמח לסייע) ושיש לכם גישה לתקשורת (ובאמת יש לכם – שלחו למדור אימייל). יש מצב שזה יעבוד.
הכנסת סותמת פרצה: ועדת חוקה, חוק ומשפט אישרה השבוע לקריאה שניה ושלישית הצעת חוק, האוסרת לא רק על שוחד של פקידי ציבור ישראלים, אלא אוסרת על ישראלים גם לשחד פקידים זרים. המשחד צפוי ל-3.5 שנות מאסר, ומקבל השוחד – אם יהיה טיפש מספיק לנחות בנתב"ג – לשבע.
ההחלטה התקבלה ערב הצטרפותה של ישראל לארגון המדינות המפותחות (OECD), ויש לציין שהפעם הכנסת פעלה בזריזות: לפני חצי שנה, עוד יכול היה אזרח ישראלי לבקש מבית המשפט להכיר בשוחד כהוצאה מוכרת.
נבלי השבוע: נו, בשבוע שעבר תהה המדור לכמה זמן יידרשו חברות הסלולרי לפני שיצליחו לעקוף את הנחיות משרד התקשורת ויחייבו את הלקוחות עבור שירותי גלישה שאינם צריכים. המדור חייב להסיר את הכובע בפני החלאות: זה לקח פחות משבוע. מסתבר שמשרד התקשורת אסר על התניית שירות גלישה אחד בשירות אחר – אבל לא אסר על התניית גלישה ברכישת מכשיר. הראש היהודי ממציא לנו פטנטים.
אגב, חברות הסלולר ממשיכות לעבור על הוראות משרד התקשורת ומחייבות לקוחות ל-36 חודשים במקום 18. אז מה אתה אומר, אטיאס? נלאים את אחת הנבלות כדי שהאחרות תזכורנה מי נתן להן תדרים וזיכיון?
צדיקי השבוע: בהפתעה מסוימת, המדור נאלץ להודות שהמפקח על הבנקים, רוני חזקיהו, ממש מנסה לעשות את התפקיד שלו. אמנם, הוא מתעסק עם מפלצות עתיקות וחסרות מצפון (ואת מי שחולק על הטענה הזו, נפנה ישירות לגזל ניצולי השואה שמבצעים הבנקים), ונאלץ להתמודד עם עורכי דין ממולחים, ואמנם, לא תמיד הוא מצליח. את הרפורמה בעמלות, למשל, הצליחו הבנקים להפוך לעוד שיטה לדפוק את הלקוחות הקטנים.
אבל הוא מנסה. השבוע, למשל, הוא התמקד בפערי השכר העצומים בבנקים, בין הפקיד הקטן והמסכן שנאלץ – לאחר התייעלויות, כמובן – להתמודד עם עשרות אנשים עצבניים מדי בוקר ובין המנכ"לים שלהם. חזקיהו העז לצאת נגד אורתודוקסיית אכול-ושתה-ומקסימום-מישהו-אחר-ימות, ואמר ש"פערי השכר, בגובה מאות אלפי שקלים, אינם נורמטיביים". הוא אף הודיע שיש בדעתו לבחון את מדיניות הענקת הבונוסים בבנקים. הייתי אומר שחזקיהו, לכשיפרוש, כנראה יצטרך לעבוד במקום שהוא לא בנק – שינוי מרענן שנזקף כולו לזכותו.