ולמי לא נשאר?

מחזיקים פירורים

מרכז אדווה פרסם השבוע דו"ח (זהירות, PDF) העוסק בחלוקת העוגה התקציבית בין מעסיקים ומועסקים. המצב, איך לומר, בטטה.

שכרם של העובדים עלה בשנת 2007 בממוצע של 20 אגורות שלמות, והוא עומד כעת 42.9 שקלים לשעה לעומת 42.7 שקלים לשעה בשנת 2006. נחמד, לא? באותה שעה, רצוי להזכיר, פצחו מחירי המזון בקפיצת מוט. ולא, האורז זו רק המנה השבועית. הם עולים כבר שנה כמעט.

מעסיקים, מצד שני, דווקא חיים טוב. השכר השנתי הממוצע של מנהל חברה בורסאית עמד ב-2003 על 1.61 מיליוני שקלים. היינו, על פי חישוב של 250 ימי עבודה בשנה ושמונה שעות עבודה ביום, על 804 שקלים לשעה. כלומר, קצת פחות מפי 20. ב-2007, כבר טיפס שכר המנהלים ל-2.34 מיליונים – 1,165 שקלים לשעה, ששווה קצת יותר מ-27 שעות של עובד.

אך יש לזכור כי זהו רק השכר הממוצע. למספר זה אין קשר למציאות, משום שהוא נגרר כלפי מעלה על ידי שכרם של עובדים בכירים. רוב הישראלים לא עושים 42.9 שקלים לשעה, וכשליש מהם בכלל מגרדים את שכר המינימום מלמטה.

במקביל, עלה חלקם של המעסיקים בעוגת ההכנסות הלאומית. בשנת 2000, הוא עמד על 10% לעומת 68% שהיו חלקם של העובדים. ב-2007, עמד חלקם של המעבידים בהכנסות על 13%, לעומת 62% לעובדים. כל אחוז, יש לזכור, מייצג הרבה מאד כסף: ב-2007, הוא ייצג 5.8 מיליארד. ששת האחוזים האבודים הללו מייצגים יותר מ-30 מיליארדי שקלים שאינם עוד בידי העובדים.

אז, שוב, עם מי היטיבה הצמיחה של נתניהו וסילבן?

מחירי המזון ממריאים

בטח שמתם לב, אבל זה לא רק האורז, אם כי יש לציין שמזמן לא נראה כאן מצרך יסוד עולה ב-65% בתוך יממה. הבשר הקפוא כבר התייקר ב-20%, כמו גם מחיר בשר העוף הקפוא. אני במקומכם הייתי עושה הרבה מאד קניות לחג העצמאות, הרבה מעבר לנדרש, משום שיצרני הבשר המעובד (קבב, נקניקים, נקניקיות ועוד) כבר הודיעו שאחרי החג, המחיר יטפס ב-15% לפחות.

זה לא ישתנה לטובה. לא בקרוב. נגיד בנק ישראל לשעבר, דוד קליין, אמר שהעליה היא ארוכת טווח. הסיבה היא הגלובליזציה. בסין והודו התחילו העשירים החדשים לאכול טוב. לאכול טוב זה אומר לאכול בשר. לאכול בשר זה אומר הרבה מאד מזון לבהמות. אבל חלק ניכר מהמזון לבהמות, כבר אמרנו, הפך לאתנול. אז המחירים עולים, וימשיכו לעלות.

אה, ולא רק האוכל - הלילה התייקר מחיר הבנזין ב-4.6%. למה זה? זה כי הסינים וההודים צומחים במהירות אדירה. צמיחה דורשת נפט. נפט אין מספיק, אז מחירו עולה. וכשמחירו עולה, עולה גם מחיר הדלק. וכל הצמיחה הזו אומרת שבסין והודו יש עשירים חדשים. והעשירים החדשים בסין והודו אוכלים יותר בשר. ובסרט הזה, כנראה, ניאלץ להמשיך לצפות.

יש שופטים בנצרת

השופט חיים ארמון מבית הדין האזורי לעבודה בנצרת הוא גיבור המדור. חנות "רנואר" בראש פינה פיטרה את אחת מעובדותיה שנכנסה להריון, ואז ניסתה להעמיד פנים שמדובר בהתפטרות. פיטורי עובדת הרה, ללא אישור משרד התמ"ת, הם עבירה על החוק.

בדרך כלל, חברות שנתפסות בעבירה כנגד עובדים מקבלות סטירה קטנה ונו-נו-נו. לא הפעם: ארמון נכנס באמ-אמא של רנואר, ובפעם הבאה שינסו שם שטיק דומה הם יזכרו טוב-טוב את 124,846 השקלים שנאלצו לשלם לעובדת. יפה. אגב – אם אתם בראש פינה, דלגו על רנואר במסע הקניות שלכם.

וכאן, שוב, הזמן למילה טובה על מערכת המשפט שלנו. השבוע, ספגו זכויות העובדים בארה"ב מכה קשה: הערפדים – סליחה, חברי המפלגה הרפובליקנית – הצליחו להפיל את "חוק לילי לדבטר".

מיהי לילי לדבטר? עובדת קשישה בחברת הצמיגים Goodyear. לקראת תום 19 שנות עבודתה כמפקחת בכירה בחברה, הדליף לה מישהו במכתב אנונימי שהיא מקבלת פחות – 6,000 דולר פחות לשנה, אם לדייק – מכל מפקח זוטר שבמקרה מצויד בפין. לדבטר תבעה את החברה שלה על אפליה מינית לכל אורך שנות עבודתה.

זה לא נגמר טוב. החברה ערערה, וערערה, וערערה, ומצב בריאותה של לדבטר התערער והתערער. זה הגיע לבית המשפט העליון לפני כמה חודשים. החברה טענה שהחוק מאפשר תביעת פיצויים על אפליה רק עד שישה חודשים מרגע תחילת האפליה, ולדבטר תבעה את החברה 19 שנה מאוחר מדי; לדבטר טענה שהגישה את התביעה בתוך שישה חודשים משלמדה עליה, משום שהיא מעולם לא ידעה כמה משתכרים עמיתיה – זה מידע חסוי ובארה"ב מאד לא מקובל לשאול עליו.

חבר הצבועים שהצליח בוש לדחוף לבית המשפט העליון זרק את לדבטר מכל המדרגות, כשהוא נצמד לחוק היבש ומייבב על החשש מגל תביעות עתידי. הדמוקרטים הפכו את לדבטר לדגל – וכאמור, הרפובליקנים הצליחו לבלום את החקיקה שלהם. בארץ, למרות חלומותיהם של נערי האוצר, קשה לראות משהו כזה קורה. המסקנה? כשאתם קונים צמיגים, דלגו על אלה של Goodyear – וקחו בערבון מוגבל מאד את מופע האימים של דני פרידמן.

נבלי השבוע

הספסרים. יש מי שעושה קופה על גבם של העניים, וכשמחירי האורז זינקו השבוע, היו סוחרים שהוציאו שם רע לשיילוק ומכרו את האורז הישן שהחזיקו – שקנו לפני העליה – במחירים החדשים. חוקי? מה לעשות. מסריח? אין ספק.

לחברת הדלק "דור" היה פעם פטנט גאוני. שמותיהם של אנשים שקנו דלק ופיגרו בתשלומיהם הופיעו בגדול בכניסה לתחנות הדלק של החברה – כל תחנות הדלק, בכל הארץ. אולי הגיע הזמן לחדש ימינו כקדם, ולארגן רשימת קלון של ספסרים?

צדיק השבוע

קשה, אבל צריך: משרד האוצר הצליח השבוע במאבק חשוב, והצליח להפוך את הפנסיה של גמלאי צה"ל לפנסיה צוברת. המשמעות היא חסכון של ארבעה מיליארד שקלים בשנה לאוצר המדינה. אולי עכשיו אנשי הקבע גם יתחילו לעבוד, ולא רק לחלום בהקיץ על הקריירה השניה. עכשיו נשאר רק לקבוע את גיל הפנסיה שלהם למשהו קצת פחות מגוחך מ-45, וסגרנו עוד בור שומן שבו הבהמה הירוקה מטביעה אותנו.