קצת נחת

החצי המלא: חודשים טוחן לכם המדור את השכל עם ההשפעות השליליות של קריסת הדולר, אז הגיע הזמן להודות שיש לזה גם כמה צדדים חיוביים: העובדה שהדולר יורד לרמה שלא נראתה מאז שנות השמונים, משמעה שגם מחירי הדלק יורדים.

אבל אין ברכה בלי קללה: ירידת מחירי הדלק תביא, קרוב לוודאי, לצריכה גדולה יותר שלו – מה שידפוק את הסביבה עוד יותר. אז, רבאק, תחשבו קצת כשאתם מחברים את המשאבה לרכב. ולכו על מכוניות היברידיות. אין לנו כדור (ארץ) אחר, ואם לא שמתם לב, הוא מתחיל לבעור.

ואם כבר גלובליזציה – זוכרים את משבר המזון העולמי? הוא משפיע גם עלינו. מחירי המזון הטרי עלו בשנה האחרונה ב-8.8%, ומסתבר שעוד לא ראינו כלום. אף אחד לא עושה שום דבר בנידון, בין השאר משום שהנדפקים העיקריים הם העניים.

סוף גנב: תביעה ייצוגית בסך שבעים מיליוני שקלים הוגשה כנגד חברת שופרסל. זו – שנתפסה כבר בכמה 'טעויות' – מצאה שטיק יפהפה. התביעה מתארת מזימה מרשימה.

זה הולך כך. כאשר אתם רוכשים בקבוקים, אתם מחויבים בדמי פקדון, כדי להבטיח שהבקבוקים ימוחזרו. טוב ויפה. כל שעליכם לעשות כדי לקבל חזרה את הפקדון הוא להשיב את הבקבוקים למוכר.

אלא אם קניתם בשופרסל. שם, החנות לא מחזירה לכם את הכסף. היא נותנת במקום הבקבוקים שובר זיכוי, מוגבל בזמן ותקף באותו בסניף בלבד. מה שמאלץ אתכם, כמובן, לרכוש עוד מוצרים בשופרסל; ההחזר עושה סיבוב וחוזר לחברה. וכך לקח התאגיד חוק סביבתי נאה, הפך אותו על ראשו, וייצר מסחטת מזומנים קטנה.

רק דבר אחד לא לקחו בחשבון שם: שאפשר לעבוד על חלק מהציבור כל הזמן, ועל כל הציבור חלק מהזמן, אבל לא על כל הציבור כל הזמן. ואם העובדות שמתוארות בכתב התביעה נכונות, יש לקוות שבית המשפט יזמבר את שופרסל באופן שיהפוך את הנוכלות הקטנה והמבריקה הזו ללא כדאית.

סוף סוף: מכירים את המצב, שבו חתמתם על חוזה מוגבל בזמן – לעיתים קרובות עם חברת עושק סלולרית, או עם ספק אינטרנט – והחוזה מוארך בלי שטורחים לעדכן אתכם? ובכן, חברת הכנסת אורית נוקד (עבודה) הגישה הצעת חוק, על פיה תהיה החברה חייבת לעדכן את הלקוח בדבר פקיעת החוזה, ותידרש לקבל את הסכמתו להמשך החוזה. הבה נחזיק לחוק הזה – שדורש מהחברה גם לשלוח לנו חשבוניות ולעדכן אותנו על עליות מחירים - אצבעות.

טמטום ביבוא ישיר: כבר למדנו שישראלים לוקחים מארצות הברית רק את הצדדים השליליים שלה, והשבוע קיבלנו לקח חדש בתחום.

קבלן שיפוצים בן 52 הגיש תביעת ענק נגד חברת הטבק דובק, בסכום של 2.5 מיליוני שקלים. לטענת הלז, הוא החל לעשן בתחילת שנות העשרים שלו, וראה זה פלא, התמכר לסיגריות. עכשיו, מסתבר, הוא גם מופתע לגלות שיש לו סרטן, ודורש פיצויים.

התרגיל הזה הוא אמריקני במובהק. הצלחתו נובעת משיטת המושבעים, שכידוע לא קיימת בארץ. המושבעים, בדרך כלל אנשים קשי יום אפילו יותר מהמדור, שונאים חברות ענק, ושמחים לתקוע אותן אם יש ולו סיבה חצי-הגיונית.

הבעיה היא אובדן האחריות האישית. אף אחד לא הכריח את התובע להפוך את ריאותיו למפעל לעיבוד זפת. הוא עשה זאת מרצונו. בשנות השבעים, בהן התחיל לעשן, הקשר בין סרטן לסיגריות כבר היה מוכר לכל אדם שקרא עיתונים. השלב ההגיוני הבא, שבארצות הברית הוא כבר בעיצומו, הוא תביעות כנגד חברות שמוכרות מזון לא בריא. סוף התהליך הוא שכולנו נאכל רק סויה ונשתה רק מים (מיצים, אחרי הכל, משמינים). די עם זה כבר – ולמזלנו, פה יש שופטים.

נבלי השבוע: מנהלי קופות הגמל. נרג' מדווח שעקב תבונתם הרבה של המנהלים, איבדו קופות הגמל 10 מיליארדי שקלים בחודש ינואר, ורשמו תשואה שלילית חסרת תקדים של 5%. וכדי שהצרכן לא ירגיש מקופח, הקופות גם העלו את העמלות לשיא חדש. במבצע הבא שלהן, אולי רצוי שהקופות ישתמשו בשורה הידועה של שלום חנוך, "האזרח הקטן נאלץ לשלם בגדול". פיטורין? הדחות? אל תצחיקו את האוליגרכיה העסקית.

צדיקי השבוע: הצמד המוזר שלי יחימוביץ' (עבודה) וגלעד ארדן (ליכוד). השניים משתפים פעולה במגוון יוזמות מבורכות, והשבוע הצליחו – על אפם וחמתם של אולמרט ובר-און – להעביר בקריאה טרומית חוק, הקובע כי תשלומי ריבית המשכנתא ייחשבו להוצאה מוכרת לצרכי מס.