זכאי מפאת טרטור
ד' נסע בלי רישיון, נתפס, ובית המשפט מצא אותו זכאי. למה? כי הרשויות טרטרו את ד' במשך שנתיים
לכולנו ברור מדוע כדאי לחיות בחברה המושתתת על חוקים. בכל חברה דמוקרטית המכבדת עצמה, החוקים נועדו כדי לאפשר לכולנו לחיות בשלום, בכבוד וברווחה. כולנו שווים בפני החוק או, לפחות, אמורים להיות. אך מה קורה כאשר אנו זקוקים להגנה דווקא מפני החוק? מה קורה, כאשר אותה מערכת חוקים, האמורה להגן עלינו ולהקל עלינו את החיים, אינה מאפשרת לנו חיים של כבוד ורווחה?
במקרים נדירים אלה מופעלת "הגנה מן הצדק". בהגנה זו נעשה שימוש לעיתים נדירות, וקיימת הסכמה גורפת בקרב מערכת המשפט כי השימוש בה אמור להיות רק במקרים בהם העוול שנעשה לאזרח זועק לשמיים בחומרתו. למרות זאת, הגנה זו הוכנסה לספר החוקים, כדי לאפשר לאזרח הגנה ממקרים שבהם ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות.
באחד מהימים הקיציים של תחילת אוגוסט, עצר שוטר את רכבו של ד'. בבדיקה התברר שרשיון הרכב בו נהג ד' אינו בתוקף מדצמבר 2005, קרוב לשנתיים. השוטר רשם לד' זימון למשפט, והמקרה הגיע לידי השופט אברהם טננבוים בירושלים. בבית המשפט לא הכחיש ד' את דבר ביצוע העבירה. נהפוך הוא, הוא הודה כי נהג ביודעין ברכב ללא רשיון בר תוקף. תחת זאת ביקש ד' לבטל את כתב האישום מכוח ההגנה מן הצדק, משום שלדעתו, התנהלות רשויות המדינה כלפיו עומדת בסתירה מהותית לעקרונות הצדק והיושר המשפטי.
דרך חתחתים
ד' גולל בפני בית המשפט את דרך החתחתים אותה עבר במהלך השנתיים האחרונות, ובה הוא עדיין צועד, להשגת רשיון רכב תקף לרכבו: ד' ואביו היו שותפים ברכב והוא נרשם על שם שניהם. כך היה הרכב בבעלות שניהם עד לסוף שנת 2002, כשאביו של ד' נפטר. בשנת 2004 לא קיבל ד' את חידוש רשיון הרכב בדואר ופנה למשרד הרישוי, שהורה לו להמציא צו ירושה כדי לחדש את רשיון הרכב. ד' פנה לעורכת הדין שטיפלה בתיק וקיבל ממנה אישור כי הוגשה בקשה לצו קיום צוואה, וכך הצליח לחדש את הרכב לשנה נוספת, עד דצמבר 2005.
לאחר קבלת צו הירושה, פנה ד' למשרד הרישוי בבקשה להעביר את הרכב כולו על שמו, אולם אז נתקל במכשול השני: על הרכב הוטל עיקול בתיק הוצאה לפועל, ומשרד הרישוי דרש הפעם אישור על הסרת עיקולים, כדי שיוכל לחדש את רשיון הרכב. פנה ד' לרשויות המס, ולאחר שנה נוספת הוסר גם העיקול על ידי המוסד לביטוח לאומי. אלא שעתה דרש משרד הרישוי טופס שטר שינוי בעלות, שיהיה חתום על ידי כל היורשים של אביו. ד' דאג גם לכך והחתים את כל בני משפחתו. מאז ועד הגשת המסמכים אירעה טרגדיה נוספת, וגם אחיו של ד' נפטר, אך לאחר שחתם על השטר.
שוב חזר ד' למשרד הרישוי, ושוב השיבו את פניו ריקם, אף מבלי לנמק. רק לאחר פניית עורך דינו הוברר כי משרד הרישוי אינו מכיר בשטר עליו חתם אחיו המנוח, ועתה הוא דורש גם צו המאשר את שטר ההסתלקות של אחיו, למרות שאחיו חתם על השטר בעודו בחיים. מאז ועד היום ממתין ד' לקבל צו ירושה עבור אחיו.
"האבסורד"
השופט טננבוים פסק כי במקרה שלפנינו חוסר הצדק בולט וזועק לשמים. "הנאשם הוא בעל מחצית מהזכויות ברכב, נראה כי מעובדה זו התעלמה הרשות לחלוטין," קבע טננבוים. "כך גם התעלמה מהעובדה כי העיקולים שבגינם נמנע מהנאשם לקבל את מבוקשו, אינם קשורים כלל ועיקר לזכויות המנוח ברכב".
"האבסורד גובר במקרה זה לאור העובדה שבשעה זו ממש, נהגים רבים נוהגים ללא רשיונות, וכאשר נתפסים הם מתחמקים מלהתייצב בבתי המשפט כדי לא לשאת בעונשם (והמספרים מדברים על לפחות 113,000 נהגים שתוקף רשיונם פג למעלה משנה). לעומתם ניצב מולי נאשם שביצע כל פעולה שרק יכול היה כדי להסדיר את עניינו. ועתה הוא עושה זאת שוב כאשר הוא מתייצב בבית המשפט ולוקח אחריות על מעשיו".
מוסיף השופט טננבוים, וחורץ לשונו על התנהגות הרשויות: "אודה שעוד יותר לא נשאה חן בעיני העובדה שאפילו עורך דין שלקח הנאשם לטיפול בעניין לא הצליח לעשות כן. בא כוחו של הנאשם עמד נבוך לפני והודה שהוא חסר אונים מול התנהגות הרשויות. אם עורך דין שזהו מקצועו ועיסוקו לא הצליח לעשות דבר, מה יעשו אנשים מן הישוב?"
בפסק דין ארוך ומנומק, מסביר השופט את השיקולים הקשים בהחלטה האם לקבל את ההגנה מן הצדק גם במקרה מעין זה, ובסיפא פסק דינו קובע השופט, כי הפגיעה באינטרס הציבורי במקרה זה היא מזערית היות ומדובר בעבירת תעבורה שאין בה סכנה לציבור (היות והנאשם מטפל ברכב). אשר לכן, הכף נוטה לטובת הנאשם. בסופו של יום זיכה השופט את ד' בטענה של "הגנה מן הצדק" והוכיח לנו כי בית המשפט עדיין פועל, לעיתים, כמגינם של החלשים.