רוצים הלוואה?

אם החלטתם לרכוש דירה או שאתם זקוקים לאשראי נוסף להרחבת העסק, סביר להניח שתמצאו את עצמכם פונים לסניף הבנק הקרוב, בניסיון לשכנע את הפקיד לאשר לכם הלוואה. עד כמה מוכנים הבנקים להסתכן בהלוואות ללקוחות פרטיים ולעסקים קטנים? ובכן, מה שבטוח הוא שאם הספקתם לצבור חוב של כמה מיליוני שקלים, הבנקים לא ימהרו לסרב לכם.

קריסתה של "חפציבה" העלתה שוב את השאלה איך מעניקים הבנקים הלוואות ענק לחברות המצויות בקשיים, בעוד אדם מהיישוב צריך לעתים להתחנן להלוואה. "חפציבה" חייבת לבנקים כ-700 מיליון שקלים, אך נראה שהבנקים בכל זאת יודעים לנהל את עסקיהם: בשנת 2006 הם רשמו גידול של 38 אחוזים בהכנסותיהם, שהגיעו לכ-8.9 מיליארד שקלים.

"סיכון שווה הרבה כסף"

לאזרח רגיל לא פשוט בכלל לקבל הלוואה, אך משכנתא, שפירושה התחייבות פיננסית ארוכת טווח מצד הלקוח, דווקא קל יחסית לקבל. אודי שרעבי, יועץ פיננסי בחברת "מספיק", טוען שכמעט כל שכיר עם ותק של מינימום שנה בעבודה יכול לקבל משכנתא. לדבריו, אם מדובר בלקוח שהתשלומים שלו לא חזרו, ושגובה ההחזר עליו הוא מתחייב אינו עולה על 30 אחוז מהכנסותיו, "הבנקים רודפים אחריו". יתר על כן, אומר שרעבי, בשוק ישנם כעשרה בנקים למשכנתאות, שהתחרות ביניהם מאפשרת מיקוח במשא ומתן על התנאים, שיכול לבוא לידי ביטוי בהפרש של 0.4-0.3 אחוזים בריבית המוצעת.

המשכנתא אמנם אינה האפיק הרווחי ביותר עבור הבנקים, אך היא נחשבת הלוואה בטוחה. "ברוב המקרים הבנק אינו לוקח סיכון גדול מדי", אומר שרעבי, "הן בשל אחוז המימון שהוא מוכן לתת והן בשל הביטחונות שהוא דורש. במידה שהוא מסכים לאחוז מימון גבוה, שיכול להגיע במקרים מסוימים גם ל-90 עד 100 אחוזים מערך הנכס, הוא ידרוש ריבית גבוהה יותר וערבונות נוספים".

עם זאת, שרעבי מציין כי בשוק ההלוואות והאשראי למשקים פרטיים ולעסקים קטנים, הבנקים לא ממהרים לקחת סיכונים. "בעוד חברות ענק השקועות בחובות יכולות לקבל בקלות יחסית הלוואות של מיליונים, הבנק ממהר לאיים בנקיטת צעדים נגד בעל עסק שחייב עשרת אלפים ש"ח".

במבט שטחי קשה להבין את הקלות בה הבנקים מחלקים הלוואות לחברות הגדולות, לעתים חברות שנמצאות בסיכון. החברות זוכות לאשראי עצום בתנאים נוחים, שמאפשר להם להשקיע בפרויקטים שיניבו להן רווחים עתידיים, מבלי שהן צריכות כמעט להשקיע הון עצמי. אבל מבחינת הבנקים לא מדובר בסיכון של ממש, אומר שרעבי, "ובכל מקרה – הוא שווה הרבה כסף".

לדבריו, הבנקים זקוקים למחזורים הגדולים הללו, גם אם הרווח שיפיקו מהם קטן יחסית, מה גם שהם מרוויחים מהשמירה על ההון השוטף של החברה ופעילות בחשבונות נוספים של אנשיה. והסיכון שהבנקים נוטלים על עצמם, מסתבר, אינו כה גבוה. "גם במקרה של קריסת החברה," אומר שרעבי, "הבנקים אינם ניזוקים יותר מדי. הם בעלי זכות הראשונים על הנכסים המשועבדים לחוב, כמו גם לערבויות אישיות של הבעלים".

לדברי מנהל בכיר באחד הבנקים, לפעמים הברירה היחידה היא להזרים עוד כסף לחברה הנתונה בקשיים. "אף שזה נשמע מנוגד להיגיון," הוא אומר, "הבנק מעדיף להעניק לחברה הלוואה של עוד כמה מיליוני שקלים, כדי שתוכל להשלים פרויקט תקוע או לבצע השקעה רווחית, מה שיגדיל את הסיכוי להחזרת החוב. לבנק אין שום אינטרס שבעלי החוב שלו יפשטו את הרגל, גם אם הוא הנושה העיקרי שלהם".

מנגד, הבנקים יודעים שמשק ביתי הזקוק להלוואה עבור הוצאות שוטפות, או עסק קטן המצוי בקשיים, יתקשו להחזיר סכומי כסף גדולים יותר - במקרה זה, החוב לא מהווה עבור הבנק פוטנציאל לכסף נוסף, מלבד הריבית שהוא צובר. הבנק אומנם יקבל בסופו של דבר את הכסף, גם אם לאחר פנייה לערכאות משפטיות, אך אינו נהנה מה"ערך המוסף" של סכומי כסף גדולים המתגלגלים במחזור העסקי שלו.

המילכוד של תושבי עכו

"הטענה שכמעט כל אדם זכאי למשכנתא אינה נכונה בעליל," אומר ח"כ דב חנין (חד"ש). "אולי בני המעמד הבינוני-גבוה יכולים לקבל משכנתא בקלות, אבל עבור המעמד הבינוני-נמוך ומטה, מדובר בשאיפה כמעט בלתי אפשרית". לדבריו, ההבדל בין חברות הענק לאדם הפשוט אינו בא לידי ביטוי רק ביחס של הבנקים, אלא בכל רבדי החיים. "כמובן שזה מנוגד להנחה התיאורטית לפיה כולנו שחקנים שווים במערכת," הוא אומר, "שיכולים למשל לפנות לבנק ולקבל הלוואה".

חנין מביא כדוגמא את מצבם של תושבי העיר העתיקה בעכו, שרבים מהם גרים בדירות בדמי מפתח ומחזיקים בדרך זאת בתי עסק קטנים. "ישנה מדיניות לאפשר לאותם אנשים לרכוש זכויות על הנכסים הללו, שהיא בהחלט ראויה", הוא אומר. עם זאת, הבנקים מסרבים להעניק משכנתאות תמורת שיעבוד נכסים בדמי מפתח, מאחר שהבעלות על הנכס אינה מצויה במלואה בידי הדייר/בעל העסק והשווי עבור מימושם נמוך. "זוהי אחת מהשלכות מדיניות השוק החופשי של הבנקים," אומר חנין, "שאינם מעוניינים לקחת סיכונים ואיש אינו יכול להכריח אותם לתת הלוואות. אלו כללי המשחק, שדורסים ללא רחמים את מי שאינם יכולים להיחלץ ממצבם".

הפיתרון עליו מצביע חנין הוא הגברת ההתערבות הממשלתית ופיתוח תוכניות של דיור ציבורי למי שידו אינה משגת לרכוש דירה, או שהבנק אינו מוצא אותו זכאי לקבלת הלוואה מתאימה. לדבריו, "המדינה מתנערת מאחריותה המינימלית כלפי האזרחים וממשיכה להעניק מתנות לבעלי ההון". "מדובר בהחלטות חברתיות-פוליטיות, המצויות בידי הציבור," מוסיף חנין, "לא מדובר בחוקי טבע, אלא במציאות שאפשר לשנות".

"לא כל אחד צריך לקנות בית"

רן מלמד, סמנכ"ל עמותת "ידיד", הפועלת למען זכויות בקהילה, מסכים עם חנין שהפתרון נעוץ בהגדלת המעורבות הממשלתית ובקידום מדיניות של דיור ציבורי. "יש דרכים שונות לפעולה," הוא אומר, "כמו בניית בתי דירות באיכות גבוהה ובשכונות מגורים טובות להשכרה לטווח ארוך, הרחבת תוכנית הדיור הציבורי והורדת מחירי הקרקעות באזורים מבוקשים, שתביא להוזלת הדירות ולהקטנת הסיכון בלקיחת משכנתא".

בתוך כך, הוא מביע תמיכה מפתיעה בסעיף ב"חוק ההסדרים" (זהירות, PDF), המבקש לקצץ כמחצית מהתקציב המיועד לסבסוד משכנתאות לזוגות צעירים ולהחמיר את הקריטריונים לקבלתם. "לכאורה מדובר בעוד גזירה דרקונית של האוצר, שמטרתה לגזול מהציבור 860 מיליון ש"ח," הוא אומר. "אבל אם מסתכלים על התקציב למשכנתאות בשלוש השנים האחרונות, מגלים שחצי ממנו לא נוצל. את הכסף הזה אפשר להפנות לרכישת דירות חדשות בדיור הציבורי ולצמצום משמעותי של משך ההמתנה של זכאים".

"הבנקים מעניקים משכנתאות בקלות יחסית," אומר מלמד, "ולמרות שהם מקפידים קצת יותר מבעבר - אז חילקו אותן בלי הכרה - הם לא תמיד בודקים אם הלווים יכולים לעמוד בהחזרים". למעשה, זו אחת מהבעיות. ישנה תפיסה רווחת לפיה בית מעניק ביטחון כלכלי, אולם היא שגויה. "לא כל אחד צריך לקנות בית. אנשים שלוקחים משכנתא שוכחים שהבית לא שייך להם במשך לפחות 10-15 שנים, אלא לבנק". "לא רק שהם לא תמיד רוכשים ביטחון," הוא מוסיף, "אלא שבמקרה בו הם נקלעים למצב שאינם יכולים להמשיך ולעמוד בהחזרים, הם מפסידים ארבע פעמים: א. הם מאבדים את הבית, שעובר לרשות הבנק; ב. אם הבנק אינו מצליח למכור את הנכס או מקבל עליו סכום נמוך, הם עדיין חייבים כסף, במיוחד כשלחוב המקורי נוספים דמי טיפול שונים ושכר טרחה של עורך דין; ג. עליהם להתמודד מול הערבים שהחתימו, שהבנק פונה אליהם למימוש החוב; ד. הם נשארים ללא כסף ובלי זכאות לדיור ציבורי. במקרה הטוב יקבלו סיוע קטן בשכר דירה".

70 אלף איש אינם עומדים בהחזר

מלמד מציג נתונים מדאיגים למדי בנוגע לנפגעי המשכנתאות: מתוך כ-1.5 מיליון לווים, בכל רגע נתון כ-70 אלף איש אינם עומדים בהחזר במשך 3 חודשים ברציפות. בין 20-15 אלף אינם עומדים בהחזרים במשך 6 חודשים רצופים, והבנק מעביר את הטיפול בעניינם לעורכי דין (שאת עלותם יידרשו לשלם בסופו של דבר), מתוכם כעשרת אלפים מקבלים צווי פינוי וכ-2,000-1,500 מפונים בפועל מבתיהם. "חלק מהאנשים שמגיעים למצב כזה," הוא אומר, "מעדיפים למסור לבנק את הדירה מרצון, כדי לחסוך בעלויות הפינוי והטיפול המשפטי". בשלב הזה ייפנו אותם אנשים לחברים ולקרובי משפחה, חלקם יקבלו סיוע בשכר דירה ומיעוטם אף ימצא את עצמו ברחוב.

עמותת "ידיד" הגישה 16 הצעות חוק לשינוי תקנות וחוקים הקשורים לנושא המשכתנאות והדיור הציבורי - החל בדרכים להקל על מתקשים בהחזרת חוב, עד להגדלת הסיוע בשכר הדירה לזכאים. אחת ההצעות המעניינות שהם מקדמים, היא מתן משכנתא בשיטה של Non Recourse, כלומר תמורת שיעבוד הנכס בלבד. "החוק יסייע ללווים שאיבדו את ביתם לעלות בחזרה על המסלול," אומר מלמד, "בהציעו חלוקה מאוזנת יותר של הסיכונים בין הלווה למלווה. עם זאת, סביר להניח שתגובת הבנקים תהיה העלאת הריבית על המשכתנאות".

בהתייחסו לקריסת "חפציבה", אומר מלמד כי "לא בטוח שבאמת אפשר להגיד שהכתובת היתה על הקיר". אף שהוא נזהר מלטעון למעורבות של הבנקים בפרשה, הוא אומר שהיה להם חלק משמעותי בהתמוטטות החברה, "לאחר שסגרו לה באופן מיידי את החמצן והתחילו להחזיר צ'קים במהירות הבזק, מה שעורר תגובת שרשרת". חנין אומר כי מדובר בעוד התנערות של המדינה מאחריות. "כולם מגלגלים כספים שלא שייכים להם," הוא אומר, "לפעמים מישהו נופל". לדבריו, "הבנק אולי עשה טעות, אבל היא במסגרת כללי המשחק. יתכן שהסיכון שהם לקחו היה מחושב מבחינה עסקית, אבל מי שמשלם את המחיר, בסופו של דבר, הם החלשים".