פעם ראשונה, נמכר

החודשים האחרונים היו משמחים במיוחד בעבור מארק פורטר, נשיא כריסטי'ז אמריקה: לא רק שהעליות בבורסות וול-סטריט מבטיחות גידול במספר בעלי-ההון שנוהרים למכירות הפומביות שלו, גם בית-המכירות שבראשו הוא עומד רושם את השנה המוצלחת בתולדות החברה, תוך קביעת כמה שיאי-מכירות עולמיים.

"זה מדהים", צוחק פורטר. "הלכתי לסייר בתצוגה, וחייכתי כל הזמן". החיוך הפך לצחוק בדרך אל הבנק, כאשר בתום שלושת ימי המכירה הסתכם השלל ביותר מ-7 מיליון דולר, פי עשרה מהתחזיות. הדגם המקורי של האנטרפרייז נמכר ב-576 אלף דולר, ודגמים של חלליות אחרות נמכרו ב-100-307 אלף דולר. היה גם מי שנפרד מ-144 אלף דולר תמורת חליפת-חלל מהסדרה המקורית. אלה שלא יכולים היו לעמוד בתחרות הסתפקו בקטלוג המסכם 40 שנות מסע תמורת 60 דולר, או השקיעו במהדורה מיוחדת 500 דולר. כל השאר ימתינו לשידור תוכנית תיעודית שצילם ערוץ ההיסטוריה, שאף העביר את אירוע המכירה בשידור חי באינטרנט.

עד כמה הנתח הזה רווחי?

"זה רווחי, מאחר שאנחנו מוכרים מספר רב יותר של פריטים, כשהמכירה בעצם מתנהלת בצורה אלקטרונית ועלות התפעול הרבה יותר נמוכה".

מברקין ועד הפבורן

ימים ספורים לאחר שנפרדו מהמסע ומהכוכבים, מכרו בכריסטי'ז את תכשיטיה של השחקנית אלן ברקין, גרושתו של המיליארדר רון פרלמן. האוסף, בן 103 פריטים, הוערך ב-10-15 מיליון דולר, והשיג לא-פחות מ-20 מיליון דולר. זו הייתה נקמה מתוקה הן בעבור ברקין (שאפילו נפטרה מטבעת הנישואים משובצת-היהלומים שלה, תמורת 156 אלף דולר), והן בעבור כריסטי'ז: כשבוע קודם לכן מכרו המתחרים מסותבי'ס 700 פריטים של הזמרת שר תמורת 3.5 מיליון דולר "בלבד" (אם כי כפליים מהאומדן הרשמי).

גם ההכנסות שהן מניבות, מרשימות ככל שיהיו, מתגמדות בהשוואה להכנסות מפריטי אמנות. בוודאי בהתייחס למחירים שאספנים מהליגה של המיליארדר רונלד לאודר מוכנים לשלם. לאודר הוציא באביב האחרון 135 מיליון דולר בעבור ציור אחד של הצייר גוסטב קלימט (ראו מסגרת), ושבר בכך את השיא שנקבע ב-2004 כשקונה אלמוני שילם 104.1 מיליון דולר בעבור "נער עם מקטרת" של פיקאסו, במכירה של סותבי'ס.

מה הלקח שהענף והאספנים למדו ממכירת הציור של קלימט ב-135 מיליון דולר?

"שעבודות נהדרות של אמנים נהדרים זוכות לערך גבוה במיוחד".

האם יש עוד אספנים שישלמו 100 מיליון דולר ויותר בעבור יצירת אמנות אחת?

"יש, אבל מדובר במספר לא גדול של קונים ברמה הזאת".

מדוע בעצם מוכרים יצירות אמנות יקרות כאלה?

הקונים מביאים עמם מומחים לבדיקת היצירות?

"רבים בוטחים בנו, אבל כולם למדו שעדיף ללמוד על השוק, על הפריט ועל ההיסטוריה שלו".

האם יש קריטריון או מחיר מינימלי לפריטים שכריסטי'ז בוחרת להעמיד למכירה?

"לא. כריסטי'ז מעוניינת בפריטים איכותיים ייחודיים, מ'מסע בין כוכבים' ועד קלימט. יש לנו לא-מעט קונים עם תקציב של 30 אלף דולר, והם חשובים ורווחיים בעבורנו".

מודל הרווח של פיקאסו

לצדם של הענקים פועל בית המכירות הפומביות הקטן פיליפס, שנרכש לאחרונה על ידי תאגיד מוצרי היוקרה LVMH (שכולל את מותגי-העל לואי ויטון וטאג הויר). ראוי להזכיר גם את באטרפילד, המתמחה בעיקר בפריטים הוליוודיים ובענתיקות, אשר נרכש על-ידי e-Bay ולאחר מכן נמכר לבית-המכירות הבריטי בונהאם.

לחגיגה הצטרף בשבוע שעבר גם המיליארדר דייוויד גפן, ממייסדי אולפני דרימוורקס, שניצל את הגאות בשוק ומכר באופן פרטי צמד ציורים של ווילם דה קונינג ושל ג'ספר ג'ונס תמורת 143.5 מיליון דולר. הרוכשים היו מלכי קרנות-הגידור סטיבן כהן וקנת' גריפין. גפן, גרס ה"ניו-יורק טיימס", כנראה מגייס מזומנים לטובת רכישה אפשרית של ה"לוס-אנג'לס טיימס".

מודל הרווח של כריסטי'ז, הדומה לזה של יתר בתי המכירות הפומביות הגדולים, עובד כך: מהקונים גובים פרמיה בשווי של 20% על ה-200 אלף דולר הראשונים, ו-12% על יתר הסכום; המוכרים משלמים עמלה בסולם יורד, מ-20% לאלפיים הדולר הראשונים ועד ל-2% ל-2.5-4.99 מיליון דולר, ועל מכירות של יותר מ-5 מיליון דולר גובים עמלה על-פי הסכם שנקבע מראש. כריסטי'ז מספקים גם שירותים כמו ביטוח, הערכת שווי, אחסון אמנות וקורסי הדרכה.

"העסקים ב-2006 טובים משהיו אי-פעם", אומר פורטר. "זו השנה הטובה ביותר שלנו, עם מכירות של יותר מ-2 מיליארד דולר וגידול של 40% בהשוואה לשנה שעברה. המחירים וקצב ההתמודדויות גדלים בהתמדה מאז שנת 2000, גם כשבשוק המניות ובשוק הפיננסי היו ירידות. הביקוש גדל בהתמדה, והשנה כבר מכרנו 189 פריטי אמנות במחיר של יותר ממיליון דולר כל אחד".

האם זה פועל יוצא של התעשרות, או שמדובר באפיק השקעה חדש?

"יש מספר גורמים לגידול. אפילו שמניות מסוימות נמצאו בירידה, שכבת העושר ברחבי העולם גדלה במידה ניכרת, במיוחד באסיה, בסין וברוסיה. לגידול הזה הייתה השפעה משמעותית על העסקים שלנו, במשולב עם הגידול הנמשך בארצות הברית ובאירופה".

באילו שווקים אתם פועלים?

"כשמדברים על השוק האמריקני, מדובר במכירות הנערכות בניו יורק ובלוס אנג'לס, אבל המכירות מתבססות על מיקור חוץ (אאוטסורסינג), כשמרבית הפריטים נמצאים בארצות-הברית, בקנדה ובאמריקה הלטינית. חלק מהפריטים מובאים גם מאירופה ומישראל - למשל האוסף של חברת הביטוח הפניקס, שנצבר בתל אביב" (ראו מסגרת).

יש קשר בין המכירות בארצות-הברית למכירות במקומות אחרים בעולם?

"בשנים האחרונות, כשהשוק האמריקני גדל, מרכזי מכירות אחרים גדלו אפילו יותר (באופן יחסי). המכירות במרכז שלנו בלונדון, למשל, גדלו משמעותית, ובמרכז שלנו בהונג קונג - שמשרת את כל השוק האסייתי - הפעילות גדלה רק השנה ב-50%".

עושה רושם שבחודשים אוקטובר ונובמבר אתם פעילים יותר מהממוצע. האם הסתיו הוא העונה הטובה ביותר שלכם, כמו עונת החגים בחנויות?

"מסורתית, ישנן שתי עונות מרכזיות, בנובמבר ובמאי, אבל זה נעשה עסק שפועל כל השנה בכל העולם".

בעסק הזה יש לא מעט קונים שמוכנים להשקיע עד 50 מיליון דולר ביצירה. במכירת הסתיו של השנה שעברה, למשל, נמכר "אישה עם זרועות שלובות", ציור של פיקאסו מהתקופה הכחולה, תמורת 55 מיליון דולר, ולפחות שישה מתמודדים אחרים היו מוכנים לשלם לפחות 32 מיליון דולר כל אחד.

אלא שמכירות מעין אלה יוצרות אצל המוכרים ציפיות שעלולות לעמוד בעוכריהם, כשיצירות פחות מבוקשות - גם של אמנים בעלי שם - לא מצליחות להימכר, אחרי שלא זכו להצעות גבוהות מהמינימום. כך, למשל, בשנה שעברה לא הצליחו בכריסטי'ז למכור צמד ציורים של קלוד מונה (ב-4-6 מיליון דולר כל אחד), על אף שמדובר באחד הציירים הגדולים בעולם. גם ציור של האנרי מאטיס מ-1919, שהוערך ב-10-15 מיליון דולר לא נמכר, אולם ציור אחר שלו, La Robe Persane נמכר תמורת 17 מיליון דולר, אחרי שהוערך ב-12 מיליון דולר.

את המחירים ה"טובים" משיגות כיום יצירות אימפרסיוניסטיות ומודרניסטיות, ובקטגוריה הזו נהוג להבחין בין עבודות post war ל-contemporary, כשביניהן מפרידות יצירות משנות ה-70.

לך אל העמלה

בית כריסטי'ז נוסד על-ידי ג'יימס כריסטי, וכיום נמצא בית המכירות בבעלות המיליארדר פרנסואה פינו (Pinault), מעשירי צרפת, שמנהל קרב צמוד מול סותבי'ס. בין היתר, הדבר הוביל לכך שבמקרים שבהם מדובר באוספים יקרי ערך שני המתחרים מוכנים להתחייב בפני המוכרים על מחירי מינימום (guaranty), שאם לא יושגו - ישולמו על-ידי בתי המכירות עצמם, גם אם הדבר יסב להם הפסדים.

שמם של צמד ענקי המכירות נקשר גם בתיאום מחירים ביניהם, שערורייה שהולידה תביעות וחקירות פדרליות מביכות. נגד החברות הוגשה תביעה ייצוגית בשמם של 200 אלף לקוחות, שטענו כי בין השנים 1993-1999 כרסטי'ז וסותבי'ס תיאמו ביניהן את שיעורי העמלות שלקוחות נדרשו לשלם, ובכך הצליחו לגרוף רווחי-שיא. בסופו של דבר, שתי החברות יישבו את העניינים בהסכם פשרה: כל אחת מהן נדרשה להשיב לקונים עמלות בשווי 256 מיליון דולר.

באשר לכריסטי'ז, היא ניצלה מקנס נוסף בסך 45 מיליון דולר, לאחר שראשיה הודו ושיתפו פעולה עם החוקרים. באשר לסותבי'ס, השמועות דיברו על כך ש-156 מיליון דולר הגיעו ישירות מכיסו של אלפרד טאובמן, אז היו"ר ובעל השליטה. בעקבות העניינים הוא פרש בפברואר 2000, ובמאי 2001 הוגש נגדו כתב אישום פדרלי בגין קשירת קשר לתיאום מחירים ולהפרת חוקי האנטי-טראסט. גזר-הדין שלו כלל שנת מאסר וקנס בסך 7.5 מיליון דולר. גם מנכ"לית סותבי'ס, דיאנה ברוקס, הורשעה - היא נשלחה לשישה חודשי מעצר בית ושילמה קנס בגובה 350 אלף דולר. כחלק מהסכם פשרה, בית המכירות עצמו נדרש לשלם לשלטונות קנדה קנס בסך 722 אלף דולר.

הפרשה כולה גרמה נזק לא מבוטל למוניטין של החברות, מה ששיחק לידיהם של בעלי הגלריות, שרשמו גידול בפעילות. כשאני תוהה האם הייתה לכריסטי'ז בעיה מיוחדת לשקם את התדמית בעקבות הסקנדל, פורטר עונה בכעס מאופק ש"זה קרה לפני עשור, ופרט לעיתונאים אף אחד לא זוכר את זה".

סטיב תומס, עורך דין מלוס-אנג'לס המתמחה גם באמנות, סבור אף הוא שלפרשה אין כל השפעה כיום. בהתחשב בעניין הציבורי והתקשורתי, במכירות הממורביליה, במכירות ציורי קלימט ובשאר שכיות החמדה שיוצעו למכירה בחודשיים הקרובים, קרוב לוודאי ששניהם צודקים. הפרשה נמחקה מסדר-היום הציבורי, והאספנים שבים וקונים מכל הבא ליד. פורטר עצמו אינו אחד מהם. הוא אינו אספן, "ובכלל, יש לי די תמונות על הקיר במשרד, כך שאני ממילא חי עם זה".

קרן פנסיה לאמנים

תומס הוא זה שייצג את יורשי משפחת בלוך-באואר, בעלי אוסף קלימט, במשא ומתן בין רונלד לאודר לכריסטי'ז. לדבריו, בשנים האחרונות התקיימו מכירות פרטיות נוספות שלא פורסמו בציבור, שבהן נמכרו יצירות בודדות תמורת 100 מיליון דולר לאחת. "השוק לוהט, ויש קונים ליצירות בסכומים כאלה", הוא אומר. "אני מנסה לחנך את הלקוחות שלי ללמוד כמה שאפשר על מצבה של היצירה ועל האותנטיות שלה, ולקבוע האם השווי המבוקש מוצדק".

פורטר ואחרים סבורים שרכישת יצירות אמנות היא לא רק מסלול השקעה בטוח יותר מבעבר, אלא גם חלק מפורטפוליו השקעות מגוון. כמה משקיעים בעלי רקע בענף האמנות לקחו את התפיסה הזו שלב אחד קדימה, והקימו קרנות המתמחות בהשקעה ביצירות אמנות. הבנק ההולנדי ABN-AMRO, למשל, השיק קרן שהשקיעה בלא-פחות מחמש קרנות אמנות כאלה (Fund of Funds).

לפני כשנתיים ציינו בבנק כי לדעתם בעשור הקרוב קרנות וחברות השקעה פרטיות יזרימו לשוק 30 מיליארד דולר, כאלטרנטיבה להשקעות המסורתיות. אלא שהבנק עצמו לא עמד בתחזיות: לאחרונה הוא הפסיק כליל את פעילות ההשקעה שלו בזירת האמנות. תומס סבור שהקרנות בעייתיות. "יש מספר זעום של קרנות פעילות", הוא אומר, "וכיוון שאין נתונים על פעילותן, אי-אפשר לאמוד את מידת ההצלחה שלהן".

עם הקרנות שכן פעילות בשוק אפשר למנות את China Fund, שמתמחה באמנות ובחרסינה סינית, ושמנוהלת על ידי ג'וליאן תומפסון, לשעבר יו"ר סותבי'ס אינטרנשיונל. תומפסון מצהיר כי בכוונתו להניב לקרן החזר של 10%-12% בשנה, השאלה היא אם יעמוד בכך. קרן בולטת אחרת היא קרן האמנויות היפות, שבסיסה בלונדון ושמנוהלת על-ידי פיליפ הופמן, לשעבר מנהל פיננסי בכיר בסניף הלונדוני של כריסטי'ז. המשקיעים בקרן הזו נדרשים להשקיע מינימום 250 אלף דולר, שאותם הם מתחייבים לא למשוך בשלוש השנים הראשונות. בראיונות שונים הצהיר הופמן כי השיג משקיעים מעשר מדינות, ובכללן ארצות הברית. את ההחזר השנתי הוא העריך ב-10%-15% לקרן הראשונה, שכבר "סגורה". קרן נוספת תגויס באביב.

הופמן מעסיק חמישה סוחרי אמנות ומספר יועצים עצמאיים, ולדבריו הוא משקיע כ-2 מיליון דולר בחודש ברכישות פרטיות זריזות, שבהן הוא יכול לחסוך בתשלום עמלות. רוב האוסף נמצא במחסן בז'נבה, אולם הקרן מאפשרת למוזיאונים ולמשקיעים להציג יצירות, תמורת עמלה שנתית בשיעור של 1.25% מערכן המבוטח.

קרן אמנות שלישית, שונה מעט, היא Mutual Art הניו יורקית, מיסודם של היזם מוטי שניברג ופרופ' דן גלאי, מרצה לפיננסים באוניברסיטה העברית ומומחה עולמי בניהול סיכונים, שגם אוסף אמנות בעצמו. השניים חברו לדייוויד רוס, לשעבר מנהל מוזיאון וויטני בניו יורק והמוזיאון לאמנות מודרנית בסן-פרנסיסקו, שהביא את הקשרים והידע בענף, ויחד הקימו קרן פנסיה לאמנים שאינם מהשורה הראשונה, אולם יש להם פוטנציאל להפוך לסיפורי הצלחה.

"הקרן שלנו היא לא קרן השקעה באמנות", מבהיר שניברג. "האמנים שלנו לא משקיעים כסף אלא עבודות אמנות, ובתמורה הם מקבלים מעין פנסיה, או ליתר דיוק, מוצר פיננסי שמבטיח להם ביטחון לעתיד". שניברג הגה את הקונספט בעקבות שיחה עם ידיד אמן, שהתוודה כי אין לו ביטחון כלכלי. "גיליתי גם שהאמנים מנהלים פעילות בארטר ענפה, והרעיון שלנו היה לענות על הצרכים שלהם בעזרת מודל פיננסי המבוסס אך ורק על בארטר.

"לקרן יש רשימת המתנה, ואנחנו מאוד סלקטיביים בכל הנוגע לאמן הנבחר. זה חייב להיות אמן שמוכר לצוות המקומי כבעל פוטנציאל הצלחה גבוה, כלומר אמן שיכול להיות שווה מיליונים. אותנו לא מעניין אם הוא מוכר ב-20 או ב-50 אלף דולר".

זה ריאלי?

"ההיגיון שעומד מאחורי זה הוא פיזור סיכונים - אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שלא כולם יצליחו, אבל גם אם רק בודדים כן ישיגו את המיליונים, זה יספק לכל האמנים שבקרן את מה שהבטחנו להם".

הקרן מחזיקה בשבעה סניפים: ניו יורק, לוס אנג'לס, לונדון, ברלין, מקסיקו סיטי, בייג'ין ומומביי. בכל שנה מתקבלים בכל אזור 50 אמנים, ש"משקיעים" בקרן 20 עבודות על-פני 20 שנה. בסך-הכול מאגדת כיום הקרן 500 אמנים, ואת השנה הנוכחית יסיימו עם כאלף עבודות מכל העולם.

אגב פוטנציאל, שניברג מספר על דאמיין הירסט, אמן קונספטואלי בריטי המתמחה בעבודות גדולות-ממדים. לפני שנים הוזמנה עבודה שלו (מעין כריש מפוחלץ) על ידי צ'רלס סאצ'י, ממייסדי סוכנות הפרסום הידועה, ששילם 50 אלף ליש"ט - ושמאוחר יותר מכר אותה למיליארדר סטיבן כהן תמורת 8 מיליון דולר.

"האמנים שלנו נבחרים לתחרויות המובילות בעולם", אומר שניברג, "ושיתופי-הפעולה שאנו מקיימים עם מוזיאונים שונים בעולם חושפים את האמנים ומשביחים את הנכס. כריסטי'ז וסותבי'ס הם הגופים המובילים בעולם האמנות הבינלאומי, אבל אני יכול להרשות לעצמי לומר שאנחנו בחמישייה המובילה". "

מסורת של אספנות

הסניף הישראלי של כריסטי'ז נפתח בתל-אביב ב-1984, ובעשור הראשון שלו פעל כנציגות בלבד. ב-1994 נערכה בארץ המכירה הפומבית הראשונה שלו, ומאז נערכות המכירות אחת לשנה, במהלך חול המועד פסח במלון הילטון בתל-אביב.

פרט לעריכת המכירה הפומבית השנתית, מסייע כריסטי'ז ללקוחות ישראלים למכור ולרכוש יצירות אמנות ברחבי העולם. הסניף, שמנוהל כיום על-ידי רוני גילת-בהרב, זוקף לזכותו מכירת כמה מהאוספים הבולטים והיקרים בתולדות האמנות הישראלית. באפריל השנה, למשל, נקבע מחיר-שיא לאמנות ישראלית, כשעבודה של הצייר מרדכי ארדון, "נקר הזמן" מ-1963, נמכרה בכ-643 אלף דולר. שיא נוסף קבעה עבודה של הצייר ראובן רובין, "ירושלים השמיימית" מ-1956-1967, שנמכרה ב-441 אלף דולר.

על השאלה מדוע מדינה קטנה כמו ישראל מצדיקה הקמת סניף של כריסטי'ז, אומר פורטר כי "בישראל יש מסורת של אספנות, וכמובן יש יהודים שעלו אליה אחרי מלחמת-העולם השנייה, והביאו אתם אוספים משפחתיים". כריסטי'ז ישראל אכן מסייעת לחברה העולמית באיתור יצירות ואוספים ייחודיים בארץ ובחו"ל. בין האוספים הללו ראוי להזכיר את אוסף הברונית בת-שבע דה-רוטשילד שנמכר בלונדון בשנת 2000, כאשר גולת-הכותרת הייתה ציור של רמברנדט מהמאה ה-17 בשם "דיוקן של גברת", שהוערך ב-4-6 מיליון ליש"ט, ונמכר לקונה גרמני תמורת 19 מיליון ליש"ט.

עם זאת, אוסף האמנות המודרנית המרשים ביותר שיצא מכאן היה זה של חברת הפניקס. בניו-יורק, למשל, נמכר "O Through 9", ציור של ג'ספר ג'ונס מ-1961, תמורת 9.9 מיליון דולר, ובלונדון נמכר "אישה בכורסה" ("Femme dans un fauteuil") של פבלו פיקאסו, מ-1932 - דיוקן של אהובת האמן, מרי תרז וולטר - תמורת 4.4 מיליון ליש"ט.

המיליארדר סמי עופר, שנחשב לאספן הישראלי הבולט כיום, מחזיק בשיא הרכישה למשקיע ישראלי, אחרי שעל-פי הדיווחים רכש את L'Arlesienne Madame Ginoux, ציור של וינסנט ואן-גוך מ-1890, תמורת כ-40 מיליון דולר, כולל הפרמיה לכריסטי'ז. עופר תואר לא אחת כאספן הגדול בעולם של יצירות מארק שאגאל, והסברה היא שהוא היה הקונה האנונימי שרכש את Sail Cloth של וילם דה קונינג, תמורת 13 מיליון דולר, ופסל ברונזה של אלברטו ג'קומטי תמורת 8.4 מיליון דולר.