צרות של עשירים
מסתבר שאם נזרוק כסף על אנשים לא נהפוך אותם למאושרים יותר, להפך. יותר מידי כסף יכול לגרום דווקא להתמכרות, להשמנת יתר ולאלימות
צמיחה היא אחת המילים האהובות ביותר בז'רגון הכלכלי, שפע היא מילה שכבר מעוררת את החושים. אבנר עופר, פרופסור להיסטוריה כלכלית באוניברסיטת אוקספורד, מציע שנבלע את הרוק. בספרו "The Challenge of Affluence", שיצא לאחרונה, מסביר עופר כיצד ההתפתחויות הטכנולוגיות והגידול הכלכלי שנלווה אליהן שינו ברמה עמוקה את החברה, את הפוליטיקה ואת נפש האדם במערב.
לטענתו של עופר, שנות ה-70 היו שנים קריטיות הן בעבור החברה האמריקנית והן בעבור החברה הבריטית. אלה היו שנים של מעבר לשלטון קשוח וידידותי להון, במקביל למעבר מכלכלות המבוססות על ייצור לתעשיות מידע, שירותים ופיננסים. לדעת עופר, העלייה ברמת החיים במדינות הללו יצרה אווירה של חוסר סבלנות, שפוגעת ברווחה (well-being). פירות השפע, הוא אומר, הם לעתים פירות באושים כמו התמכרות, השמנת יתר, התפרקות מוסד המשפחה, לחץ, אלימות, עלייה בתפוצת ההפרעות הנפשיות ופגיעה באמון בבני אדם ובמוסדות.
"מחקרים מראים שאנו מתרגלים לדברים מהנים, ההנאה שלנו מהם נפגמת, ולכן אנחנו צריכים להעלות כל הזמן את סף הגירוי", מסביר עופר בראיון טלפוני ממשרדו באוקספורד. "זה ידוע בשם 'הליכון התענוגות' (hedonic treadmill), שמחייב אותנו לרוץ מהר יותר, כדי לקיים רמת סיפוק יציבה".
אתה יכול לתת דוגמה?
"זה כמו ארוחה במסעדה טובה - כשאני מגיע למסעדה אני נהנה ממנת הפתיחה, מהמנה העיקרית ומהקינוח, אבל אם יציעו לי ארוחה נוספת מיד אחרי שאסיים, לא אהיה מעוניין. לארוחה נוספת לא יהיו יתרונות בעבורי, אלא רק חסרונות - אני אעלה במשקל, וייתכן אפילו שאפגע בבריאותי. הדבר נכון לגבי החברה כולה - יש לנו יותר אפשרויות חומריות מבעבר, אבל זה לא בהכרח הופך אותנו למאושרים יותר".
כשל התגמול המיידי
עופר, אחד ההיסטוריונים הכלכליים המוערכים בעולם, חי בבריטניה זה 30 שנה. את הראיון אנחנו עורכים בשפה האנגלית, השפה שבה הוא רגיל לחקור, לכתוב ולהרצות. כצפוי, אנו נתקלים בכמה קשיים תרגומיים, כשמתברר שלחלק מהמושגים המרכזיים בכתיבתו אין תרגום עברי הולם. "הייתה לי לא מזמן עוזרת מחקר ישראלית עם תואר ראשון בבלשנות", הוא מספר, "וקיוויתי שהיא תצליח למצוא תרגום מספק לכמה מונחים, ובראשם well-being. אבל גם היא לא הצליחה. לכן, לא תהיה לנו בררה אלא להשתמש כרגע בתרגום 'רווחה', אם כי חשוב לי להדגיש שהכוונה אינה ל-welfare".
אם כך, בוא נתחיל בהסבר למונח מפתח בספרך, affluence, שפע.
"מאז מלחמת העולם השנייה סיפקו השווקים של מערב אירופה וארצות הברית זרם בלתי פוסק של הזדמנויות, שירותים וסחורות חדשות. צפון אמריקה ואירופה המערבית עשירות היום פי שלושה ממה שהן היו ב-1950. זהו שפע. לשפע ולחדשנות יש מחיר, שכן הם מורידים את ערכם של נכסים וערכים קיימים. שפע יוצר חוסר סבלנות, וחוסר הסבלנות חותר תחת הרווחה".
אתה נגד צמיחה?
"לא, אבל אני חושב שאנחנו צריכים להבין את האתגר החברתי שהיא מציבה בפנינו, כמו העלייה ברמת הפשיעה, פגיעה במשפחה, השמנת יתר ואפילו פגיעה סביבתית. הדילמה המרכזית של תקופתנו היא כיצד לאזן את התשוקות המיידיות כנגד האינטרסים העתידיים".
מתי צמיחה הופכת לבעיה?
"בעשורים האחרונים יש מחקרים רבי-היקף על רמת הסיפוק האישי ומקורותיו. בתנאים של עוני, אין ספק ששפע הוא טוב. אבל ברגע שאתה מגיע להכנסה ממוצעת ומעלה בארצות מתקדמות, נחלש מאוד הקשר בין רמת ההכנסה לבין רמת הסיפוק.
"השפע שחרר את רוב תושבי המערב מחרדת הקיום, אך הרבה פחות שפע היה מספיק לשם כך. מדד הסיפוק שעליו מדווחים אנשים מאז שנות ה-70 נשאר באותה הרמה ואפילו צנח, למרות העלייה ברמת החיים. זה מראה ששפע אינו גורם ודאי לעליית תחושת הרווחה. מה שמגביל את רמת הסיפוק הוא הקושי ליישב בין תשוקות מיידיות לבין המחויבות הנדרשת להשגת יעדים ארוכי טווח".
למה זה כל-כך קשה?
"משום שבניגוד למה שמודלים כלכליים נפוצים מספרים לנו, הבחירות שלנו אינן רציונליות, אלא יש בהן הטיה מובנית לטובת העדפת סיפוקים מיידיים. הנחה רווחת במחקר כלכלי היא שאנחנו בוחרים את מה שהכי טוב בעבורנו, ולכן במשטרים שבהם ישנו חופש בחירה רב, יעלה גם שיעור הרווחה. מחקר התנהגותי מראה את ההפך - לעתים קרובות אנחנו נוטים לבחירה מזיקה לטווח ארוך.
"בחירה מיידית היא טריוויאלית - תה או קפה? אבל בחירות לטווח ארוך - כמו האם אלך לאוניברסיטה או אצא לעבוד, נתחתן או ניפרד - אינן ניתנות לפתרון ודאי. בגלל העדפת הקרוב על הדחוי, ובהיעדר מידע (ובניגוד לתורת הכלכלה) אי אפשר לחשב את הבחירה המושלמת. בגלל ההטיה הנפשית הזאת, אנו מתקשים להתחייב ולהקריב היום כדי להבטיח לעצמנו עתיד טוב יותר".
משמינים, מתמכרים, מתחרטים
הטיעונים של עופר מעלים את השאלה מה קורה כשאין דרך רציונלית לקבלת החלטות. "אנחנו נסמכים על שיטות מוכחות ודפוסים קיימים", הוא מסביר. "החברה מציעה לנו דפוסי מחויבות שיעזרו לנו להתגבר על הדחפים המיידיים. כיף להישאר במיטה בבוקר, אבל אנחנו קמים בכל זאת, כי בית הספר מתחיל בשמונה או שצריך להגיע למשרד. מוסדות החינוך מלאים בדפוסי מחויבות כאלה - שיעורים, מבחנים, מעבר מכיתה לכיתה, קבלת תארים - אלה אמצעים שמאפשרים לנו להציב מטרות קרובות שעוזרות לנו להתחייב. זה חיוני, משום שההתאפקות מסייעת להעלאת הטוב הכללי".
מה קורה בסיטואציות חדשות, כשאנחנו לא יכולים להישען על דפוסים מוכחים?
"כשמציעים לנו תגמולים חדשים, שזה בדיוק מה שהשפע עושה, אנחנו מתקשים לקבל את ההחלטות הנכונות. חידושים מטבעם מונעים מאיתנו מידע על ההשלכות העתידיות של בחירותינו. ב-1900, למשל, יוצרו לראשונה סיגריות זולות, ועד 1950 75% מהגברים בבריטניה עישנו. אז גילו מדענים את הקשר בין עישון לבין מחלת הסרטן, ועדיין נדרשו עשר שנים כדי לשכנע ממשלות שיפרסמו אזהרות על גבי קופסאות הסיגריות, ועוד שנים רבות של קליטת המסר וירידה איטית ברמת העישון.
"ב-1900 אנשים לא יכלו לקבל החלטה טובה ולהימנע מעישון, וגם לאחר שהתקבל המידע על הסכנה שבעישון, רבים העדיפו את הסיפוק המיידי שבעישון על פני גמילה. התמכרות היא כמובן הדוגמה הקיצונית ביותר של בחירה קצרת-טווח.
"מגפת השמנת היתר היא דוגמה נוספת לכך. ב-1950, אם רצית לאכול ארוחה טובה חיכית עד הערב, כדי לאכול את הארוחה שאשתך בישלה. הזמינות של ארוחה מבושלת הייתה מוגבלת, ואיכות הארוחה ממוצעת. הדפוס החברתי של שנות ה-50, שלוש ארוחות ביום, ריסן את התיאבון. היום אפשר להשיג אוכל טעים, יחסית בזול, לכל אורך היממה.
"כמויות המזון וזמינותן פוררו את המוסכמה הזו, ומשקל הגוף עלה מאוד ברבות ממדינות המערב. אכילה היום היא בחירה. אנשים אוכלים כי הם מאמינים שזה טוב בעבורם. בדיעבד, הם מתחרטים לעתים, מנסים להפוך את ההחלטה ומשקיעים בדיאטה, עוברים ניתוח להצרת היקפים או לא עושים דבר, וחולים במחלות הנגזרות מהשמנת יתר. זאת אומרת, שרבים מקבלים החלטות שהם מצטערים עליהן, אך הם חסרי כוח-התנגדות לפיתוי. עלות השמנת היתר - בדיאטות, בטיפולים ובנזק לבריאות - שווה לכ-15% מהעלות הכוללת של צריכת המזון".
זה כשל של חופש הבחירה?
"חופש הבחירה מדורג גבוה בסולם הערכים של החברה הצרכנית, אבל אפילו בחברה הליברלית לא סומכים ב-100% על יכולתנו לבחור בחוכמה. הבחירה האישית מוגבלת על ידי החוק ועל ידי רשת של הגבלות מרצון - מחויבויות למשפחה, לילדים, לבני-זוג, למאהבים, לחברים, לעמיתים לעבודה, לדת ולמדינה.
"אם היינו מאמינים לגמרי בבחירה חופשית, הרי שהיינו מתירים לאנשים לבחור האם לנהוג כשהם שתויים, באיזה צד של הכביש הם רוצים לנסוע, או האם לחסוך לפנסיה, אבל אנחנו מצפים שהמדינה תעשה זאת".
מצוקות של עשירים
הגישה של עופר מעלה את השאלה האם הפתרון הוא הגדלת התערבות ושליטת המדינה בחיי האזרחים. "יש השקפה כזו, אבל אני לאו דווקא תומך בה", הוא אומר. "חקר הסיפוק מראה שאין ערך מוסף גדול להתערבות כוללת בחיי הפרט, ושלזרוק כסף על אנשים לא יהפוך אותם למאושרים יותר. מדד שביעות הרצון האישית אינו בעיה במדינות המשגשגות. מרבית האנשים בחברות אלה מצהירים על עצמם כמאושרים ברמה סבירה, ויש להם היכולת הפסיכולוגית להתעלם ולהדחיק את המכשלות האמיתיות במצב החברתי או האישי שלהם, ולמצוא סיפוק בציפיות לעתיד, בבני הזוג, בעבודה, בילדים ובשעות הפנאי.
"המחקרים מראים שעלייה ברמת החיים משפרת רק במעט את תחושת הרווחה של היחיד, ולכן אין טעם רב במאמץ גדול להעלאת רמת הסיפוק הממוצע. למשפחות המרואיינות בכל שבוע במוסף הארץ יש בדרך כלל רמת סיפוק גבוהה, למרות הבדלי הכנסה גדולים ביניהן.
"לדעתי, האתגר טמון דווקא בחיפוש הסיבות למצוקה. מקורות אי הרווחה ידועים: עוני, סטיגמה חברתית, וקיפוח הנובע ממעמד חברתי נמוך ומהיעדר של אינטימיות הדדית והערכה. קשרים חברתיים הם מקור מובהק לרווחה, ויהיו אלה קשרי משפחה, ידידות, אהבה או הורות. בהיעדרם, עולה שיעור ההפרעות הנפשיות, שהן ביטוי נפוץ, מכאיב, ואף מסוכן (סכנת ההתאבדות) של היעדר סיפוק".
עד כמה הקשר החברתי מהותי?
"דעתם הטובה של אחרים חשובה לנו עד כדי כך, שאנחנו מביעים את הערכתנו לאחרים בתקווה לקבל מהם הערכה. כדי שזה יצליח, מתן ההערכה שלנו צריך להיות אמין ואותנטי, ולא ניתן לקנייה או למכירה. בנתינה רצונית יש הנחה של הדדיות וקשר, וזה מקור עיקרי לסיפוק ובסיס לרווחה. כל תוצר משפחתי ניתן גם לקנות - אהבה, ילדים, עבודות ניקיון, אך בכל זאת אנחנו מעדיפים לעשות זאת בצורה של מתנה הדדית. ידידות אמת אי אפשר לקנות. זה נחמד כשהקופאית מאחלת לך יום נעים, אבל לא באותו מידה כמו כשאשתך מאחלת לך בוקר טוב".
היכן המדינה משתלבת בזה?
"אני מאמין שהמדינה מחויבת להעניק עדיפות גבוהה יותר לבריאות הנפש. הפרעות נפשיות הפכו לשכיחות מאוד בחברתנו, אך יש אפשרות להתערבות אפקטיבית באמצעים כימיים, טיפוליים וחברתיים. למרות זאת, מרבית הסובלים לא זוכים לטיפול, וזה חבל.
"בנוסף, ראוי להגדיל את התמיכה הכלכלית בהורים ובעיקר באימהות. גידול משפחה הוא פרויקט שדורש מחויבות, ועל כך יש לתגמל את העושים במלאכה. אם לא, תמשיך הירידה בילודה ובאיכות הצאצאים, המפתחים בעיות שונות כתוצאה מהלחץ ומחוסר התפקוד ההורי".
מבקריך טוענים שאתה מעוניין בחזרה לערכים שמרניים של משפחה וצמצום בחירה, במקום לקרוא למהפכה חברתית.
"ראשית, אני סבור שלמהפכות חברתיות אין רקורד מרשים של הצלחה. שנית, אני חושב שמרבית מבקריי קוראים לתוך הטקסט שלי את הדאגות שלהם. יש משהו מאיים בכך שאני מראה שאנחנו לא אדונים לגורלנו, ושבמרבית הפעמים הבחירות שלנו מוטעות.
"נשים בעיקר חשות לא בנוח מכך שאני מראה שלחופש שלהן יש מחיר והשפעה על חיי ילדיהן. האמירה הזאת נוגעת בעצב חשוף, אבל אני חושב שיש כאן דילמה אמיתית שראוי שנתייחס אליה".
והדילמה תיפתר על ידי פיקוח מוגבר על חיינו?
"בפועל, קיימת מידה גדולה של פיקוח חברתי. שיווי המשקל בין חופש לחובה נמצא בהתמקחות חברתית מתמדת. השאיפה לחופש מוחלט לסיפוק של כל גחמה מזדמנת היא ילדותית ואכזרית. אי אפשר לסמוך בעיוורון על הבחירה האישית. אנחנו מוכרחים להסתמך על רצונם הטוב, ניסיונם ושיקול דעתם של אחרים. לעתים צריך במודע לוותר על זכות הבחירה".
מתי למשל?
"בדיאטה, אין דבר אפקטיבי יותר מאשר להעניק את הפיקוח על מזוננו בידי אדם אחר, שיקצוב לנו שלוש ארוחות מוגבלות ביום. מרבית הרווחה נובעת מדעתם הטובה של אחרים. אנחנו שוחרים את טובתם, כדי שישחרו את טובתנו. המירוץ לשיפור חומרי משתלם כאשר הוא מנחיל עליונות חברתית. אם כולם משתפרים באותה מידה, אין התקדמות יחסית בסטטוס, והצבירה מאבדת את רוב טעמה. החלום האמריקני של חוסר תלות עצמאי וקשוח אל מול העולם כולו, ללא מחויבות לאיש, הוא אשליה חברתית, כלכלית, ונפשית". "