שיעורי בית

מטפלת, מעון, משפחתון, גן, בית ספר - כל אלו הם חלק משגרת יומם של מרבית ילדי ישראל. יש מי שתוהים האם זו אכן הדרך הנכונה, האם מי שאחראי לחינוך ילדינו באמת מוכשר לכך, האם הוא מעניק להם השכלה, ידע, כלים להתמודד עם העולם - או עסוק בלדרג אותם על פי סולם שלא בהכרח מקובל עלינו. כ-400 משפחות, כך לפי הערכות, החליטו להוציא את ילדיהן מבית הספר, ולהפוך את הסלון לכיתת לימוד מסוג אחר.

הסיבות בגללן הורים מחליטים לעבור לחינוך ביתי הן שונות ומגוונות. חלקן נטועות בחוויה בית ספרית שלילית שחוו אותם הורים בילדותם, או בחוסר אמון ביכולתה של המערכת להעניק לילדים את הטוב ביותר. אחרות מבוססות על הדעה כי המדינה כבר אינה מסוגלת (או מעוניינת, תלוי את מי שואלים) לספק לאזרחיה את כל צרכיהם. לעומתם, יש כאלה שמחליטים להוציא את ילדיהם ממערכת החינוך הפורמלית מתוך רצון לבלות איתם יותר זמן, ומתוך האמונה כי מימוש עצמי אינו מושג רק באמצעות קריירה.

למה אני לא יכולה להיות בבית?

נ' היא יועצת חינוך במקצועה, שרק לאחרונה הוציאה את בתה מבית הספר. "החשיבה על זה היא תהליך שנמשך שנים. עבדתי מספר שנים בבתי ספר, אני מכירה את המערכת לעומק ומאז שהיא נכנסה לכיתה א' לא הייתי שלמה עם זה".

המעבר ממחשבה למעשה התרחש לפני שלושה חודשים, ביוזמת הילדה. "בשנה שעברה הצענו לה Home Schooling, אבל היא לא היתה מוכנה. השנה היא הגיעה יום אחד הביתה אחרי מבחן בתנ"ך ושאלה 'למה אני לא יכולה להיות בבית, למה לי כל המבחנים ושיעורי הבית האלה', ואז התחלנו לפעול באופן מעשי - לקרוא, להיפגש עם אנשים, לחקור את הנושא", אמרה.

נ' רואה את השינוי הדרמטי כצעד חיובי עבור כל המשפחה, הכוללת גם ילד בן שבע שלומד בבית ספר ניסיוני ותינוק בן שנה וקצת. "כולנו שמחים מזה. לפי דעתי יש בזה משהו טוב מאוד", היא אומרת ומדגישה שבכל הנוגע לילדים, לא מדובר בצעד בלתי הפיך. "זה מתאים לי ומשרת את הצרכים שלי. אני לא מתחייבת כרגע לכלום, אבל זה מתבשל. יש לי תחושת בטן שבסוף כולם יהיו בבית, אבל אני תמיד אומרת לה שאם היא תרצה, היא תוכל לחזור לבית הספר".

משרד החינוך בעיקר מעלים עין

לא קל להשיג את אישור משרד החינוך ללימוד ביתי: ההורים נדרשים להציג תוכנית לימודים מוסדרת, לבחון את הילדים, לאפשר לנציגי המשרד לשוחח עם הילדים ללא נוכחותם ולקבל את הסכמתו של מנהל המחוז או השר עצמו למהלך כולו. הורים רבים לא מקבלים את האישור – או שפשוט מוותרים מראש – וכך למעשה עוברים על חוק חינוך חובה. זו הסיבה גם שרבות ממשפחות החינוך הביתי נמנעות מחשיפה, ומספרם המדויק של הילדים המתחנכים בבתיהם אינו ידוע.

עם זאת, ד"ר רוני אבירם, ראש המרכז לעתידנות בחינוך באוניברסיטת בן גוריון דווקא מוצא סיבות לאופטימיות. לדבריו, בשנה האחרונה נראה שינוי בגישת המשרד. "ב-95 התכנסה ועדה שדנה בנושא, וקבעה תקנות די מחמירות לקבלת אישור. בשנה האחרונה התקיימו דיונים נוספים, שמהם עולים קולות אחרים. ב-2004 למשל אושרו 80 בקשות, מספר גדול מאוד לעומת שנים עברו".

"משרד החינוך בעיקר מעלים עין, משום שהם יודעים שאם הם יעשו רעש - הם יפסידו, אבל בסך הכל זו עבירה על החוק ויש הורים שתבעו אותם", אמר אבירם.

חריגה מן הנורמה

מבחינת הסביבה והמשפחה עדיין מדובר בחריגה מן הנורמה, ורבים אינם מקבלים את הבחירה. חגית, אמא מאיזור המרכז שמגדלת את ילדיה בבית מספרת: "בדרך כלל אנחנו לא מרגישים שמסתכלים עלינו בעין עקומה, ויש פרגון וטפיחות על השכם. אבל יש הרבה משפחות שהסביבה הקרובה מסתכלת עליהן בצורה קצת מוזרה, ולכן הן מיד מחפשות חברה ותמיכה של משפחות דומות".

לדבריה, ישנן קהילות אזוריות שמטרתן העיקרית לספק חברה לילדים ותמיכה להורים. "הקבוצות עובדות באופן עצמאי ומארגנות פעילויות שונות, כמו טיולים, מפגשים, חגים וכדומה".

אך למרות הפרישה הארצית והעדויות על התחזקות מסיבית של התופעה, הקהילה אינה נוכחת בכל מקום. "אחד הדברים שחששנו לגביהם בהתחלה היתה החברה", מודה נ', שבתה שמרה על קשרים הדוקים עם חבריה מבית הספר. "אנחנו אמנם נפגשים עם משפחות דומות והילדה מתקשרת עם ילדות חינוך ביתי בגילה באינטרנט, אבל מאוד מפריע לנו שאין עוד משפחות כמונו בעיר שלנו".

שינוי מהותי בחיים

למרות שישנם מחקרים המצביעים על כך שילדי החינוך הביתי לא רק אינם מפגרים אחר חבריהם "הנורמטיביים", אלא במקרים רבים אפילו מתעלים עליהם מבחינות שונות - ערכית, רגשית, חברתית, אישיותית, קוגניטיבית וחינוכית - קשה מאוד לבצע את המהפך הזה, שמחייב שינוי מהותי בחשיבה ותכנון מחדש של התקציב המשפחתי (בכל זאת, אחד מבני הזוג צריך להישאר וללמד את הילדים בבית).

"זה כרוך בירידה ברמת החיים, אבל זה לא מיועד רק לאמידים. יש גם משפחות חד הוריות שמחנכות את הילדים בבית", מעידה חגית, "יש משפחות בכל הארץ, לא רק בפריפריה או רק במרכז, למרות שמרבית ההורים שאני מכירה באופן אישי הם בעלי השכלה אקדמית. אני לא מכירה כמעט משפחות מהעשירונים הממש תחתונים או ממש עליונים. יש המון אנשי הייטק, שעובדים מהבית, אבל יש גם חקלאים ואנשי אקדמיה, כלכלנים. בעיקר מקצועות חופשיים".

ד"ר אבירם ערך כמה מחקרים בתחום, אך הוא מקפיד לסייג ולומר שמסקנותיו אינן מחקריות, אלא נובעות מהתרשמות והיכרות אישית. לדבריו, המגוון אדיר. "כולם שם. יש בירושלים קבוצה של חרדים שעלו מארצות הברית, יש פריקים הנוטים למחשבה אקולוגית שנמצאים בעיקר בגליל, אבל יש גם אקדמאים שפשוט רוצים לקדם את הילדים שלהם לעומת מה שבית הספר מציע להם. יש אמהות חד הוריות שנאבקות לגמור את החודש, אבל זה בדרך כלל אנשים מהמעמד הבינוני הנמוך, שכמעט ואינם בעלי רכוש. אלו אנשים עם אידאולוגיה".

ומה עם הכסף?

במרבית המשפחות האב הוא המפרנס העיקרי, והאם, שברוב המקרים יוזמת את הבחירה בחינוך ביתי, אינה עובדת או עוסקת בעבודה חלקית, בעיקר מהבית. "אני מרגישה יותר הוצאות מאז שהילדה בבית, בעיקר על חוגים", מודה נ' אך באותה נשימה אומרת שמבחינתה זה לא שיקול מכריע. "מסתדרים, יש תמיכה מההורים. זה אף פעם לא היה שיקול בחינוך של הילדים שלי".

לעומתה, אמהות אחרות דווקא מציגות תמונה אחרת. "יש המון סעיפי תקציב שנחסכים, בעיקר אצל ילדים קטנים, כמו פעוטון או מטפלת", סבורה חגית, ואחרות מציינות כי אפילו העובדה שהאם אינה עובדת מביאה לחסכון כספי עקיף, משום שאין צורך לעמוד בנורמות לבוש או התנהגות מקובלות. בנוסף, רבים מחברי הקהילה הם חלק מקהילה נוספת, "באופן טבעי", הנוטה לבקר את תרבות הצריכה מחד ולהציע חלופות מעשיות לשיגעון המותגים באמצעות שוק יד שניה, סחר חליפין ועוד.

"על פי ראיונות עם עשר משפחות, בדרך כלל יש הורה אחד קבוע שנשאר בבית", מסביר ד"ר אבירם.."או ששניהם עובדים מהבית או בעבודה קרובה לבית, עושים תורנות ומתחלקים. מבחינתם זה מהלך טבעי של החיים, כמו שקידום בקריירה הוא מהלך טבעי עבור אחרים. זה משהו שצריך לעשות והוא כרוך בוויתורים, אבל מביא תועלת גדולה מאוד להורה ולילד. אני לא נתקלתי בהרגשה שהם מקריבים משהו".

"אלו אנשים שלא רוצים להקריב את הילדים על מזבח הנוחות האישית שלהם", מאפיין ד"ר אבירם. "על פי סולם הערכים שלהם, חיי משפחה וחיים טובים - במובן הפילוסופי של הביטוי ולא החומרי - הם חיים של דיאלוג, של סיפוק, לא של משכורת גבוהה יותר. לא מדובר עבורם בעול".

החינוך הביתי בישראל

החינוך הביתי מורכב משני זרמים עיקריים:
• Home Schooling - פועל בדומה לבית ספר, כולל תוכנית לימודים סדורה, עמידה ביעדים ובלוחות זמנים, מבחנים, חומרי לימוד וכדומה, אך ההוראה בו מתרחשת בבית, על ידי מורים פרטיים או ההורים עצמם.

• Un-Schooling - מכונה בעברית "חינוך ביתי חופשי" והוא המקובל בקרב מרבית חברי הקהילה הישראלית. כאן לא מתבצע הלימוד בצורה המוכרת לנו מבית הספר, אלא מתרחש כמעט מעצמו, ונקבע בעיקר על פי רצונותיו ונטיותיו של הילד. ההוראה, אם ניתן לקרוא כך לפעולה הזו, מתרחשת תוך כדי התנהלות יומיומית רגילה.

עמדת משרד החינוך

על פי חוק לימוד חובה התש"ט 1949 חייבים ההורים לשלוח את ילדיהם לבית הספר. הענקת חינוך חובה לכלל האוכלוסייה על ידי המדינה ועיגונו בחקיקה הוא מהסממנים המשמעותיים של מדינות נאורות, שישראל נמנית עליהם, המכירות בצורך לקיים מערכת חינוך ציבורי שוויונית והוגנת, ובכלל זה בחובתה לוודא כי בבגרותם לא יפלו הילדים לנטל על המדינה, בגין העדר מיומנויות המאפשרות תפקוד נאות בחברה.

חינוך ביתי אינו בא לענות על צפיפות בבתי ספר ובודאי לא לשמש צינור העוקף את החינוך הציבורי ומאפשר להורים בעלי יכולת לתת חינוך פרטי לילדיהם.