מה באמת מניע את העולם
איך זה שקנס על איחור גורם דווקא ליותר איחורים? ולמה אנשים מוכנים לתרום דם, אבל לא מוכנים לקבל תשלום עבורו? פרק מתוך הספר "פריקונומיקס"
שווה בנפשך שאתה מנהל מעון יום. מדיניותך המפורשת היא שעל ההורים לאסוף את ילדיהם עד השעה ארבע אחר הצהריים, אולם לעתים קרובות ההורים מאחרים. התוצאה: בסוף היום נשארים במעון כמה ילדים מפוחדים, ולפחות גננת אחת חייבת לחכות לבואם של ההורים. מה תעשה?
מתברר שזו תופעה נפוצה למדי. זוג כלכלנים ששמע על בעיה זו הציע פתרון: לקנוס את ההורים המאחרים. אחרי הכול, האם על המעון לטפל בילדים האלה בחינם?
הכלכלנים החליטו לבחון את פתרונם באמצעות מחקר בעשרה מעונות יום בחיפה. המחקר ארך עשרים שבועות, אולם הקנס לא הוטל מיד בתחילתו. בארבעת השבועות הראשונים הם רשמו את מספר ההורים המאחרים. בממוצע היו שמונה איחורים בשבוע בכל מעון יום. בשבוע החמישי הוטל הקנס. להורים הודיעו כי כל מי שיאחר מעל לעשר דקות יחויב בעשרה שקלים לכל ילד בגן בכל פעם. הסכום ייתוסף לתשלום החודשי – 1,400 ש"ח.
לאחר הטלת הקנס חלה... עלייה חדה במספר האיחורים של ההורים. במהרה היו עשרים איחורים בשבוע – פי שניים ויותר מן הממוצע המקורי. התמריץ הביא לתוצאה ההפוכה מזו שהתכוונו לה.
תמריצים מזיזים את העולם
הכלכלה היא, ביסודה, חקר תמריצים: כיצד אנשים משיגים את הדברים שהם רוצים או זקוקים להם, בעיקר כשלאחרים יש רצונות וצרכים דומים. כלכלנים אוהבים תמריצים. הם אוהבים להמציא אותם וליישמם, לחקור אותם ולהשתעשע בהם. הכלכלן הטיפוסי מאמין שהעולם עדיין לא המציא בעיה שהוא לא יוכל למצוא לה פתרון, אם תינתן לו יד חופשית להתוות תכנית תמריצים מתאימה. אולי לא תמיד יהיה הפתרון נאה – הוא עלול להיות כרוך בכפייה, בקנסות מופרזים או בהפרה של חירויות האזרח – אולם הבעיה המקורית תבוא על תיקונה, זה בטוח. תמריץ, כמו כדור אקדח ומפתח, הוא דבר מה קטן בדרך כלל, אך בעל כוח מפתיע לשנות את המצב.
כולנו לומדים להגיב לתמריצים, חיוביים ושליליים כאחד, מראשית חיינו. תינוק המדדה לעבר הקמין החם ונוגע בו שלא בכוונה אצבעו תיכווה. אולם אם כשיגדל יביא הביתה מבית הספר תעודה שכולה מצוינים, יקבל אופניים חדשים. אם הוא יחטט באף בשיעור ילעגו לו, אבל אם ייבחר לשחק בקבוצת הכדורסל, מעמדו יעלה בסולם החברתי. אם בתקופת לימודיו בבית הספר התיכון יחזור הביתה מאוחר, לא ירשו לו לצאת מן הבית. אבל אם ציוניו בבחינות הבגרות יהיו מעולים הוא יתקבל לאוניברסיטה טובה. אם יעיפו אותו מבית הספר למשפטים הוא ייאלץ לעבוד בחברת הביטוח של אבא, אבל אם הישגיו יהיו טובים כל כך עד שחברה מתחרה תחזר אחריו, הוא יהיה לסגן נשיא ולא ייאלץ לעבוד אצל אבא. אם הוא יתלהב ממשרת סגן הנשיא וינהג במהירות גבוהה מן המותר הוא ייעצר בידי המשטרה וייקנס. אבל אם מכירותיו יעלו על התחזיות והוא יקבל בסוף השנה בונוס, הוא יוכל לזלזל בקנס וירכוש את הקמין שתמיד חלם עליו – ובו תוכל הפעוטה שלו לשרוף את אצבעה.
נגד סיגריות, בעד ירקות
תמריץ הוא תכסיס פשוט לדרבן אנשים לעשות דברים טובים במקום רעים. אולם מרבית התמריצים אינם נופלים לידינו מאליהם. מישהו – כלכלן או פוליטיקאי או הורה – חייב להמציא אותם. בתך בת השלוש אכלה את כל הירקות שהוגשו לה במשך שבוע? היא זוכה בטיול לחנות הצעצועים. יצרן פלדה גדול זיהם את האזור בעשן? המפעל שלו נקנס על החומרים המזהמים שמעל לרמה המותרת. אמריקנים רבים מדי אינם משלמים את חלקם במס ההכנסה? הכלכלן מילטון פרידמן סייע לפתרון הבעיה: ניכוי מס אוטומטי ממשכורות העובדים.
קיימים שלושה סוגי תמריצים: כלכליים, חברתיים ומוסריים. לעתים קרובות נכללים שלושת הסוגים בתכנית תמריצים אחת. חישבו על מסע ההסברה נגד העישון שנערך בשנים האחרונות. תוספת תשלום לחפיסת סיגריות ("מס חטא") במסגרת הקנסות המוטלים על אלכוהול, סיגריות והימורים היא תמריץ כלכלי חזק נגד קניית סיגריות. איסור על עישון במסעדות ובפאבים הוא תמריץ חברתי רב עוצמה. וקביעת ממשלת ארצות הברית כי טרוריסטים מגייסים כספים על ידי מכירת סיגריות באופן לא חוקי פועלת כתמריץ מוסרי מרתיע.
כמה מן התמריצים המשכנעים ביותר שהומצאו עד כה הופעלו במלחמה בפשיעה. בהתחשב בעובדה זו, ראוי לקחת שאלה מוכרת, כגון מדוע נפוץ כל כך הפשע בחברה המודרנית, להפוך אותה על פיה ולשאול: מדוע אין הפשע נפוץ הרבה יותר?
אחרי הכול, כולנו מסרבים לנצל הזדמנויות לפגוע, לגנוב ולרמות. הסיכוי להישלח לכלא, וכתוצאה מכך לאבד את מקום עבודתנו, את ביתנו ואת חירותנו – כל אלה עונשים כלכליים ביסודם – הוא תמריץ חזק בהחלט. אולם כשהדברים אמורים בפשיעה אנשים מגיבים הן לתמריצים מוסריים (הם אינם רוצים לעשות משהו שנראה להם שגוי) והן לתמריצים חברתיים (הם אינם רוצים שאחרים יראו בהם כמי ששגו). תמריצים חברתיים הם אפקטיביים במידה בלתי רגילה בטיפול בסוגים מסוימים של התנהגות לא נאותה. ערים אמריקניות רבות נלחמות כיום בזנות באמצעות מתקפת "בושה", כהד לסיפורה של הֶסְטֶר פְּרִין ברומן של נתניאל הותורן, אות השָׁנִי. הן מפרסמות באתרי אינטרנט ובערוצי הטלוויזיה המקומית תמונות של גברים שהורשעו בדין (ושל זונות). איזה אמצעי הרתעה מאיים יותר: קנס בסך 500 דולר על שידול לזנות או המחשבה על חברים ובני משפחה הנועצים עיניים מבועתות באתר האינטרנט HookersAndJohns.com ?
אם כן, באמצעות מארג מורכב, אקראי ומשתנה תדיר של תמריצים כלכליים, חברתיים ומוסריים, נלחמת החברה המודרנית כמיטב יכולתה בפשיעה. יש הטוענים שהצלחתנו רחוקה מלהשביע רצון, אולם סקירה היסטורית מוכיחה שלא כך הוא. לפנינו פרספקטיבה היסטורית של מעשי רצח (למעט מלחמות). זהו סוג הפשיעה שהכימות שלו הוא גם האמין ביותר וגם הברומטר הטוב ביותר לשיעור הפשיעה הכללי בחברה. הקרימינולוג מַנוּאֶל אַייזְנֶר אסף נתונים סטטיסטיים על מקרי הרצח בחמישה אזורים באירופה.
המספרים מתייחסים לכמות מקרי הרצח לכל 100,000 איש).
הירידה התלולה במספרים אלה במהלך המאות מרמזת כי התמריצים שגיבשנו יחדיו, במקרה של אחד החששות הכבדים ביותר שטורדים את מנוחתם של בני האדם – האפשרות להיות קורבן לרצח – פועלים את פעולתם והולכים ומשתפרים.
אז מה הייתה הבעיה בתמריץ שיושם במעונות היום בישראל?
ניחשתם כבר, מן הסתם, שקנס בגובה עשרה שקלים היה נמוך מדי. בסכום כזה, הורה עם ילד אחד יכול להרשות לעצמו לאחר מדי יום ולשלם תוספת של 250 ש"ח בכל חודש – מעט יותר משישית מן התשלום החודשי. בהשוואה למחירי השמרטפיות זהו מחיר זול. מה היה קורה אילו הועמד הקנס על 450 ש"ח במקום עשרה? קנס כזה היה ודאי שם קץ לתופעת האיחורים, גם אם היה מעורר כעס רב (כל תמריץ משמעו קבלת דבר אחד תמורת ויתור על דבר אחר; החכמה היא לאזן בין הקצוות).
אולם הייתה בעיה נוספת בקנס שהוטל במעונות היום. הקנס שימש תמריץ כלכלי (תשלום בסך עשרה ש"ח) שבא במקום תמריץ מוסרי (רגשות האשם שהורים היו אמורים להרגיש בכל פעם שהגיעו באיחור לאסוף את ילדיהם). יתר על כן, שיעורו הנמוך של הקנס העביר להורים מסר שהאיחור אינו בעיה חמורה. אם הטרחה הנגרמת לגן הילדים בגין כל ילד שנאסף באיחור מוערכת בסך הכול בעשרה ש"ח, למה למהר ולהפסיק את משחק הטניס? ואכן, כאשר ביטלו הכלכלנים את הקנס, בשבוע ה-17 של המחקר, לא השתנה מספר ההורים המאחרים. כעת יכולים היו לאחר ולהיות פטורים לא רק מתשלום הקנס, אלא גם מרגשות האשמה.
מחיר הדם
זהו טבעם המוזר ורב העוצמה של תמריצים. שינוי קטנטן עשוי לחולל שינויים בלתי צפויים ומרחיקי לכת. תומס ג'פרסון התייחס לכך בהרהוריו על התמריץ הזעיר אשר הוביל ל"מסיבת התה של בוסטון", וכתוצאה מכך למהפכה האמריקנית: "כה סתום הוא מערך הסיבות והתוצאות בעולמנו עד כי מס של שני פני על תה, המוטל שלא בצדק בחלק נידח שלו, משנה את תנאי החיים של כל תושביו".
בשנות השבעים ערכו חוקרים מחקר אשר, בדומה למחקר במעונות היום בישראל, הציב תמריץ מוסרי אל מול תמריץ כלכלי. במקרה זה רצו החוקרים לדעת מהו המניע המעודד אנשים לתרום דם. הם גילו כי כאשר נותנים לאנשים סכום קטן עבור תרומת דם במקום לשבח אותם על המעשה האלטרואיסטי שעשו, פחות אנשים נוטים לתרום דם. התשלום הפך מעשה צדקה אצילי לדרך מכאיבה להרוויח כמה דולרים, וערכו נפגע.
ומה היה אילו הוצע לתורמי הדם סכום של חמישים דולר או 500 דולר או 5,000 דולר? מספר התורמים היה משתנה מן הקצה לקצה. אולם מכיוון שלכל תמריץ יש גם צד אפל, דבר נוסף היה משתנה לחלוטין. אם ליטר דם היה שווה לפתע 5,000 דולר, אנשים רבים היו שמים לב לכך, ללא ספק. הם היו עלולים לגנוב דם, פשוטו כמשמעו, באיומי סכין; למכור דם חזירים כאילו היה דמם; לעקוף את המגבלות המוטלות על תרומות דם באמצעות תעודות זהות מזויפות. יהיה התמריץ אשר יהיה, יהיה המצב אשר יהיה, תמיד יימצאו אנשים לא ישרים שינסו להפיק ממנו תועלת בכל דרך אפשרית.
או כפי שו' ס' פִילְדְס הגדיר זאת פעם: כל חפץ שמישהו מעוניין בו הוא גם חפץ שכדאי לרמות בעבורו.
"פריקונומיקס" הוא ספרו של סטיבן לוויט, מי שנחשב לאחד הכלכלנים הצעירים המבריקים באמריקה, וכתב הניו-יורק טיימס סטיבן דבנר. ספרם של השניים עוסק בשאלות "מוזרות", ובניסיון לתת להם מענה מהזווית הכלכלית-מחקרית. פריקונומיקס יצא השבוע לראשונה במהדורה עברית, בהוצאת כתר.