מומחה בינ"ל למחאות חברתיות: "תסכול הצעירים עלול לאיים על יציבות הממשלים"

"הפגנות הן הדרך של הציבור להגיד לפוליטיקאים שעליהם לפעול. האופן שבו הפוליטיקאים מגיבים לתנועות המחאה במדינות השונות יקבע את אופייה של הדמוקרטיה במדינות האלה, לכן השאלה כאן היא מהי הדמוקרטיה והאם היא משרתת את העם", אומר ל"כלכליסט" ברט קלנדרמנס (68), פרופסור לפסיכולוגיה חברתית יישומית באוניברסיטה החופשית של אמסטרדם. "לא מדובר רק בהפגנות על צעדי צנע או נגד הממשלה, אלא בשאלה כיצד מוגדרת הפוליטיקה במערב".
לקלנדרמנס יש ניסיון של יותר מ־40 שנה במחקר בתחום הפסיכולוגיה החברתית. הוא סבור שמשמעותן של תנועות המחאה החברתיות של השנים האחרונות רחבה הרבה יותר מהנושאים המיידיים שבהם הן עוסקות, והן מצביעות על שינוי עמוק באופן שבו אנשים תופסים את הדמוקרטיה המערבית.
המפגינים תומכים בממשלה קלנדרמנס הגיע לישראל בשבוע שעבר כדי להציג את המחקר שלו על תנועות המחאה החברתית באירופה מאז תחילת המשבר הכלכלי העולמי, בכנס האגודה העולמית לפסיכולוגיה פוליטית (ISPP) שנערך בבית הספר לממשל על שם לאודר במרכז הבינתחומי בהרצליה, תחת הכותרת "פסיכולוגיה פוליטית של סכסוכים, מחאה ופיוס".
"פסיכולוגיה פוליטית היא נקודת המפגש בין פסיכולוגיה חברתית לבין מדע המדינה. זהו תחום העיסוק של פסיכולוגים חברתיים שמתעניינים בהתנהגות פוליטית או מפלגתית, למשל, וגם של מומחים למדע המדינה שמתעניינים במוטיבציות אישיות של אנשים לפעולה פוליטית", מסביר קלנדרמנס את שדה המחקר שלו.
הגעת לישראל בזמן שציינו כאן שנתיים למחאה החברתית. אילו נקודות דמיון אתה רואה בין המחאה בישראל למחאה באירופה?
"במדינות המערב ראינו שני סוגים של מחאות בשנים האחרונות. האחד הוא מחאה נגד צעדי צנע, כפי שראינו בספרד, בפורטוגל ואפילו בהולנד. סוג אחר הוא מחאה בסגנון תנועת Occupy, או כמו ה'אינדיגנדוס' בספרד. זה עירוב של מחאה נגד מדיניות ניאו־ליברלית, מחאה נגד קפיטליזם ומחאה נגד הממשלה. בניגוד למחאות נגד צעדי צנע, למחאה כזו אין מטרה קונקרטית, ואני חושב שהמחאה בישראל נמנית עם הסוג הזה".
פרופ' ברט קלנדרמנס (68). תפקיד נוכחי: פרופ' לפסיכולוגיה חברתית יישומית באוניברסיטה החופשית של אמסטרדם. תפקידים קודמים: סגן הרקטור ודקאן הפקולטה למדעי החברה   נראה שהמחאה בישראל דעכה ככל שהיא הפכה קונקרטית ופנתה נגד צעדי צנע. ב־2011 לא היו גזירות מפורשות כמו שיש היום.
"זה מעניין. כשעשינו השוואה בין הולנד לספרד למשל, שהיו בהן צעדי צנע שונים בחומרתם והפגנות בסדרי גודל שונים, גילינו שההבדל העיקרי היה שהאמון של המפגינים בספרד בממשלה הוא נמוך בצורה קיצונית, בעוד האמון של המפגינים בממשלה בהולנד היה גבוה יחסית. כך שבספרד ההפגנה היתה נגד הדרך שבה הממשלה מתמודדת עם המשבר, ובהולנד אנשים יצאו להפגין כשהם מאמינים שהממשלה יכולה להתמודד עם המשבר".
הצעירים לא מחכים לבחירות האם היעדר האמון בממשלה מונע מאנשים לצאת ולהפגין או האם הרצון הזה קיים בכל מקרה?
"היעדר אמון בממשלה הוא אחת הסיבות מדוע ביוון או בספרד אנשים לא מפגינים רק נגד צעדי הצנע ונגד הממשלה, אלא גם נגד ארגונים בינלאומיים כמו קרן המטבע הבינלאומית והאיחוד האירופי, שכופים את צעדי הצנע".
בחלק מהמדינות שחקרת היו חילופי ממשלות בזמן המחקר. האם ראית שינוי בהתנהגות של האנשים לפני ואחרי חילופי הממשלה?
"שמנו לב לכך שחילופי ממשלה מביאים להתגברות המחאה מיד אחרי השינוי כדי ללחוץ על הממשלה החדשה, אבל אחר כך היא יורדת".
הפער הבין־דורי הוא מאפיין בולט של המחאה באירופה. האם זיהית מגמות שונות אצל מפגינים בגילים שונים?
"בטווח הארוך התסכול של הצעירים עלול להפוך לגורם שיאיים על היציבות בממשלים באירופה. גופים כמו האיחוד האירופי צריכים לשים לב לכך. היבט מעניין נוסף הוא שצעירים תופסים את הפוליטיקה כפחות מפלגתית ורואים בהפגנות את ההזדמנות שלהם לשנות את המצב הפוליטי".
האם המפגינים שואפים לתקן את הכשלים במערכות הפוליטיות הקיימות, או שהם מזהים את הכשלים כחלק בלתי נפרד מהמערכות האלה ולכן שואפים להחליפן?
"אחד הדברים המעניינים אצל המפגינים בתנועות המחאה בעולם הוא שהם מתוסכלים מהממשלות, אבל עדיין מאמינים בכוח שלהן לפעול ובכוח להשפיע על הפעולה הזו. אנשים עדיין מאמינים שאפשר לעשות משהו, והם יוצאים לרחובות כדי להבהיר את זה לפוליטיקאים".