השורה התחתונה אג'יו – "צריך לשבור את הבנקים כדי שיהיו קטנים מספיק כדי ליפול"

כלכלת ארצות הברית יושבת על פצצת זמן מתקתקת. זו האזהרה שמשגר הפרופסור המוערך סיימון ג'ונסון, לשעבר הכלכלן הראשי של קרן המטבע הבינלאומית והיום מרצה מבוקש באוניברסיטת MIT, בראיון ל"כלכליסט". ג'ונסון נחשב לאחד המבקרים הבולטים של ריכוזיות הבנקים בארה"ב ושל התרבות שמיזגה את וול סטריט עם וושינגטון וגרמה, לדבריו, למשבר הכלכלי.

שלא כמו כלכלנים בכירים רבים, ג'ונסון לא חושש ללכלך את הידיים. כמומחה לממשל תאגידי הוא ביצע באחרונה מהלך לא אופייני לאישיות אקדמית, ופרסם עצומה אינטרנטית הקוראת להתפטרותו של ג'יימי דיימון, מנכ"ל הבנק הגדול ביותר בארה"ב ג'יי.פי מורגן, מהדירקטוריון של הבנק הפדרלי של ניו יורק. "ג'יימי דיימון סיכן את כספי המפקידים ואת העתיד של כולנו", נכתב בעצומה. "אולם למרות זאת, דיימון עדיין יושב בדירקטוריון של בנק הפדרל ריזרב בניו יורק - מוסד שבין היתר אמור לפקח על ג'יי.פי מורגן עצמו לצד בנקים אחרים בוול סטריט. החתול שומר על השמנת".

על העצומה של ג'ונסון חתמו עד כה יותר מ־35 אלף בני אדם, כשאליהם הצטרפה שורה של כלכלנים משפיעים שחתמו על מכתב דומה. "זו בעיה חמורה שאיננה מובנת להרבה אנשים", הוא אומר ל"כלכליסט". "ג'יימי דיימון אחראי על פיקוח ובקרה של הבנק הגדול בארה"ב, חרף העובדה שהבנק המרכזי של ניו יורק מפקח עליו ומבקר אותו. ברור לכל מי שיש לו השכלה תיכונית שזה סידור לא נוח באופן כללי. בעיקר אם מדברים על בנק גלובלי ענקי, הבנק הגדול ביותר במדינה ואולי הגדול ביותר בעולם, ולכן כמעט כל אחד שחושב על זה יבין שפשוט מדובר ברעיון רע".

יש שיגידו שזה עבד עד עכשיו.
"אינני חושב שיש במחלוקת על כך שמבנה הממשל התאגידי של המגזר הפיננסי זועזע עמוקות בעקבות המשבר הפיננסי של 2008, שהוא עדיין המשבר הגדול ביותר שפקד את ארה"ב מאז שנות השלושים. עד עכשיו הבנקים מנהלים בצורה לא נכונה כל כך הרבה סיכון ועושים נזק רב לכלכלה העולמית. לכן אינני מבין איזה חלק מהרכב הממשל התאגידי הזה הוא טוב".

כששואלים את ג'ונסון האם בג'יי.פי מורגן יודעים מה הם עושים, בעקבות פרשת הפסד הענק בבנק, הוא צוחק. "אם הם באמת יודעים מה שהם עושים, איך הם יכולים להפסיד כל כך הרבה כסף בכל כך מעט זמן מבלי להיות מודעים לסיכונים שהם לוקחים. אתה יכול פשוט לקרוא את מה שהם אומרים, לא את מה שאני אומר. הם עשו טעויות מטופשות".

ג'ונסון סבור שהעובדה שהמערכת הבנקאית בארה"ב מורכבת ממספר קטן יחסית של בנקים גדולים וחזקים היא מסוכנת מאוד לכלכלה האמריקאית. המצב הזה נעשה עוד יותר חמור אחרי המשבר הפיננסי: וואקוביה, וושינגטון מיוצ'ואל ומריל לינץ', שכשלו, נרכשו על ידי המתחרים החזקים יותר ומספר השחקנים פחת.

הבעיה, מסביר ג'ונסון, נעוצה בכך ש"יש לבנקים תמריץ לקחת סיכונים גדולים. העסק בנוי כך שהם מתוגמלים על הצלחה והממשלה מגנה עליהם במקרה של הפסד. אז אם לך יהיה מבנה תמריצים כזה, או שלי יהיה מבנה תמריצים כזה, נראה לי שאנחנו נעשה את אותו הדבר - ניקח סיכון מופרז. אתה יכול בעצם לומר שבמסגרת המבנה הזה למנהלים הבכירים יש חובה כלפי בעלי המניות לקחת סיכונים מוגזמים. יכול להיות שזה נעשה יותר מסובך מאז 2008, אבל השאלה היא האם מדובר פה בהיעדר יכולת או בתאוות בצע, או שמדובר בשילוב של שניהם?".

זה לא תמיד היה ככה. איך זה קרה?
"הגענו למצב הזה אחרי שנים של דה־רגולציה ושכנוע על ידי המגזר הפיננסי. הם שכנעו פוליטיקאים, אקדמאים ואת הציבור כולו שהם ידעו מה הם עושים. ש'החדשנות הפיננסית' המודרנית והמורכבת שלהם היא פרודוקטיבית עבור יתר הכלכלה. זה פשוט לא נכון, אבל הם עדיין הזרימו הרבה כסף לפוליטיקה".

אז מה צריך לעשות?
"צריך להפוך את הבנקים הגדולים ביותר לקטנים ופשוטים מספיק כדי ליפול. גדול מכדי ליפול זה גדול מכדי להיות קיים. התהליך הרגולטורי נלקח בשבי על ידי אלה שעליהם הוא מופעל, ולכן אנחנו צריכים להיות זהירים, אבל אם הבנקים היו קטנים ופשוטים מספיק כדי ליפול, לא היינו צריכים כל כך הרבה רגולציה".

"מסדרון וושינגטון־וול סטריט"

במאמר שפרסם במגזין "אטלנטיק" השווה ג'ונסון את מצבה של ארה"ב למצב של השווקים המתפתחים. "האוליגרכיה הפיננסית", כפי שהוא קורא לה, לקחה בשבי את הממשלה וחוסמת כל ניסיון לרפורמה משמעותית. בשלב מסוים, האוליגרכים בונים אימפריות שלמות על הרים של חוב, ובמשברים כלכליים ישנו משחק של כיסאות מוזיקליים, שלא כולם שורדים בסופו, אך מי ששורד - מתחזק.

תהליך ההשתלטות של וול סטריט על הממשל, הוא מסביר, החל בשנות השמונים. ב־9 בדצמבר 1985 התנוססה תמונתו של ג'ון גוטפרוינד, מי שהיה אז מנכ"ל בנק ההשקעות סלומון ברדרס, על השער של המגזין "ביזנסוויק". הכותרת היתה בוטה ומדויקת: "המלך של וול סטריט".

סלומון ברדרס היה בנק השקעות מסוג חדש, שהסתמך על ניתוחים כמותיים והנדסה פיננסית כדי לבצע פעולות מורכבות שסיכנו בראש ובראשונה את ההון של הבנק עצמו. "תאוות בצע זה טוב", המוטו של גורדון ג'קו מהסרט "וול סטריט" ביטא היטב את רוח התקופה, כמו גם רב־המכר "פוקר שקרנים" של מייקל לואיס.

ג'יימי דיימון, אומר ג'ונסון, הוא הג'ון גוטפרוינד של המשבר האחרון. הוא האדם האחרון שנותר עומד. הוא תורם ותיק של המפלגה הדמוקרטית והוא האיש של הנשיא ברק אובמה בוול סטריט, או כפי ש"הניו יורק טיימס" הגדיר זאת ב־2009: ג'יימי דיימון "הבנקאי החביב על אובמה". דיימון השתתף גם בפגישה גורלית שהתקיימה בבית הלבן ב־27 במרץ 2009 בין הנשיא אובמה לראשי וול סטריט, פגישה שנתנה את הכותרת לספרו של ג'ונסון - "13 בנקאים" (2010).

הפגישה הזו המחישה באופן מובהק כמה גדולה התלות של הממשל בבנקים, ולהפך. הבנקים היו צריכים גיבוי כספי בלתי מוגבל שיוזרם על חשבון משלם המסים. אובמה לא היה יכול להרשות לעצמו לתת להם ליפול, כיוון שהם היוו למעשה את המערכת הפיננסית האמריקאית. בלעדיהם, כלכלת ארה"ב והעולם כולו היתה קורסת. המספרים החריפים מדברים בעד עצמם: בשנת 2011 היוו הנכסים של חמשת הבנקים הגדולים לא פחות מ־56% מהתמ"ג האמריקאי, זאת לעומת 43% בשנת 2006.

ג'ונסון טוען שבמקרה הזה, לממשל אובמה לא היתה ברירה. אבל לממשלים קודמים, רפובליקניים ודמוקרטיים כאחד, היה נוח להשאיר את וול סטריט בדיוק באותו המצב: חברות פיננסיות שגדולות מדי מכדי ליפול. הוא מסביר כי מערכת היחסים בין הממשל לבנקים מורכבת מרבדים רבים. אחד מהם הוא מה שג'ונסון מכנה "מסדרון וושינגטון־וול סטריט", שבמסגרתו בכירים בוול סטריט עוברים לעמדות מפתח בממשל. הסיבה לכך, בנוסף לתרומות הנדיבות שהם מרימים עבור שתי המפלגות, היא שככל שהכלכלה הפכה עם השנים ליותר מורכבת (נושאים כמו נגזרים, איגוח והלימות הון נעשו משמעותיים יותר במציאות הכלכלית הנוכחית) והממשל נעשה תלוי במומחיות וביכולת פיננסית, שאותן ניתן למצוא בשפע בוול סטריט.

וכך, האידיאולוגיה הכלכלית שמנחה את בנקי ההשקעות בוול סטריט השתלטה גם על הממשל האמריקאי. ההיבט האידאולוגי, כותב ג'ונסון, הוא החמור ביותר. הלך המחשבה של וול סטריט חלחל גם לבעלי עמדות המפתח המעטים שמעולם לא עבדו בוול סטריט או אינם רואים את עתידם שם. לא מדובר בשחיתות, אלא פשוט באימוץ נקודת מבט ספציפית. ספציפית מאוד.

ג'ונסון מונה בכירים רבים שהגיעו מוול סטריט לוושינגטון וחזרה, ובהם רוברט רובין, שר האוצר של קלינטון, והנרי פולסון, שר האוצר האחרון של בוש, שניהם בכירים לשעבר בגולדמן זאקס. אבל הרכבת האווירית בין וול סטריט לעמדות המפתח בוושינגטון כוללת עוד שמות רבים: הסנאטור ג'ון קורזין, חבר ועדת הבנקאות של הסנאט; סטיבן פרידמן, יו"ר המועצה הכלכלית הלאומית של הנשיא לשעבר בוש ויו"ר הבנק המרכזי של ניו יורק; ניל קשקארי, מנהל תוכנית החילוץ TARP; ורוג'ר אלטמן, סגן שר האוצר.

המהלך הזה הוביל למה שג'ונסון מכנה "העסקה הטובה ביותר אי פעם". הימים היו ימי אוקטובר 2008 וראשי תשעת הבנקים הגדולים בוול סטריט הוזמנו למשרדו של שר האוצר דאז, הנרי פולסון. הוא נתן להם מסמך שבו נכתב כי הם מסכימים למכור מניות לממשלה ואמר להם לחתום עליו. המערכת הפיננסית העולמית היתה במצב אנוש. לרוב ראשי הבנקים לא היה ברור אם ישרדו עם הראש מעל המים עוד שבוע, או עוד כמה ימים. אך מה שעשוי היה להיתפס על ידי רובנו כניסיון הלאמה היה בעצם "כסף בחינם".

הראשון שזיהה זאת היה ויקראם פנדיט, מנכ"ל סיטיגרופ, שהיה בפגישה ואמר מיד: "זה הון מאוד זול!". למעשה, מתאר ג'ונסון, משרד האוצר הלווה לבנקים כסף בריבית התחלתית של 5%, הלוואה שלעולם לא היו צריכים להחזיר. ג'ונסון איננו טוען כי הממשלה לא היתה צריכה לעזור לבנקים, אלא שהיא ניהלה משא ומתן גרוע כשהיה מדובר בכספי משלם המסים. שר האוצר הנרי פולסון העניק לקולגות שלו לשעבר בגולדמן זאקס כסף בחינם.

הביקורת על ההתנהלות הזאת נמתחת גם על קרן המטבע, הארגון שבו עבד ג'ונסון בשנים 2007 ו־2008. הארגון, שהוקם לאחר מלחמת העולם השנייה ויושב בוושינגטון, הואשם בכך שקידם מדיניות שוק חופשי שלא נתנה למדינות שנקלעו למשבר סיכוי אמיתי להיחלץ ממנו. על פי האסכולה הזו, קרן המטבע הגדילה את החשיפה של מדינות לתנודתיות בשווקים העולמיים, לתנועות ספקולנטיות ולמשברים פיננסיים.

"יש הרבה לחץ על קרן המטבע. בעלי המניות העיקריים - האירופים - התנהגו בצורה לא אחראית. המשבר באירופה נגרם על ידי האירופים עצמם. קרן המטבע מנסה לעזור ואנחנו נראה מה יהיו התוצאות של זה. רמת חוסר האחריות של המדינות שנחשבות כביכול למעצמות היא פשוט מזעזעת. קודם כל, המבנה של גוש היורו, הדרך שבה המערכת מנוהלת בצורה לא תקינה וגם נושאים שנוגעים לרפורמה פיננסית", אומר ג'ונסון ומזכיר את מושא העצומה שלו כדוגמה, "בכלכלת ארצות הברית ג'יימי דיימון עדיין יושב בדירקטוריון של הבנק המרכזי של ניו יורק. איזו תקווה יש לנו? איזו תקווה יש למאמץ אמיתי לרפורמה?".

האם באמת נראה שינוי כיוון?
"זה מה שאני עובד עליו כל יום. אני לא יודע מה הולך לקרות. זה קרב גדול וזה קרב מתמשך".

סבלת באופן אישי מהמאבק שלך נגד הבנקים והבנקאים החזקים?
"לא, זו דמוקרטיה ואתה יכול להגיד מה שאתה רוצה. זה לא סיפור שלי באופן אישי. אני לא היחיד שמדבר נגד הבנקים. השאלה היא, האם אתה יכול לחולל שינוי בקרב האנשים שיש להם כוח כדי לשנות את דעתם או את הגישה שלהם".

אבל בסופו של דבר, הבנקים הם המתווך בין יזמים לבין ההון. אם אתה יזם שצריך הון, אתה תלך לבנק. אז לא צריך בנקים חזקים?
"זה לא נכון בארה"ב ואני לא מאמין שזה נכון בישראל. אתה הולך לאנג'ל או לקרן הון סיכון ומקבל הון. קרנות הון סיכון אינן ממומנות בעיקרן על ידי חוב. הן מבצעות השקעה במניות החברה".

"האמון בארה"ב לא יימשך לנצח"

ג'ונסון גדל בעיר התעשייתית שפילד שבצפון אנגליה. לאחר שסיים תואר ראשון ותואר שני באוניברסיטאות אוקספורד ומנצ'סטר עבר ג'ונסון לארה"ב ועשה דוקטורט ב־MIT. כיום הוא הבעלים של הבלוג הכלכלי המצליח בייסליין סנריו. בשנה הראשונה לפעילותו של הבלוג, אי שם בתחילת המשבר הפיננסי, ביקרו בו 5 מיליון בני אדם. מטרתו, לדברי ג'ונסון, היא לספק את אותו השירות שסיפק בתקופה שהיה הכלכלן הראשי של קרן המטבע, רק באופן גלוי לציבור. בנוסף הוא חבר מכון המחקר פיטרסון בוושינגטון, הנחשב למכון המחקר המוביל בעולם בתחום הכלכלה הבינלאומית.

הבעיה הבוערת ביותר של כלכלת ארה"ב, אומר ג'ונסון, היא החוב העצום שלה. לטענתו, הפתרון פשוט וכואב: ממשל אובמה חייב להעלות מסים. כדי לעשות זאת, ג'ונסון מדגיש כי לא צריך להעלות מסים באופן אקטיבי, אלא לתת להטבות המס שהעביר הנשיא בוש לפני כעשור לפקוע. "הן היו אמורות לעודד צמיחה אבל הן לא עשו את זה. זה ניסוי כלכלי שכשל. במקום לצמוח ארה"ב לוותה יותר מכל מדינה אחרת אי פעם. חצי מהחוב הלאומי שלנו הוא למדינות כמו רוסיה וסין. הטבות המס היו רעיון לא מוצלח וצריך לתת להן לפקוע", הוא קובע.

בספרו החדש ("הבית הלבן בוער") שפורסם השנה עורך ג'ונסון הקבלה בין מצבה של ארה"ב בשנת 1812, כשיצאה למלחמה עם האימפריה הבריטית, למצב שהיא עלולה להגיע אליו כיום. במלחמת 1812 אמריקה שילמה מחיר יקר על חוסר אחריות תקציבית. היא ניצחה בקרבות בודדים, אך נחלה כשלונות חוזרים בשדה הקרב ולא הצליחה להשיג את מטרותיה.

בסופו של דבר, הכוחות הבריטיים התקדמו לעבר וושינגטון ושרפו את בניין הקפיטול, את בניין משרד האוצר ואת הבית הלבן. התמונה הזו זכורה בהיסטוריה האמריקאית כרגע של השפלה לאומית. הצבא האמריקאי, שסבל ממחסור בתקציב ובציוד, עמד חסר אונים מול הכוחות הבריטיים, שנלחמו בו זמנית בכמה חזיתות בכל העולם. השיעור ההיסטורי, כתב ג'ונסון, הוא ש"חוזקו של צבא נמדד בחוזק משרד האוצר שעומד מאחוריו". ואכן, כשפרצו הבריטים את הכספות במשרד האוצר, הם התאכזבו לגלות שהן היו ריקות.

לפי ג'ונסון, כיום, בדומה למה שהתרחש ב־1812, לפוליטיקאים אין אחריות תקציבית, ולכן ההוצאה הממשלתית גדלה בלי להטיל עוד מסים. גם הבוחרים האמריקאים עצמם לא מבינים את היחס בין הוצאה ממשלתית גדולה יותר על שירותים רפואיים וחברתיים למסים גבוהים יותר. בנוסף, הסטטוס של הדולר בתור המטבע המרכזי בכלכלה העולמית איננו מעוגן בשום ברית בינלאומית, ולכן, אם הממשל האמריקאי ייתפס ככזה שנוהג בחוסר אחריות, אמריקה תאבד גם את היתרון הגדול הזה.

"מדובר בהתאמה תקציבית גדולה שצריך לעשות בשני העשורים הקרובים. צריך לוודא שיש לנו מספיק כסף לביטוח לאומי וצריך לשלוט במחירי השירותים הרפואיים, אחרת זה יעלים את שאר הכלכלה. צריך להחזיר את המדינה ואת הממשלה למצב שהיה בתחילת שנות התשעים".

היתרון של ארה"ב נעוץ בכך שהיא איננה נמצאת במצב כמו של יוון והיא נהנית מהאמון של רוכשי האג"ח הממשלתיות. "העולם נמצא במצב לא יציב. אנשים מחפשים מפלט בטוח לכסף שלהם והראשון הוא האג"ח האמריקאיות, אבל זה לא יימשך לנצח - או שהאנשים במדינות האסייתיות יחסכו פחות, או שאירופה תתאושש וגוש היורו יחזור להיות חזק. שום מדינה בעולם איננה יכולה להמשיך ללוות כסף בהיקף כזה לנצח בריביות נמוכות".

כמה זמן אתה מעריך שנותר?
"קשה לומר, זה תלוי בכלכלת העולם ובעוד משתנים מורכבים כמו מה מצבה של אירופה. אני לא יכול להגיד אם זה שנה או עשר שנים, אבל מה שאני כן יכול להציע זה לפעול עכשיו".