זן נכחד: מדינת ישראל נגד התחקירים העיתונאיים

תחקיר הוא כמו טיפוס על הר משובץ במלכודות. כשאתה מגיע לפסגה התשואות הן קצרות. בדרך אתה עומד מול תביעות משפטיות, מו"לים נבוכים, חרם של מפרסמים, אובדן חברים, איום במאסר, ולפעמים גם רוצחים אותך". את הדברים האלו אמר התחקירן האמריקאי בוב גרין מהעיתון "ניוזדיי" ב-1976 (הציטוט מופיע בספרם של רפי מן ויחיאל לימור, "עיתונאות - איסוף מידע, כתיבה ועריכה"). אפשר לומר כי לא הרבה השתנה בתחום מאז.

לדברי העיתונאי מיקי רוזנטל, שמגיש את "המקור", תוכנית התחקירים של ערוץ 10, "בתחקיר אתה נמצא כל הזמן במצב של היאבקות, במקום לקבל חיבוק. אתה מתייצב מול תביעות דיבה, מתמודד עם הפעלת לחצים על אנשים שמחוברים לערוץ הטלוויזיה שלך, מתמודד עם פניות ישירות אליך כעיתונאי. ואחרי הכל, מה עשיתי? לא התנדבתי לסיירת מטכ"ל. כולה רציתי להיות עיתונאי.

"התחקיר בהגדרתו כרוך במאמץ ממושך עם מקורות רבים, וב-99% מהמקרים מושא התחקיר לא רוצה שהוא יתפרסם. חלק אינהרנטי בתחקיר הוא המאבק. לפעמים תחקירן עובד על תחקיר שלושה חודשים כדי לגלות שאין סיפור. לפעמים אתה מוצא עצמך מבזבז חצי מהזמן שלך כדי להתכונן לתביעה - ומנוטרל מעבודה. אז יותר קל לספר על נינט. אחרי הכל, גם זו עיתונות".

למרות הקשיים האלה, יש והיו בישראל כמה תוכניות תחקירים, כמו "עובדה", "המקור", "מבט שני", "כלבוטק", "שומר מסך" ו-"360". התחקיר הקלאסי אמור להיות פסגת העשייה העיתונאית - אייטם תקשורתי שנועד לחשוף בפני הציבור מידע שהוסתר ממנו במכוון, ושלציבור יש אינטרס לדעת אותו.

בשבועות האחרונים עלו לכותרות תוכניות התחקירים הישראליות בהקשרים בעייתיים. לפני כשבוע פורסמו דבריהם של בכירים בערוץ 10, שטענו כי "לשכת ראש הממשלה העבירה מסרים כי דחיית החובות של ערוץ 10 למדינה, בסך כ-44 מיליון שקל, תתאפשר אם הערוץ יפטר או יוציא לחופשה ללא תשלום את הפרשן והכתב הבכיר רביב דרוקר, הכתב הפוליטי נדב פרי והכתב לענייני משפט ברוך קרא". מדובר בעיתונאים שפירסמו בעבר כתבות ביקורתיות כנגד השלטון. במקביל נודע כי העיתונאית קרן נויבך תודח מהגשת התוכנית "מבט שני", במה שהוגדר על ידי ח"כים ישראלים כ"החלטה פוליטית".

שני האירועים חברו לאירוע נוסף שהתרחש בספטמבר: לאחר מסע לחצים שכלל התערבות של בעלי השליטה בערוץ 10, התנצל הערוץ באופן חסר תקדים בטלוויזיה הישראלית על כתבת דיוקן שפירסם בתחילת 2011 אודות המיליארדר שלדון אדלסון. ההתנצלות הביאה להתפטרותם של בכירים מהערוץ, והבטיחה כנראה שכתבות תחקיר אחרות על עסקיו של אדלסון לא יפורסמו בתקופה הקרובה.

אנשי תקשורת רבים סברו כי ההתנצלות של ערוץ 10 היתה חריגה, והעידה על התערבות בוטה של פרנסי הערוץ ומקורביהם בתכנים. לא תמיד היו אלה פני הדברים בתקשורת הישראלית. "עשיתי פעם כתבה גדולה מאוד על העסקים של האחים גינדי", מספר אמנון לוי, שתוכנית התחקירים שלו, "שומר מסך", שודרה מ-2005 עד שירדה השנה. "עורך הדין של גינדי התראיין בתוכנית שלי, ואמר 'אני אגיש נגדכם תביעה של 20 מיליון שקל'. אמירה כזו מלחיצה מאוד. עוזי פלד, שהיה אז מנכ"ל טלעד, אמר לי 'אמנון, בשבוע שבו אני לא אקבל מכתב שמאיימים לתבוע אותך - כנראה שלא עשית את עבודתך'. אלה היו ימים יותר פשוטים בשבילנו".

מעבר לגיבוי של בעל הבית, מכשול נוסף הוא הכסף. לדברי רוזנטל, "אם לתוכנית כמו '60 דקות' יש תקציב של מאות אלפי דולרים לתוכנית, אצלנו זה עשרות אלפי דולרים במקרה הטוב. בתקציב כזה אתה לא יכול להעסיק צוות לטווח ארוך, אלא להתפשר ולעשות כתבות מגזין. בנוסף לכך, במקרים רבים התחקיר הוא השקעה שלא מחזירה את הרייטינג שלה. פעמים רבות בעלי הערוץ בוחנים את התחקיר מחשש שהמפרסמים יחרימו אותם אם הוא נגדם, ובעצם התחקיר יכול להיות מהלך של ירייה ברגל של הערוץ".

גורם שהיה מעורב בעבר בתוכנית "עובדה" אומר כי "מי שמחליט על תוכנית תחקירים בערוץ לא שואל את עצמו אם הוא יזכה ל-40% רייטינג. נכון שאתה רוצה שיראו את התחקירים שלך, הרי מה שווה התחקיר אם אף אחד לא רואה אותך, אבל לא תמיד רוב הציבור אוהב את האמת. לא תמיד הוא רוצה לראות חטיבת חי"ר שהורגת ערבים. כך שעבור הזכיין הרייטינג הוא לא יעד, אלא בונוס".

שותפו של רוזנטל, רביב דרוקר, חושף קושי נוסף, שנובע מכך שהמשק הישראלי קטן: לבעלי ההון המועטים ששולטים באופן מרוכז על כמה חברות יש יכולת לחץ אדירה על הזכיינים. "אני חושב שבארה"ב רשתות הטלוויזיה חזקות הרבה יותר. בארה"ב יש הרבה יותר בעלי הון והעוצמה שלהם קטנה יותר. המדינה שלנו כל כך קטנה, וכשהגוף הטלוויזיוני שלך כל כך קטן ותלוי בכל כך הרבה גורמים - זו בעיה".

דרוקר מצביע על בעיה נוספת הנובעת מהמחסור באמצעים כלכליים. "מעט מאוד עיתונאים מסוגלים כיום להביא סיפור. יש הרבה עיתונאים טובים בתחומם, אבל בודדים שיכולים להרים תחקירים ברמה גבוהה. העיתונות, בגלל התהליכים שהיא עברה בשנים האחרונות, מורכבת מאנשים שהם כוכבי אן.בי.איי ומרוויחים 50 אלף שקל בחודש, או משחקני ספסל שמרוויחים 10-12 אלף שקל. קשה למצוא כיום סתם עיתונאים טובים שמביאים ארבעה סיפורים טובים בעונה.

"רואים את זה בעיקר בטלוויזיה, שבשנים האחרונות תמיד בחרה בפרזנטור שנראה טוב על המסך על פני העיתונאי, ובגישה של 'העיקר שהוא נראה טוב על המסך'. אז המון עיתונאים הם אחלה פרזנטורים, אבל ללא מקורות וללא יכולת להביא סיפור. אם יש לך יומרה להביא סיפור שאף אחד לא שמע עליו ושאנשים ניסו להסתיר אותו, אתה צריך להיות עיתונאי".

געגועים ללחצים פוליטיים

ערוץ 1 הממלכתי נתקל בבעיות התקציביות בדרך להרמת תחקירי עומק יותר מערוצים אחרים. "כשמדובר בתחקירים, התקציבים המוגבלים של הערוץ בולמים אותו יותר מכל", אומר גורם בערוץ. "המצב הולך ונעשה קשה יותר בכל מקום. בעיקרון, כיום קל יותר לעבוד ברמה הטלוויזיונית - הציוד משוכלל יחסית למה שהיה לפני עשור - אבל הבעיה האמיתית היא לחפש סיפורים, לאמת אותם ולרדוף אחרי מקורות. בסוף זו העבודה, והיא כרוכה בכסף רב".

עם זאת, רבים טוענים כי בערוץ 1 קיים מחסום נוסף, ומשמעותי הרבה יותר, שעומד בפני מי שמעוניין להרים תוכנית תחקירים טובה: ההשפעות הפוליטיות על הערוץ. "דרך הכסף אפשר גם לסדר את הפוליטיקה", אומר הגורם בערוץ. "הלחצים האלה הרי מובנים בערוץ. אם ראש הממשלה הוא זה שממנה את המנכ"ל, בעל הבית הוא ברור. כיום עוברים בשבע עיניים על כל אמירה שיכולה להיות בעייתית עבור ראש הממשלה. זה חוצה שמות וחוצה הנהלות שמתחלפות. אין תחקירים במקומות כאלה. כיום עורך יכול לומר לעיתונאי: 'אתה הולך לעשות כתבה על המובטלים ואני מבקש שלא יזכירו בה את ראש המשלה. חוץ מזה, תעשה מה שאתה רוצה'.

"המערכת הפוליטית תפסה את רשות השידור כמו שתופסים רוטוויילר, וזה חבל כי התקציב של ערוץ 1 - 870 מיליון שקל בשנה - הוא כסף שאפשר לעשות אתו מוצר תקשורת נהדר. צריך לחוקק חוק מודרני לערוץ, להרחיק את הפוליטיקאים מהמקום ולתת לאנשים מקצוענים - שמבינים בניהול ויש להם תחושת דמוקרטיה - לנהל אותו. אפשר לעשות דברים מדהימים בשידור הציבורי".

הלחצים הפוליטיים מופעלים בעיקר על ערוץ 1, אבל בערוצים המסחריים האיום הגדול הוא מצד הגופים המסחריים שאמורים לממן את הערוץ במודעות שהם רוכשים, ולעתים אף מחזיקים בכלי התקשורת עצמו. רוזנטל, לדוגמה, מתגעגע ללחצים של הפוליטיקאים. "הכנת תחקירים נהפכת לקשה יותר ויותר. פעם 80% מהמשק הישראלי היה בידיים ציבוריות, אז היית חושף מעשים של משרד ממשלתי. כיום ההתמודדות היא עם אנשים פרטיים חזקים - וזה נעשה יותר ויותר קשה".

לדברי מנכ"ל אגודת העיתונאים, יוסי בר מוחא, "במצב הנתון של היום שבו טייקונים שולטים בתקשורת הישראלית, אני לא רואה איך תוכנית דומה ל'60 דקות' האמריקאית תעלה לשידור בישראל. לא מעט עיתונאים שעוסקים בתחום התחקירים העלו רעיונות להכניס את המודל של '60 דקות' לערוצים המסחריים, אבל תוכנית כזו לא יכולה להתקיים פה בשום צורה שהיא. אני חרד לתקשורת ולעיתונות הישראלית. אנו רואים את הצעת החוק להגדלת הקנס על דיבה מ-50 אלף ל-300 אלף שקל. זה מביא לכך שכל כתב תחקירים יתחיל לחשוש". לדברי גורם בענף, "תוכנית תחקירים צריכה כסף גם כדי שכל תביעה קטנה לא תטלטל אותה מיד".

מרבית האנשים שעמם דיברנו היו מפוכחים. "כיום אני לא בטוח שאני מגדיר את התוכנית שלי כתוכנית תחקירים", מודה לוי. "אין בה רק תחקירים. שנים רבות הכנתי תוכניות תחקיר ואני מרגיש קושי בתוכניות כאלה. זה שם עם יומרה כבדה מאוד, וצריך להודות ביושר שפעמים רבות אנו לא עומדים ביומרה. ברבים מאוד מהמקרים זו עיתונות מעניינת ומתסיסה, אבל לא בדיוק תחקיר".

"המושג 'תוכנית תחקירים' הוא קצת יומרני", אומר דרוקר. "ברור שאי אפשר לעשות פה תחקיר אמיתי בכל תוכנית או אפילו בכל שתי תוכניות. כך שבפרספקטיבה הזו אנו עולים על הציפיות שלנו בהרבה, כי בסופו של דבר אנחנו מייצרים בכל שנה כמה תחקירים אמיתיים, וכמה תחקירים שנשענים על תיק של בית המשפט או עדויות דומות שאסף מישהו אחר. בכל כתבה אנו מנסים להוסיף זווית תחקירית".

האיומים שעולם התחקירים הישראלי ניצב בפניהם צריכים לעניין את כולנו. לדברי פרופ' הלל נוסק מבית הספר לתקשורת במכללה למינהל, "החשיבות של תחקירים אמורה להיות מובנת מאליה - ביכולת לבצע את אחד התפקידים המרכזיים של תקשורת במדינה דמוקרטית: לחשוף ולשקף תהליכי שלטון וגם תרבות, להעלות על סדר היום דברים נסתרים מהעין ולבקר את השלטון. כיום יש מעט מאוד עיתונות חוקרת בשל תהליכים שעברו על התקשורת, וחלק מזה נובע ממבנה בעלויות וממסחור. אבל התחקיר העיתונאי הוא לב לבו של התפקיד המהותי של התקשורת, בצד היידוע והבידור. עיתונות ללא תחקירים היא עיתונות שחסר בה מרכיב מהותי במדינה דמוקרטית".

לדברי שופטת בית המשפט העליון לשעבר דליה דורנר, המכהנת כיום כיו"ר מועצת העיתונות, "התחקיר הוא חלק מחופש העיתונות. פרשיות רבות של פתיחת חקירה נגד אישים רמי מעלה נחשפו לראשונה בתחקיר עיתונאי. אני מקווה שיש די עיתונאים אמיצי לב שיכולים לעשות את עבודתם כהלכה".