מה חושבים עלינו העולים החדשים?

ראיתי את גל המחאה של הקיץ מתקרב. העולים החדשים מצרפת תמיד שואלים את עצמם 'איך הישראלים יכולים להסתדר במדינה הזו?'. עלות החיים פה נמוכה ב-30% לעומת פאריס, אך המשכורת קטנה בחצי. הישראלים פשוט לוקחים הלוואות. בנוסף, בשנה האחרונה עלות המחיה בישראל עלתה כמו טיל - כך שהופתעתי מכך שהישראלים נשארו שקטים עד עכשיו.

"כשהתחילו ההפגנות אמרתי 'יופי, זו מחאה שפויה'. אבל במחשבה שנייה אמרתי 'אוי, זה לא טוב'. אם הישראלים יאמצו את המודל הצרפתי, זה לא יהיה טוב עבורם. הצדק החברתי הזה הוא המודל שגורם לכך שצרפת מאבדת את דירוג האשראי המושלם שלה. הרי בגלל המדיניות החברתית המצומצמת שלה ישראל שרדה את המשבר העולמי. זו המדינה היחידה בעולם המערבי שהראתה צמיחה בשנה וחצי האחרונות".

הדוברת היא נלי שושן, 43, שעלתה עם שלושת ילדיה מצרפת לישראל לפני שנה וחצי. שושן היא מאמנת עסקית במקצועה, ובצרפת ייעצה לסטארט-אפים ישראליים שרצו לפעול במדינה, בעיקר בתחום הביטחוני.

בתקופה שבה העם בישראל זועם ודורש לחיות באופן דומה יותר לזה שבו חיים במדינות רווחה מערביות - ובמקביל חלק מאותן מדינות רווחה סובלות מקשיים כלכליים - עולים חדשים יכולים להציע נקודת מבט מרתקת על התהליכים החברתיים והכלכליים שעוברים על ישראל בימים אלה. היא מרתקת משום שהם חוו את המעבר מתרבות ומכלכלה שונות אל החיים בישראל, ויש להם יכולת לאבחן ולהצביע על ההבדלים בין החיים כאן לבין החיים בניכר - לטוב ולרע.

לפי הסוכנות היהודית, בתשע"א הגיעו ארצה 21.3 אלף עולים - גידול של 19% לעומת השנה שקדמה לה. 38% מהעולים מגיעים ממדינות בריה"מ לשעבר, 20% מצפון אמריקה ו-10% מצרפת. הם צעירים: 62% מהעולים הם בני 34 ומטה. רובם מתיישבים בערים.

כינסנו 13 עולים כדי לקבל פרספקטיבה מאנשים שמכירים את החיים בישראל, אך גם במקומות אחרים. לא מדובר בקבוצה אקראית: כולם פעילים בעמותת גבהים, ששמה לעצמה למטרה לשפר את הקליטה ולהגביר את היקף העלייה בכלל ושל בעלי השכלה גבוהה בפרט (ראו מסגרת).

העולים שעמם דיברנו - מאמנים עסקיים, יזמים, אנשי תוכנה, עורכי דין, כלכלנים, פסיכולוגים, רופאים ועיתונאים - מגדירים את עצמם בני המעמד הבינוני ומעלה במדינות המוצא שלהם: צרפת, ארה"ב, בריטניה, דרום אפריקה, קוסטה ריקה ועוד. הם מעורבים, דעתנים מאוד לגבי המתרחש ומסבירים כי לא הגיעו לפה ממניעים כלכליים. כולם סובלים מאותה תכונת אופי נשכחת שקשה לכמת את משמעותה הכלכלית: הם מאוד מאוד ציוניים.

"לכולנו יש חלום להביא את הכישורים שלנו ולעזור בבניית הארץ הזו", אומרת רות אוזנה, שעבדה בצרפת כמנהלת פרויקטים ועלתה לישראל לפני חצי שנה. "יש לנו הבנה שונה מלישראלים בעניינים רבים - ואנחנו משתוקקים לחלוק את זה עמם, כך שביחד נייצר מדינה טובה יותר. אני נמצאת פה בגלל הרצון שלי לשנות דברים והתחושה שהכל אפשרי בישראל".

בטי הירשמן, 46, שבארה"ב היתה פעילה באיסוף תרומות, בפיתוח תוכניות וביחסי ציבור לארגונים שאינם למטרות רווח, עלתה ארצה בגלל ההרגשה שארה"ב איבדה את דרכה ואת ערכיה החברתיים. "הרגשתי שאני קרובה יותר לתרבות הישראלית: הקירבה, האינטימיות, הישירות, הרצון לחיות בשביל היום".

"למרות האתגרים אני מרגישה פה טוב", אומרת שושן. "אני אוהבת את הישראלים, וחושבת שהם יכולים להיות גאים במה שהם השיגו ומשיגים כל יום. הם אנשים חכמים שעובדים קשה. כעולים, יש לנו מזל למצוא פה מדינה מפותחת ומוגנת. יש לי כאן קשר טוב עם רוב האנשים. קל לטוות פה רשת קשרים. אני מוצאת כאן כל כך הרבה דברים שנותנים לי הרגשה טובה בכל יום, כך שאני מודה לאלוהים שאני נמצאת פה ולא בשום מקום אחר בעולם. אני חושבת שבסופו של דבר אצליח בישראל, פיננסית, יותר מבצרפת. לדוגמה, בישראל קל יותר לפתוח חברה מאשר בצרפת, וסיכויי ההצלחה גדולים יותר".

מדוע?

"בצרפת מקבלים 10-15 ימי חופשה בכל חודשיים. ביולי-אוגוסט כמעט הכל נעצר, וכך גם בין נובמבר לאמצע ינואר. בנוסף, בחברות עובדים רק 35 שעות בשבוע. כך שהתקופות שבהן אתה יכול באמת למכור ולעשות עסקים מצומצמות מאוד, בסך הכל ארבעה-שישה חודשים בשנה.

"קשה לשכור אנשים לעבודה כי זה עולה הרבה כסף, ופיטורים הם מהלך בעייתי. המסים שמוטלים על חברות גבוהים מאוד, והם הולכים וגדלים כי המדינה לא יודעת היכן למצוא כסף כדי לממן את מערכת הרווחה שלה.

"בצרפת אין תרבות של יזמות, כי כולם מפחדים להיכשל, וגם מפני שהצלחה עסקית מעוררת ביקורת: העשירים הם האנשים הרעים והעניים הם האנשים הטובים. העשירים צריכים לשלם על כך שהם עשירים, והעניים צריכים לקבל סיוע. זאת הסיבה לכך שאנשים אמידים עוזבים את צרפת: 30% מבעלי ההשכלה הגבוהה נוסעים לחפש עבודה מחוץ לה. יזמות היא דינמיקה של חלום ויצירה, ואני חושבת שהצרפתים כבר לא חולמים מספיק".

"הבעיה בצרפת היא שרצו לדחוף את זה לכיוון קיצוני - ולבסוף המדינה הפסידה הרבה כסף", אומרת אנבל סביון פיאמנטה, 33, יועצת שיווק ותקשורת. "זה גם הביא לכך שהצרפתים נתקעו מאחור בתחרות עם שאר מדינות העולם. שבוע עבודה של 35 שעות זה רעיון קיצוני - וזה לא עובד".

לא רק ציונות

"בישראל אני אף פעם לא מרגיש לבד", אומר גיל מרגוליס, שנולד בקליפורניה, גדל בניו ג'רזי וזה הסיבוב השני שלו בישראל. "אני מחובר לאנשים פה, אפילו אם אנחנו זרים זה לזה. זהו בסיס האופטימיות שלי שמאפשר לדלג מעל כל הקשיים פה. האופטימיות הזו היא מה שסייע להפוך את המדבר הזה, שסבתא שלי הגיעה אליו ב-1913, למקום הטוב ביותר לחיות בו".

מרגוליס, 42, יזם היי-טק, הוא הבעלים של סטארט-אפ בתחום התוכן לסמארטפונים. הוא ניסה לעלות לישראל ב-1991, כשהוצב כאן כעיתונאי מטעם ה"ג'רוזלם פוסט" במלחמת המפרץ. אבל כפי שהוא מגדיר זאת, "דברים לא הסתדרו, ולקח לי עוד 18 שנה לחזור שוב הביתה".

מרגוליס ורבים אחרים מבין העולים לא מתכחשים לכך שציונות אינה הסיבה היחידה שגרמה להם לעלות ארצה - וגם למצב במדינת המוצא יש תרומה משמעותית להחלטה. "הבעיות הכלכליות בארה"ב והפריחה הכלכלית בישראל חיזקו את החלטתי לעלות. בניו יורק אנשים רבים חוששים לעתידם ותוהים אם יחזיקו במקומות העבודה שלהם גם מחר. ישראל, מצד שני, היא מקום חם ברמה היזמית והאנרגיה פה מדהימה".

עם זאת, מרגוליס וחבריו לפאנל מודעים לתסכול שחשים אזרחים ישראלים רבים. "כשמסתכלים על ישראל מבחוץ נראה שהכל פה אינטימי ואתה יכול להיות מעורב בקלות, אבל בפועל לא מרגישים קשר לשלטון. לכן מחאת הקוטג' ריגשה אותי, כי זו הפעם הראשונה שבה אנשים נהפכו לאקטיביים. זה היה קצת וודסטוק, קצת צ'ה גווארה, אבל לראשונה אנשים הרגישו שהם יכולים לעשות משהו. השינוי הגדול היה שאנשים התחילו להבין שהממשלה אחראית להם. בארה"ב השלטון רגיש יותר לבעיות פנימיות, כי הסנאטורים יודעים שבקרוב יתקיימו שוב בחירות במחוז שלהם והם ייבחרו - או לא - על פי מעשיהם".

גבריאל מויאל, 35, שעבד בצרפת כפרילנסר בפירמת רואי חשבון ומשמש כיום יועץ לפיתוח אסטרטגי, הרגיש את המחאה מתקרבת בביקוריו כאן. "הרגשתי שאנשים מאבדים את העבודות שלהם ושלרבים יש בעיה לקנות בתים לאחר החתונה. תנאי החיים פה - מחירי המוצרים, כוח הצריכה - בעייתיים כבר זמן רב. זה טריגר להקמתה של תנועה חברתית. לעתים אני מרגיש שהכל - הטלוויזיה, האוכל, הבנקים - הכל שבוי. זה שוק קטן ופתיחתו לתחרות מלאה תהיה טובה בשבילו".

מישה נטף, 25, "עולה ישן" שהגיע הנה כתיכוניסט, שירת בצה"ל וחזר לצרפת, אומר כי "כשבאתי לפה בגיל צעיר, הרגשתי שאם אתה לא לומד מדעים מדויקים בטכניון ומשתלב בהיי-טק - קשה לך למצוא עבודה. אתה יכול ללכת לעבוד בקזינו ולהרוויח הרבה יותר מבעבודה רגילה, או שאתה יכול למלצר במסעדה נחמדה ולהרוויח 70 שקל לשעה, אבל אתה לא בונה שם קריירה. מצד שני, אם תעבוד בבנק לאומי תשתכר לאחר חמש שנים 9,000 שקל בחודש. הפרמיה על התארים האקדמיים לא גבוהה כמו בארצות אחרות".

"מכונית עולה פה 30 אלף דולר, בעוד שבחו"ל היא עולה 15-20 אלף בלבד", מצטרפת אילנית קלינמן, 32, מקוסטה ריקה. "אם אתה רוצה מכונית, אתה צריך לחשוב על כך שוב ושוב. מדהים כמה כסף צריך לשלם כדי לשמר את רמת החיים שאליה התרגלת בחו"ל. בעיה נוספת היא שישראלים לא מבינים מה נכון לקנות. כשהייתי הולכת לאכול ארוחת צהריים עם עמיתים, ראיתי אנשים שמרוויחים 7,000 שקל בחודש מוציאים כרטיס אשראי וקונים שעון שעולה 5,000 שקל, רק כי הם אומרים לעצמם 'אני רוצה את זה עכשיו'".

ד"ר נטלי גוזלן, שכרופאה חווה מקרוב את אחת מזירות המאבק המרכזיות בישראל היום, אומרת: "החיים פה מאוד נחמדים, ואנחנו יכולים ליהנות מהם עם הרבה פחות כסף, אבל לא קל להיות רופא בישראל. גם בצרפת הרופאים עובדים קשה, אבל הם יכולים לחיות עם המשכורת. אני לא יודעת איך אתמודד עם המשכורת שמציעים לי כאן. כשבאתי הנה ידעתי שהמשכורות לא גבוהות, אבל זה אפילו יותר קשה משחשבתי".

קשרים אישיים פותחים דלתות

בראד הופמן, שמגדיר את מקצועו "ממקסם רווחים ויועץ ליעילות תפעולית", עלה לישראל מדרום אפריקה, מתוך דאגה מהמצב שם וחשש מגל הפשיעה ומהממשלה המושחתת. "ישראל גדלה בעשורים האחרונים מ-3 מיליון איש ל-7 מיליון, וצורת ניהול שלטונית שהתאימה ל-3 מיליון לא מתאימה לגודל הנוכחי שלה", הוא אומר.

מישה נטף: "הישראלים כבר לא מאמינים לפוליטיקאים או למפלגות".

איפה הייתם ממקמים את ישראל בין צורת שלטון אולטרה-סוציאליסטית למשטר אולטרה-קפיטליסטי?

נטף: "מימין".

הופמן: "כוח רב מרוכז בידי אנשים מעטים".

שושן: "הממשלה הישראלית לא מתפקדת. אני מאמינה שפער גדול כל כך בין העוצמה המקרו-כלכלית שלה לבין איכות החיים של האזרחים לא מתיישב עם הערכים היהודיים".

לג'ו שטראוס, שעלה לישראל ממיזורי לפני שנתיים, יש הסבר לפרשיות השחיתות של השנים האחרונות. "הסיבה היא היא היעדר שקיפות", הוא אומר. "בארה"ב המידע עובר הרבה יותר מהר".

בארה"ב מתקוממים על כך שההון הלאומי נשלט על ידי וול סטריט. פה המצב גרוע או טוב יותר?

שטראוס: "אני קורא כל בוקר עיתון ולא מצליח להבין את הכלכלה, כי אני זר. אני רואה שכולם מאשימים זה את זה ביוקר המחיה: הקמעונאי את היבואן, היבואן את היצרן. זה פשוט מאוד: צריך לראות לאן הדולר הולך".

זה לא מסובך. הנתונים מראים ששמונה משפחות שולטות ב-40% מנכסי הציבור.

שושן: "למה הישראלים מקבלים את המצב הזה? דווקא בהפגנות ראיתי שסוף סוף הם רוצים לחיות כמו במדינה נורמלית".

מיוריאל גראנט, 43, שעלתה מצרפת עם ארבעת ילדיה אחרי שמילאה תפקיד פיננסי בכיר בתחום הנפט והגז, אומרת כי "יש פה כל כך הרבה מונופולים - שלא תוכלו לדבר על קפיטליזם עד שתנטרלו חלק מהם. נדהמתי מפרשיות השחיתות שאליהן נחשפתי כאן. זה חמור יותר מכל מקום אחר שאני מכירה".

בואו נדבר על המושג "מריטוקרטיה", שיטת ממשל וניהול שבה בעלי הכוח נבחרים על פי יכולותיהם. איך הייתם מגדירים את המריטוקרטיה בישראל בהשוואה למדינות אחרות?

דיוויד ריבלין: "השירות הציבורי פה לא מבוסס על מריטוקרטיה באופן ברור. הנטוורקינג, לעומת זאת, חזק יותר מבכל מדינה שהכרתי. זה מה שמכניס אותך למקום העבודה. מבחינת הצורך ברשת חברתית שמקשרת אותך - בישראל המצב הוא הכי קיצוני".

ריבלין, 58, במקור מאירלנד, עשה עלייה לפני 19 חודשים כדי להגשים חלום ישן: לצאת לפנסיה בישראל. הוא מהנדס תעשייה במקצועו, שנדד בין מדינות רבות בקריירה שלו, וישראל היא המדינה ה-11 שהוא חי בה. הוא חלף כבר בין ברזיל, זאיר, זימבבואה, שווייץ, רוסיה, אנגולה, אוזבקיסטן, מלאווי ועוד.

בהשוואה לעשר המדינות האחרות שבהן חיית, מי נמצאת אחרינו במדד המריטוקרטיה?

ריבלין: "במדינות דרום אמריקה אתה מתקבל לעבודה על סמך כישוריך. במדינות אפריקאיות, לעומת זאת, אתה מצפה שדברים יתבססו על רשת חברתית, וזה אכן קיים שם בדרגים הנמוכים. בישראל זה אופייני אפילו במשרות הרמות".

גיל מרגוליס: "כשניסיתי לעלות בפעם השנייה ראיתי את השינויים שעברה ישראל ב-20 השנה שחלפו. לפני 20 שנה, אם הקמת עסק משלך חשבו שאתה משוגע. היית אמור למצוא משרה ופשוט להיצמד אליה. כיום, בייחוד במדינת תל אביב, כולם עסוקים ביזמות. עם זאת, כשחיפשתי עבודה בתחום המסחרי, השאלה עדיין היתה את מי אני מכיר. צריך להתגבר על המחסום הזה של הקשרים. בארה"ב הרקע המקצועי שלך משמעותי יותר".

מהם הקשיים הנובעים מהרקע ומהניסיון השונים?

שושן: "הניסיון שלנו לא עוזר לרובנו בישראל, אלא אם יש לך ניסיון בעבודה בחברות בינלאומיות. בצרפת הרשת החברתית היא הדבר הכי חשוב: אתה יכול להיות בעל יכולת ביצוע גדולה, אבל אם אין לך פרוטקציה בחברות הגדולות - אתה שום דבר. בישראל, לתחושתי, המודל האמריקאי דומיננטי יותר - אם אין לך תוצאות להציג לא תצליח".

קלינמן, פסיכולוגית במקצועה, עשתה הסבה למשאבי אנוש. "היה לי קשה למצוא עבודה בתחום בגלל התרבות השונה וכי אני לא מבינה את התהליכים החברתיים פה. אבל ברגע שהתחלתי לעבוד ראיתי מציאות אחרת. כל תעשיית האון-ליין בישראל עובדת על קשרים. במקום לסנן ולסנן מועמדים, אתה נדרש ליצור עוד ועוד קשרים. אתה יכול להגיש מועמדות למשרה יחד עם מאות אחרים, אבל אם יש לך איזשהו קשר בפנים - אתה תקפוץ לפני כולם".

ריבלין: "הישראלים מפחדים לעתים מהניסיון שצברנו במדינות אחרות. אין להם את הניסיון שלנו".

שושן: "מצד שני, הישראלים ממש אוהבים ללמד אותך. כל אחד מהם ישמח לומר לך את האמת שלו וכל אחד ירצה ללמד אותך. קשה לייעץ לישראלי, כי הוא יודע יותר טוב ממך. זה תמיד מגיע בסוף לשאלה מי הבוס".

ריבלין: "לעתים קרובות הישראלים לא יודעים להודות שהם לא יודעים".

מויאל: "כשהמעסיקים הישראלים שוכרים אותך כעולה חדש - זה כמעט כאילו היית אשה הרה. הם לא יודעים אם תישאר בישראל, ומבחינתם אין ערך לניסיון הקודם שלך עד שהם יראו אם אתה יודע לעבוד".

גראנט: "אבל אנחנו לומדים במהירות שאין לנו מה להתלונן, כי אנחנו באים עם השכלה ומתחילים לעבוד יחד עם המון צעירים ישראלים שאין להם תקווה לקנות בית משלהם - בגלל מחירי הבתים ומחירי ההלוואות".

לאהוב את הישראלים

מה הקשיים הגדולים ביותר שעמם התמודדתם?

הופמן: "תהליך העלייה היה נהדר, אבל ההבדלים התרבותיים גדולים. בישראל מתכננים שלושה שבועות קדימה, לא יותר. גישת הניהול הישראלית היא 'אני המנהל ואתה לא תגיד לי מה לעשות. אתה לא תשפר אותי'. כשאתה מחפש עבודה בדרום אפריקה, על כל עשרה קורות חיים שתשלח תקבל ארבע תשובות. בישראל תשלח מאות קורות חיים ולא תקבל תשובה. האנשים שמסננים את קורות החיים שלנו לא מסתדרים עם האנגלית שבה הם כתובים, ויש פה הרבה פרוטקציה.

"גם מחסום השפה פה הרבה יותר משמעותי מבכל מדינה אחרת. בחיפוש העבודה נתקלתי בתגובות כמו 'אנחנו אוהבים את קורות החיים שלך, אבל אתה לא יודע את השפה'. כבר עבדתי ברוסיה, למשל, והשפה שם לא יוצרת מחסום כמו פה. אני מרגיש כמו ילד כשאני הולך ומגמגם בעברית כדי למצוא את המלה הנכונה. אני מרגיש נחות".

שושן: "הרושם שלי מהישראלים הוא שאם תשפוט אותם או תפחד מהם, לא תקבל מהם דבר. אבל אם תאהב אותם - תקבל מהם המון. אם תתאמץ לדבר עברית זה כאילו שאמרת לישראלים 'אני אוהב אתכם', וזה חשוב להם. הצרפתים טוענים שהישראלים קשוחים, אבל אני אוהבת לומר שהם צברים. אם תתעלם מהחיצוניות שלהם ותדבר ישר פנימה - תצליח".

אוזנה: "האתגר הגדול שלי הוא העברית. אני מכירה יהודים שהיו רוצים לפתוח פה חשבון בנק ולא עושים זאת, כי לא מצאו בנק שמציע את המסמכים באנגלית. הייתי מצפה שלאור העניין הרב של יהודים מאירופה ומארה"ב בישראל, יהיו יותר מסמכים בשפות אחרות".

מה הייתם משנים בישראל?

אוזנה: "את השיטה הפרלמנטרית, שמביאה לייצוג יתר ולפיצול של הכנסת שלא מאפשר לתפקד. צריך לעבור לשיטה פשוטה יותר, שבה הרוב יהיה מסוגל לקבל החלטות".

ריבלין: "שני דברים: אכיפה של החוק בכל הרמות, מנהיגה ועד להתנהגות לא חברתית ברמה העסקית; וצמצום של הביורוקרטיה ושל הפקידים שאומרים 'לא' כי זה קל יותר".

הופמן: "הייתי מייבא לישראל הגינות בסיסית והתמקדות בשירות לקוחות. כל אחד פה הוא פראייר או מנסה להוציא מישהו אחר פראייר, וזה יוצר אי צדק חברתי גדול. המשמעות של מוסר העבודה היא לנסות לסחוט ולנצל כמה שיותר את העובדים - ואחר כך, ברגע שהם עומדים על זכויותיהם, להיפטר מהם".

אם כך, מה הנכסים הגדולים שלנו? הדברים שמשאירים אתכם פה?

ריבלין: "חייתי בעשר מדינות אחרות, אבל בישראל אני מרגיש בבית. אני נשאר כאן כי אני מאמין ברעיון הציוני של בית לעם היהודי. הגישה הישראלית של 'אנחנו יכולים' היתה יכולה לעבוד נהדר במדינות אחרות".

הופמן: "הייתי לוקח מפה את ההתלהבות לחיים ואת הגישה הישירה".

שושן: "הגעתי לפה כי המדינה תואמת את האישיות שלי: אני אוהבת לצחוק, אוהבת היי-טק, אוהבת טבע, ים ושמש ואת החופש להיות מי שאני. לישראל יש את כל זה. אני אוהבת את הישירות הצברית, את הגישה הדינמית והאופטימית. זו מדינה שבה לאנשים יש יכולת ליהנות מהחיים - למרות המשבר המבני שבו הם נמצאים".

למה כוונתך ב"משבר מבני"?

"בישראל המשברים הם עסקים כרגיל, ההפך מצרפת שבה כל משבר הוא טראומה גדולה. הישראלים לא נהפכים מדוכאים בגלל משבר, אלא אומרים 'הכל יהיה בסדר'. אם מישהו רוצה להבין את המבנה של האופי הישראלי, עליו להבין אילו יכולות אנושיות נחוצות כדי להתמודד עם משברים: אופטימיות, גמישות וסתגלנות. בעיניי, הבלגן הישראלי הידוע הוא השמן במערכת שהופך אותה לסתגלנית יותר".

להעניק משמעות לחיים בישראל

"העולים החדשים כבר לא באים עם האת והטורייה, אלא עם האייפוד והאייפד, אבל רוח החלוציות שלהם קיימת", אומר מיכאל בן סעדון, מנכ"ל עמותת גבהים. "הצרה היא שהם אמנם היו ציונים בחו"ל, אבל כשהם מגיעים הנה, מלחמת ההישרדות הכלכלית והקושי במציאת עבודה עשויים להשכיח מהם את הסיבה שבגללה הם פה. הם זקוקים למסגרת שתעניק ערך לעלייה שלהם. לכן אנחנו עובדים אתם על הפן החברתי של הקליטה ועל מתן משמעות לחיים שלהם בישראל".

גבהים, עמותה בת של קרן רש"י, הוקמה ב-2006 כיוזמה משותפת של קרן רש"י, אלי איילון ויאיר שמיר, שמכהן כיום כיו"ר העמותה. איילון, שביקש לתרום לעלייה לישראל, שם לעצמו למטרה ש-2% מהעובדים בתעשייה יהיו עולים חדשים. הוא התאכזב מההיענות, והעמותה החליטה להתמקד בתוכניות להכשרת עולים חדשים ובמציאת פתרונות לעולים בעלי השכלה גבוהה שאינם עובדים בתחום הכשרתם. "אנחנו מקשרים בין העולים לחברות הישראליות", אומר בן סעדון. "לדוגמה, מסבירים לחברה על הפוטנציאל של העולה, בוגר של אוניברסיטה יוקרתית שאינה מוכרת בישראל".

עד כה השתתפו בתוכנית של גבהים 450 עולים, וכ-80% מהם עובדים בתחום ההתמחות שלהם בכ-300 חברות. 90% מהבוגרים עדיין חיים בישראל. "מדי שנה מגיעים ארצה 3,000 עולים אקדמאים, והמטרה היא לסייע ל-2,000 מהם", אומר בן סעדון.

"הבנקים נועדו לתת שירות לאנשים. פה זה לא כך"

תחום מרכזי שבו ישראל זוכה לביקורת מצד חברי הפאנל הוא הבנקאות. בין אם משווים את ישראל לאירופה, לדרום אמריקה, לדרום אפריקה או לזאיר - הם לא מבינים את היחסים בין הבנקים הישראליים ללקוחותיהם.

"התנאים שהבנקים נותנים ללקוחות פה גרועים מבפאריס", אומר גבריאל מויאל. "רוב הבנקים הצרפתיים גובים עמלות קבועות על ניהול הכסף. פה אתה מחויב על כל פעולה שאתה עושה. בימינו בנק טוב לא צריך לגבות עמלה, כי אמורים להיות לו רווחים ממקומות אחרים. הבנקים נועדו לתת שירות לאנשים".

"בדרום אמריקה הבנקים גובים מהלקוח הרבה כסף", אומרת הופמן, "אבל גם בהשוואה לשם - ישראל זה רמה אחרת. 83% מהרווחים של הבנקים מגיעים מעמלות. בנק אמור להלוות כסף, להשקיע אותו ולהשיג תשואה, לא לחיות מעמלות".

נלי שושן: "הריבית שאנחנו משלמים כאן על העברת כסף גבוהה משמעותית מאשר בצרפת. למזלי, חבר אמר לי שפה אפשר להתמקח עם הבנקים - אבל הבנקים לא יגלו לך את זה. לאחר שאתה מתמקח אתה מגלה שיש הבדל גדול בין הריבית הרשמית שהבנקים מציעים לריבית שהבנק גובה ממך בפועל. דבר חכם נוסף שחברים אמרו לי הוא שיש כאן מנטליות שלפיה הבנקים רוצים שתהיה בחוב, כי כך הם מרוויחים ממך כסף - ואחרי שאתה נכנס לחובות הם לא יעזרו לך לצאת מהם אלא להפך".

גיל מרגוליס: "כשבאתי לישראל אמרו לי 'לך לבנק הדואר - הם יעשו עבורך את מה שאתה צריך, והם הרבה יותר זולים'. עשיתי את זה ומאז אני אומר לאנשים שמגיעים לפה לגשת לבנק הדואר. זה בנק אמין בבעלות הממשלה. אני מאמין שהמערכת תרוויח אם אנשים רבים יעשו את זה, כי לבנק הזה יש פוטנציאל ליהפך לבנק כללי".