"עולם טוב יותר למולטי-מיליונרים הוא עולם גרוע יותר לכל היתר"

מרבית המיליונרים בעולם השיגו את עושרם באמצעות ניצול ומרוויחים יותר מדי; ג'ורג' מונביוט, פעיל חברתי בריטי ובעצמו בן לאליטות השמרניות של בריטניה, יורה גבוה

"אם עושר היה התוצאה הבלתי נמנעת של עבודה קשה ויזמות, כל אשה באפריקה היתה מיליונרית", במלים נחרצות אלו נפתח אחד המאמרים החריפים של העידן הנוכחי, עידן שנפתח במשבר הכלכלי החמור ביותר לאחר מלחמת העולם השנייה והתעוררות מחאה חברתית שעשויה להגדיר את המאה הנוכחית. הכותב הוא ג'ורג' מונביוט, סופר ועיתונאי, פעיל איכות הסביבה וזכויות אדם.

מונביוט פירסם את מאמרו ב"גרדיאן", העיתון הבריטי המשמש לו במה קבועה.בשבוע שעבר התפרסם המאמר גם ב-TheMarker, תחת הכותרת: "המאיון העליון הוא הגורם ההרסני ביותר לעושר של האנושות".

המאמר גרר תגובות חריפות - רובן אוהדות, חלקן ספקניות. הטיעון העיקרי של מונביוט, שציטט מחקרים של פרופסור דניאל כהנמן הישראלי, מחקרים פסיכולוגיים ונתונים של הקונגרס האמריקאי, הוא שמרבית העשירים של ימינו הגיעו לעושרם לא משום שהם מוכשרים, אלא בזכות השתלטות לא הוגנת על משרות מפתח בזכות היוולדם למעמד מסוים ובזכות ניצול של עבודת אחרים, משאבי טבע וקשרים עם השלטון.

כאקטיביסט פוליטי, חברתי וסביבתי, זוכה פרסים ומחברם של ספרים מצליחים בנושאים של צדק חברתי-גלובלי והשתלטות התאגידים על בריטניה, מונביוט עשוי להישמע חד-צדדי בטענותיו. אולם כמי שנולד בעצמו למשפחה מהאליטה הפוליטית השמרנית - אביו עמד בראש פורום המסחר והתעשייה של מפלגת השמרנים, ואמו היתה בת לחבר פרלמנט שמרני - הוא מצליח להשחיז כמה מהטיעונים הבולטים ביותר בשיח הגלובלי אודות צדק חברתי וחלוקה הוגנת של העושר. בריאיון בלעדי ל-TheMarker ביקשנו תחילה ממונביוט להבהיר את אחד הספקות הבולטים שהתעוררו לנוכח הטיעונים שלו נגד ההצלחה של העשירים.

אתה טוען שהאולטרה-עשירים השיגו ברובם את הכסף באופן לא הוגן. האם אפשר לטעון שאנשים כמו סטיב ג'ובס, יזמי היי-טק כמו רבים בתעשיית ההיי-טק הישראלית, הם אנשים שאינם ראויים לעושר שצברו?

"יש כאן שני נושאים נפרדים. יש הרבה אנשים עשירים מאוד שאין להם שום כשרון מיוחד או כישורים מיוחדים. אלה האנשים שתיארתי במאמר שלי, שהשתלטו על העבודות הטובות ביותר והתעשרו באמצעות ניצול עבודתם של אחרים. לעומת זאת, יש אנשים שיש להם כשרונות מיוחדים, כמו סטיב ג'ובס, וורן באפט וביל גייטס. אני מעריך אותם מאוד, אבל הבעיה שלי היא לא אם יש להם כישרון או לא. השאלה היא אם התגמול על הכישרון הזה הוא פרופורציוני. זה נראה לי מגוחך שאנשים יכולים לקבל מיליארדים כתוצאה מהמצאה מיוחדת או כישרון. אני אשמח אם הם יקבלו מיליונים, אבל הפרופורציה הקיימת מוגזמת ומובילה ליצירת חברה שנגועה ברמות הרסניות של אי-שוויון.

"אני מתרשם מאוד ממה שבאפט וגייטס עושים, אבל יש הרבה אולטרה-עשירים שצוברים עושר לעצמם או שהם משתמשים בו באופן הרסני - אנשים שמימנו קמפיינים להכחשת התחממות גלובלית, או להעצמת כוחם. הייתי רוצה חלוקה יותר הוגנת של ההכנסות גם לאלה שראויים לעושרם", אומר מונביוט.

"האחים קוץ', התעשיינים האמריקאים, הם דוגמה טובה לאנשים שמשתמשים בכספם למטרות הרסניות. הם ירשו את החברה מאביהם והרחיבו אותה באמצעים מפוקפקים. היו להם הרבה בעיות עם הרגולטורים, הם הוציאו מיליונים במאבקים לאחר שהואשמו בהפרת חוקים להגנת הסביבה. הם התעשרו על ידי שינוי החוקים לטובתם באמצעות שתדלנות פוליטית ומימנו בעושרם עוד שתדלנות פוליטית. הם סייעו להקים את תנועת מסיבת התה, בלי להכריז בגלוי שהם עושים זאת. המטרה שלהם די ברורה: לחזק את מעמדם ולהבטיח שהאולטרה-עשירים ישלמו פחות מס ויהיו נתונים פחות לשליטה דמוקרטית".

המאמר שלך מדבר על עיצוב תפישה ציבורית כוזבת שלפיה העשירים ראויים לעושרם, ושהעושר מחלחל מטה ומטיב עם כולם. התפישה הקולקטיבית הזו באמת היתה קיימת?

"אני מאמין שכן. כל הרעיון של יצירת עושר נהפך לאמצעי רב-עוצמה בשלושת העשורים האחרונים. נחשפנו לרעיון הזה שוב ושוב מצד התקשורת, מצד נשיאים וראשי ממשלות, והרעיון הזה חלחל בלי שהבנו שזה מה שקורה. הבעיה עם מסרים חוזרים כאלה היא שהם מקבלים ביטוי כה נרחב, שקשה להטיל בהם ספק".

במאמר שלך ציטטת נתונים המראים כי ב-1979-2009 עלה פריון העבודה בארה"ב ב-80% בעוד שהכנסות החמישון התחתון ירדו ב-4%. באותה תקופה, הכנסות המאיון העליון זינקו ב-270%. יש דרך להפחית את אי-השוויון?

"כן. היו תקופות שבהן היתה ירידה משמעותית באי-שוויון. באירופה ובאמריקה בארבעת העשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, אי-השוויון היה נמוך בהרבה כתוצאה ממדיניות ממשלתית שהטילה יותר מסים על העשירים והשקיעה יותר בעניים. כתוצאה משינוי במדיניות הממשלתית שנהפכה ניאו-ליברלית - משני צידי האוקיינוס האטלנטי - החלו להפחית מסים לאולטרה-עשירים. זו מדיניות שהנהיגו תאצ'ר, רייגן ומנהיגים נוספים. המדיניות הזו הסירה את המגבלות הדמוקרטיות על פעולות התאגידים והעשירים - כלומר הוסרה הרגולציה שמנעה מהם מלנצל לרעה את כוחם ולהשתמש בכוכב הלכת כפח האשפה שלהם. מדיניות זו גרמה להעברה משמעותית של עושר מהעניים לעשירים.

השפעת המדיה על אי-השוויון

קורות החיים של מונביוט הם מעין מחווה לכותבים-הרפתקנים הבריטיים הגדולים של העבר - כמו ברוס צ'טווין, מחבר "נתיבי שיר", או אלפרד ראסל ואלאס, ידידו של צ'רלס דרווין - אבל בגרסה אקולוגית מודרנית. למרות שלמד לתואר שני בזואולוגיה, בחר מונביוט בקריירה של איש רדיו. הוא הפיק ל-בי.בי.סי תוכניות טבע וסביבה, ובהמשך יצא לקריירה עצמאית ככותב ועיתונאי חוקר. במסעותיו בעולם הצליח להרגיז משטרים רבים, הוא נורה, הוכה, הוכש על ידי נחשים ארסיים, נכנס לתרדמת, מותו הוכרז, אולם הוא התאושש, ולבסוף חזר לבריטניה כדי להתמקד בפעילות להגנת איכות הסביבה.

מונביוט הואשם שנהפך לעשיר בעצמו. בתגובה פירסם רשימה שבה פירט את מקורות ההכנסה שלו. "פתחתי את הרישום של האינטרסים שלי כי אני מאמין שעיתונאים צריכים לחיות לפי אמות המידה שהם דורשים מאחרים", כתב מונביוט בבלוג שלו. לפי הרשימה, הוא מקבל שכר שנתי של 62 אלף ליש"ט (כ-100 אלף דולר) מעיתון "גרדיאן" שם הוא כותב טורים כפרשן. מהוצאת הספרים הידועה, פנגווין, הוא קיבל מקדמה של 40 אלף ליש"ט תמורת כתיבתו של ספר על החזרת הטבע (Wilding -Re). הכתיבה מתוכננת להימשך שלוש-ארבע שנים. בשנה שעברה רשם מונביוט הכנסה חייבת במס של 43,708 ליש"ט.

עבדת בעבר בבי.בי.סי, תאגיד התקשורת הממלכתי של בריטניה. מתחת ביקורת קשה על הקיצוץ הקשה ואובדן העצמאות שלו תחת תאצ'ר. עד כמה לדעתך סייעה היחלשות כוחה של המדיה העצמאית לעליית כוחם של האוליגרכים?

"המדיה משחקת תפקיד חשוב מאוד ביצירת חברה פחות שוויונית. אנשים עשירים קנו עיתונים ואמצעי מדיה כדי לקדם אינטרסים של עצמם ושל שכמותם. הם ניסו להנדס עולם עוין לאנשים שאינם אולטרה-עשירים. מקס הייסטינגס, עורך לשעבר ב"טלגרף", תיאר את קונרד בלאק, שהיה אז הבוס שלו והבעלים של העיתון (ובעבר המו"ל של "ג'רוזלם פוסט" בישראל), כחבר בתשלום ב'איגוד המקצועי של העשירים', שתפקידו להגן על המעמד שאליו הוא משתייך. כל ביקורת על עשירים נתפשה אצלו כביקורת עליו, והוא ביער זאת בנחישות מחוץ לעיתון.

"העשירים שמחזיקים באמצעי תקשורת רוצים כמו כולנו עולם טוב יותר עבור עצמם. אלא שעולם טוב יותר עבורם הוא עולם גרוע יותר לכל היתר, כי הוא עולם שבו הם פטורים ממס ומאילוצים דמוקרטיים. נפילת העיתונות העצמאית והחלפתה במדיה אוליגרכית כמו של מרדוק ובלאק, היא איום לדמוקרטיה".

ג'פרי סאקס, פרופסור מאוניברסיטת קולומביה, טען ב"ניו יורק טיימס" השבוע כי המדיה החברתית תהיה הפלטפורמה שתאפשר פוליטיקה נטולת שחיתות, מכיוון שהיא לא דורשת כסף גדול מתורמים לפרסום ושתדלנות.

"אני חושב שסאקס נאיבי מדי, מכיוון שכבר עתה המדיה החברתית נכבשת על ידי תנועות עממיות מומצאות כדי לאשר את קיומם של אינטרסים של קבוצות מסוימות. עכשיו, המדיה החברתית פתוחה לגמרי לניצול לרעה כי אפשר לזייף זהות בקלות. ריאיינתי אדם שהועסק על ידי חברת הימורים במטרה לקדם דה-רגולציה של ההימורים. הוא השתמש ב-70 זהויות כוזבות ברשת, והציג את עצמו כאדם מהשורה. הוא היה מתחיל בוויכוחים בינו לבין עצמו כדי למשוך אנשים ומתחיל לשכנע אותם שצריך להסיר את הפיקוח על ההימורים".

"סוף-סוף אנשים נכונים לקרוא תיגר"

מונביוט, פעיל סביבתי נלהב, הצליח לעורר התנגדות עזה גם בקרב ארגוני שוליים אנרכיסטיים, שטענו שהוא תופס טרמפ על מטרות ירוקות וחברתיות. אבל למרות הביקורת, מונביוט אחראי ליוזמות סביבתיות רבות, כולל The Land is Ours - קמפיין שתבע גישה חופשית לאדמות, משאבי טבע ותכנון לאזרחי בריטניה. הוא קיבל את פרס גלובל 500 של האו"ם להישגים יוצאי דופן בהגנה על הסביבה ב-1995 מידי נלסון מנדלה, וזכה בפרסים על ספריו וכתבים אחרים.

אתה מספר בבלוג שאתה מתחרט שלמדת באוקספורד. מה היה כל כך גרוע שם?

"זה היה כמו להיות באקווריום זכוכית, שבו כל הזמן בוחנים מי נופל ומי עולה ואנשים מקווים שאחרים ייפלו, כדי שהם יוכלו לעלות. זו היתה סביבה תחרותית מאוד שלא עבדה טוב בשבילי. אחת המוזרויות של אוקספורד היא שזה מקום שבו אתה מטפח את עצמך ואת מקורביך להיות חברים לעתיד של האליטה הכלכלית והפוליטית.

"להיות חבר באוקספורד יוניון - אגודת הוויכוחים - זה להיות במקום שבו אנשים מתאמנים להצטרף לממשלה העתידית. כשהולכים במסדרונות של אגודת הוויכוחים באוקספורד, רואים על הקירות את תמונות חברי האגודה מלפני 20-30 שנה שכיום מהווים חלק גדול מהממשלה. בשבילי זה היה מקום מאוד לא נוח לגדול בו, כי לא רציתי חלק בתרבות הזו והיא היתה התרבות השולטת. מי שלא רוצה ליהפך לחלק מהאליטה הוא כישלון, לפיהם".

הביקורת החריפה של מונביוט לא עוצרת באקדמיה. "מה שאנחנו רואים בבריטניה כרגע, זו מדיניות שכמעט בוודאות תחמיר את אי-השוויון הזה. בתגובה למשבר הכלכלי הממשלה מעלה את המסים ומקטינה את ההוצאות. אולם הקיצוץ גדול פי שלושה מהעלאת המסים. הוצאה ממשלתית היא הדרך שבה הממשלה מעבירה כסף מהעשירים לעניים. כשמקטינים את ההוצאות, מה שקורה זה שהממשלה מעבירה כסף מהעניים לעשירים - כי מקטינים את כמות המס שגובים מהעשירים. ביחס החד הזה בין היקף הקיצוץ להיקף העלאת המסים, הממשלה יוצרת אי-שוויון גדול עוד יותר.

"הבעיה בבריטניה היא שהממשלה מורכבת ברובה מאנשים שמגיעים מהאליטה, שאין להם שום ניסיון בעוני ובמחסור מהסוג שעתה הם ממיטים על אנשים. כבני אליטות הם היו יכולים לבחור בין עבודות שונות, כי יש להם השכלה גבוהה, יש להם ביטחון שהונחל להם מלידה והם פשוט לא מבינים שיש אנשים עניים מאוד שאין להם אפשרות בחירה. זו ממשלה שלא מוסמכת לנהל את המדינה בכל זמן, שלא לדבר על תקופת משבר, שבה כל החלטה משפיעה על האנשים העניים ביותר. יש להם מעט מאוד הבנה של תוצאות מעשיהם. הם מצפים מהעניים לפתור את הבעיות שלהם, הם טוענים שאם הם מטפסים במו ידיהם למעלה, גם העניים יכולים. אין להם שום הבנה של האילוצים שמשפיעים על חייהם. זו דרך נוחה יותר - לרחוץ בניקיון כפיהם - מאשר לעזור לאנשים שנמצאים במצב שונה".

אתה מאמין שתנועת המחאה העולמית תביא לשינוי אמיתי?

"אני אופטימי מאוד. היתה התעוררות גדולה מאוד בעולם. נרדמנו ב-30 השנים האחרונות, אפשרנו העברת כסף אדירה לידי העשירים והעברת כוח אדירה לתאגידים, בלי שנביע שום התנגדות. סבלנו בשקט אי-צדק בלי לקרוא תיגר. סוף-סוף אנשים נכונים לקרוא תיגר. אם אנשים נחושים מספיק, אפשר לשנות מדיניות ממשלתית בדמוקרטיה במהירות עצומה. אנחנו רואים את זה קורה. ממשלות צריכות להתחיל להיענות לטענות מהסוג שמעלה תנועת "לכבוש את וול סטריט".