"שופטי בית המשפט הכלכלי פנויים מדי; עוד מעט הם יתחילו לסרוג"

עם 15 תיקים בלבד הנפתחים בממוצע מדי חודש, השופטים של ביהמ"ש הכלכלי רחוקים ממיצוי הפוטנציאל שלהם ■ בינתיים הם כותבים החלטות "למעלה מן הצורך", ומנהלים דיונים ביעילות שעורכי הדין מתקשים לעמוד בה ■ איך אפשר להזניק את בית המשפט הכלכלי?

>> בקרוב תימלא שנה לפעילותה של המחלקה הכלכלית של בית המשפט המחוזי בתל אביב, הידועה בכינויה "בית המשפט הכלכלי". בינתיים, למען האמת, די משעמם שם, וזה לא סימן מבשר טובות. אמנם ההחלטה של השופטת דניה קרת-מאיר בפרשת מכתשים-אגן רשמה מהפכה באיזון הכוחות שבין בעלי שליטה לבעלי מניות מהציבור בתהליכי קבלת ההחלטות בתאגידים - והיא שווה את משקלה בזהב - אבל חוץ ממנה, לא הרבה קרה.

יותר מכך, הכרעות חשובות בתחום הכלכלי מתקבלות בבתי משפט אחרים, בעוד שופטי המחלקה הכלכלית אינם עמוסים. מאז הקמתו באמצע דצמבר אשתקד ועד סוף אוקטובר (כלומר במשך עשרה חודשים וחצי) נפתחו בבית המשפט הכלכלי 140 תיקים אזרחיים בלבד והוגשו שמונה כתבי אישום.

בבית המשפט הכלכלי מכהנים שלושה שופטים - קרת-מאיר, רות רונן וחאלד כבוב - והעומס אינו עולה על חמישה תיקים לשופט בחודש. אוטופיה ממש. אבל מדוע זה המצב?

זינוק בעלייה

סוגיות בעלות חשיבות בתחום התאגידי התעוררו והוכרעו השנה בבתי משפט אחרים ברחבי הארץ. הנה כמה דוגמאות בולטות:

1. השאלה כיצד להתייחס לבעל מניות מיעוט המונע אישור עסקת בעלי עניין בתאגיד, והאם בעלי השליטה בחברה רשאים לסווגו כ"סחטן" שיש לו עניין במניעת העסקה הוכרעה על ידי השופט נעם סולברג בבית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת סכסוך בחברה הבורסאית ב.יאיר.

ברשות לניירות ערך שהיתה היוזמת והדוחפת להקמת בית המשפט הכלכלי בתל אביב בזמן כהונתו של היו"ר הקודם, פרופ' זוהר גושן, בוודאי צקצקו בחוסר שביעות רצון. סולברג לא קיבל במלואה את עמדת הרשות בדיון. בדיוק בגלל החלטות כאלה דחפה הרשות להקמת בית משפט, שבו השופטים והרשות אמורים ל"שדר על אותו גל" (וגם זה דבר בעייתי). אגב, על ההחלטה של סולברג הוגש ערעור לבית המשפט העליון לאחרונה.

2. בבית המשפט המחוזי בחיפה הכריע הרכב בראשות השופט יוסף אלרון בשאלה אם ניתן להשית על תאגיד שהודה בעבירה פלילית עונש ללא הרשעה. בית המשפט ציין כי מבחינה תיאורטית, החוק אינו שולל אפשרות כזו, אך לא קיימת אפשרות מעשית לפעול כך. תיק המעלה שאלה דומה מתברר כיום גם בבית הדין הארצי לעבודה.

3. בבית המשפט המחוזי מרכז נדונה שאלה בעלת חשיבות לחיזוק מעורבותם של הגופים המוסדיים באכיפה פרטית בשוק ההון. בפרשת תביעת חברת הראל נגד חברת לנדמארק הוכרעה השאלה אם גוף מוסדי יכול להגיש תביעה ייצוגית על נזק שנגרם כתוצאה מהטעיה בניירות ערך, גם כאשר הנזק גדול דיו כדי להצדיק הגשת תביעה רגילה ולא ייצוגית. השופט פרופ' עופר גרוסקופף הכריע בחיוב. ההחלטה ניתנה חודשיים לפני הקמת בית המשפט הכלכלי, אבל היא מאפשרת את המשך ניהול התביעה החשובה ומצטרפת ללא מעט תיקים בעלי חשיבות שאינם מתנהלים בבית המשפט המתמחה.

זריזות לא שגרתית

שלושה שופטי בית המשפט הכלכלי ידועים בחריצותם וביעילותם אבל עורכי הדין המתנהלים מולם מרגישים שהשופטים פנויים מדי. "עוד מעט הם יתחילו לאמץ תחביבים לשעות הפנאי. אולי סריגה", העיר בציניות עו"ד בכיר בתחום. כמה עורכי דין סיפרו כי השופטים הגיבו על בקשות שהוגשו להם בזריזות בלתי שגרתית ובהחלטות הכוללות דרישה מעורכי הדין לפירוט והסברים המעידים על היכרות מעמיקה עם התיקים כבר בשלב מקדמי. זו התנהלות בלתי שגרתית בהשוואה לשאר מערכת המשפט, אם כי ראויה לברכה.

נפח הפעילות הנמוך של בית המשפט הכלכלי נובע מכמה סיבות. הראשונה והחשובה שבהן היא ההחלטה שלא להעביר לבית המשפט החדש תיקים כלכליים שהחלו להתנהל לפני הקמתו. אמנם בתיק שכבר החל להתנהל הושקע זמן שיפוטי, שיירד לטמיון אם יועבר לבית המשפט הכלכלי, אבל מנגד - שופטים מומחים ילמדו את התיק ויסיימו אותו מהר יותר משופטים שאינם מומחים לנושא. יש עשרות תיקים כלכליים חשובים המונחים בבתי משפט אחרים בישראל שהיו יכולים לקבל טיפול יעיל יותר בבית המשפט הכלכלי.

העברת התיקים לא היתה מזיקה. התיקים הללו מתעכבים בדרך כלל אצל שופטים חסרי מומחיות כלכלית שהיו דווקא שמחים לוותר עליהם. בנוסף, מדובר בתיקים שנמשכים שנים ברוב בתי המשפט הרגילים ולכן למרות הצורך בלימוד מחדש של החומר, יש להניח שברוב המקרים תוביל להעברת התיקים לבית המשפט הכלכלי לסיומם במהירות רבה יותר.

אגב, עד לאחרונה נחשב בית המשפט המחוזי מרכז, החדש יחסית, לבית המשפט היעיל ביותר במרכז הארץ, ותביעות רבות הוגשו אליו במטרה להגיע לתוצאות מהירות. המוניטין הזה הביא בשנה החולפת לכך שיותר הליכים נפתחו במחוזי מרכז מאשר בבית המשפט המחוזי בתל אביב הגדול ממנו. בעקבות זאת מדווחים עורכי דין כי מורגש עומס גם במחוזי מרכז, ומהירות התקדמות התיקים בו נבלמת.

הבשלה אטית של תביעות תאגידיות

סיבה שנייה להיקף הפעילות הנמוך בבית המשפט הכלכלי היא ההבשלה איטית של תביעות תאגידיות. עדיין לא חל שינוי אמיתי בכוחות המניעים תביעות ייצוגיות או כלכליות בשוק ההון, ולכן שולט המצב הישן שבו סכסוכים עסקיים נפתרים בפשרות או בהסכמות חשאיות.

סיבה שלישית היא קושי בהשגת מידע. עורכי הדין המעוניינים להגיש תביעות ייצוגיות מתקשים להגיע למידע על הנעשה בחברות באופן שיאפשר להם לבסס בקשה לתביעה ייצוגית ראויה. זו גם הסיבה שבגללה תביעות ראויות מסתיימות בפשרה. כ-50% מהתיקים שנפתחו עד היום בבית המשפט הכלכלי כבר הסתיימו בדרך זו או אחרת, רובם בפשרה.

סיבה נוספת לקרטוע נעוצה בכללי הסמכות המקומית שלא שונו בעת שהוקם בית המשפט ולכן תביעות תאגידיות רבות מוגשות במקומות אחרים בארץ ולא בתל אביב. מצב זה הוא תוצאה של מאבק שניהלו שופטים נגד יוזמת רשות ניירות ערך לרכז את כל תיקי התאגידים בעניינים פליליים ואזרחיים מכל הארץ בבית משפט אחד. המאבק נשא פרי בעיקר משום שהרשות התעניינה במיוחד בריכוז התיקים הפליליים לבית המשפט המתמחה והיתה מוכנה לוויתורים במישור האזרחי (ראו תיבה).

כבוב על אזרחי

במציאות שנוצרה, שופטי המחלקה הכלכלית מוצאים עצמם מתעסקים בתיקים שאינם בהכרח בעלי משמעות עמוקה, או מקדישים זמן לסוגיות שאינן במוקד התביעה שבפניהם.

בשבוע שעבר דן השופט כבוב בתיק כלכלי-אזרחי שעסק במחלוקת בין שותפים בחברת SBCapital, שהיא חברה בבעלות ישראלים שנרשמה במדינת נוואדה במטרה לעסוק בשיווק למשקיעי נדל"ן ישראלים של דירות בארה"ב.

התביעה בין השותפים הוגשה בישראל. כבוב דן בבקשה של התובע לקבל צו מניעה זמני נגד פעילות החברה. החלטת השופט משתרעת על פני 24 עמודים, מהם עשרה עמודים כוללים דיון בסוגיות משפטיות שאינן במוקד העניין והשופט כבוב מציין כי הוא דן בהן "למעלה מן הצורך".

ארבעה עמודים מפסק הדין הזה מוקדשים לשאלה אם בית המשפט בישראל הוא "הפורום הנאות" לבירורה של תביעה בין שותפים בחברה הרשומה במדינת נוואדה. בהסכם בין השותפים צוין כי במקרה של סכסוך בין הצדדים, יחול על המחלוקת חוק החברות של מדינת נוואדה, אך ההסכם אינו מפרט באיזה מדינה צריך להתקיים הדיון המשפטי עצמו. כלומר, השותפים הסכימו מראש על העקרונות המשפטיים שיחולו עליהם אבל לא מנעו את האפשרות שבית משפט אחר, ולא זה של מדינת נוואדה, יהיה בית המשפט שיברר את הסכסוך ביניהם תוך שיחיל את חוק החברות של מדינת נוואדה.

הנתבעים, שביקשו להקשות על התובע, טענו באמצעות עורכי דינם עופר לריש ואבירן אביב ממשרד ראב"ד מגריזו בנקל, כי את התביעה יש לנהל בנוואדה, ולכן על בית המשפט בישראל למחוק אותה.

השופט כבוב הוא שופט פלילי מצוין ובר סמכא. במקרה זה נדד לענייני פרוצדורה אזרחית. הוא בחן אם בית המשפט הישראלי הוא הפורום הנאות לבירור הסכסוך בין הצדדים. הוא מצא בספרות המשפטית ובפסיקה עמדות סותרות שלפיהן יש הטוענים כי שאלת הפורום הנאות איבדה בכלל מחשיבותה ויש הטוענים שלא כך. למעשה, בית המשפט העליון קבע במפורש כי טענת "פורום לא נאות" חשובה פחות כיום בפסק דין ידוע של השופט תאודור אור בפרשת "הגבס נגד לוקפורמר", שכבוב נמנע מלהתייחס אליו. השופט אור קבע אז כי "העולם כולו הולך והופך לכפר אחד גדול שבו למרחקים שבין מקום אחד למשנהו אין עוד אותה משמעות מכבידה כבעבר. לפיכך אין להפריז במשקל שניתן לקשייו של נתבע לבוא עם עדיו לארץ אחרת ומכאן גם מתבקש שהנטייה להיעתר לטענת פורום לא נאות תלך ותקטן".

כבוב אומר כי יש לתת משקל משמעותי לעובדה שהשותפים בחברה קבעו כי הסכסוך ביניהם יוכרע על פי דיני מדינת נוואדה. לדעתו, יש לתת משקל לדין המהותי שבחרו הצדדים להחיל על עצמם כאשר באים להכריע אם בית המשפט בישראל הוא המקום המתאים לדיון בסכסוך.

עו"ד לריש סבור כי אמירתו של כבוב מסמנת מגמה חדשה שכן היא סוטה במידה מסוימת מהפסיקה הקיימת. אם אמנם כך, כבוב מצדד בגישה לפיה הדין שבחרו הצדדים להחיל על עצמם משפיע על המקום שבו עליהם להתדיין. זו גישה שזכתה לתמיכה חשובה במחקריו של המשפטן פרופ' מיכאיל קרייני מהאוניברסיטה העברית. עם זאת, תפישה זו אינה השלטת כיום בבית המשפט העליון. באותו פסק דין של השופט אור דווקא רמז העליון כי אם צדדים הסכימו ביניהם מהו המשפט שיחול עליהם אך לא קבעו דבר בסוגיית המקום שבו הם מוכנים להתדיין - אין ללמוד מכך דבר על הפורום המתאים בעיניהם.

בהנחה שהשופט כבוב אכן סבור כי מדינת נוואדה היא המקום שבו צריך היה להגיש את התביעה הזו, כדאי להרהר במשמעויות הקביעה.

ראשית כל, מדובר בבעלי דין ישראלים ושרק החברה שלהם רשומה בנוואדה. למה לשלוח שני ישראלים לריב במדינה זרה?

שנית, מדובר בעמדה מעט תמוהה על רקע העובדה שהתובע בפרשה זו, המיוצג על ידי עו"ד רונן סטי, אינו יכול לנסוע לארה"ב כי אשרת הכניסה שלו נשללה. איך יגיע לנוואדה?

ויש עוד היבט חשוב: מדינת נוואדה היא המתחרה הגדולה של מדינת דלוור על משיכת תאגידים להירשם בה. נוואדה אימצה חוק חברות נוח במיוחד לבעלי המניות המקשה על תובעים להרים את מסך ההתאגדות ולתבוע באופן אישי את בעלי התאגיד. זו הסיבה העיקרית שבגללה נרשמים בנוואדה. הכלל המקובל בארה"ב וגם בישראל הוא שבתי המשפט בכל מדינה שבה מוגשת תביעה יחילו את חוק החברות של המדינה שבה נרשמה החברה וכך מבטיחים בעלי המניות כי חוק החברות המיטיב של נוואדה יחול עליהם בלי קשר לשאלה איפה תוגש נגדם תביעה.

בעלי חברות נרשמים בנוואדה בגלל חוק החברות הנוח, דיני מס נוחים וגם בגלל הצורך לפעול בארה"ב באמצעות חברה אמריקאית. אף אחד לא באמת מתכוון להתדיין בבתי המשפט של נוואדה. אין שום סיבה שכבוב יוותר על תיקים רק בגלל שעליו ליישם בהם חוק חברות זר. הבחירה בו כשופט כלכלי מעידה כי יש לו את כל הכישורים המשפטיים ליישם את חוק החברות של נוואדה כראוי.

התיק הפלילי המעניין ביותר בתחום - עדיין לא הגיע לבית המשפט הכלכלי

>> כתב האישום המעניין ביותר בניירות ערך עוד לא הגיע לבית המשפט הכלכלי - זהו תיק פרשת בית ההשקעות פסגות. בינתיים מונחים על שולחנו של השופט חאלד כבוב, הפליליסט בחבורה שעורכי הדין משבחים את יעילותו ונועם הדיון הפלילי המתנהל בפניו, כשמונה תיקים, שרובם בעלי חשיבות מועטה ובימים עברו היו מתנהלים בבית משפט השלום.

בפרשת פסגות הודיעה הפרקליטות בינואר האחרון על כוונה להגיש כתב אישום נגד מנהלי הנוסטרו (החשבון העצמי) של בית ההשקעות, דוד אדרי ושי בן דוד, נגד מנכ"ל פסגות לשעבר רועי ורמוס, מכוח אחריותו הניהולית על אדרי ובן דוד, ונגד פעילי שוק נוספים - והכל בכפוף לשימוע. מבחינה משפטית טהורה, התיק של אדרי ובן דוד חשוב יותר, כי התיק נגד ורמוס בנוי עליו ונגזר ממנו.

השימועים כבר התקיימו אבל הגשת כתב האישום מתעכבת. אדרי ובן דוד חשודים שפעלו בחשבון העצמי של פסגות כדי להשפיע על שערי איגרות חוב קונצרניות וממשלתיות ולהטות לטובת בית ההשקעות תוצאות מכרזי החלף עם המדינה. במלים אחרות, הם נאשמים במניפולציות תרמיתיות בניירות ערך.

המניפולציות הפליליות לכאורה שאדרי ובן דוד נאשמים בהן קשות להוכחה, ומציבות לפרקליטות אתגר קשה. בתי המשפט נוטים לזכות נאשמי עבירות ניירות ערך אם הם סבורים שניתן למצוא נימוק כלכלי לעסקות "חשודות". אדרי ובן דוד ינהגו בחוכמה אם יאמצו קו הגנה כזה. השניים, המיוצגים על ידי נוית נגב וגיורא אדרת, ויתרו על זכות השימוע.

קו הגנה כזה הצליח בפעם הקודמת שבה הוגש כתב אישום על מניפולציה מתוחכמת בניירות ערך - בפרשת אופמת. שם זוכו סוחרים בשוק המעו"ף מעבירות הרצת ניירות ערך ותרמית על ידי שופט השלום מנחם קליין. קליין עורר עליו את חמתה של פרקליטות מיסוי וכלכלה שעירערה והפסידה שוב במחוזי. יש לא מעט הסבורים כי היוזמה להקמת בית המשפט הכלכלי נבעה מאותו זיכוי, שבפרקליטות טענו כי נבע בין היתר מכך שהשופט לא הבין בתחום המכשירים הפיננסיים. אגב, גם שם יוצגו הנאשמים על ידי נגב ואדרת.

כאמור, הפרקליטות עדיין לא החליטה אם יש בידיה די ראיות לנסות לשכנע את בית המשפט הכלכלי לראות דברים באור אחר הפעם.