האם להגיע להפגנה הערב בכיכר רבין?

הנה 5 סיבות מדוע קל להתנער מהכיוון אותו לוקחת תנועת המחאה ולא לבוא להפגנה הערב:

• מנהיגות המחאה מבולבלת ולא הראתה עד היום תוכנית פעולה מדויקת כיצד להפוך את התנועה לתופעה יציבה, מתמשכת הסוחפת המונים ומחלחלת לכל שדירות הציבור ה"בלתי מחובר".

• מנהיגי המחאה התעלמו מההישגים הענקיים שלה – הקמת וועדת טרכטנברג והחזרתה לחיים של וועדת הריכוזיות. שתי הוועדות קרעו חלק גדול ממסך השקרים הישראלי וציירו לראשונה מזה שנים תמונה אמיתית יותר של המציאות במדינה - במקום להגיד: כיוון נכון, זאת רק ההתחלה, אנחנו רוצים יותר, מנסים מנהיגי המחאה לרסק ולקעקע כל דבר שיוצא מירושלים.

• כמה ממנהיגי המחאה התחברו רעיונית ולעיתים יותר מכך לכמה מהגורמים החזקים והשבעים ביותר במדינה: גורמים "מחוברים" שהעניין האמיתי היחיד שלהם במחאה הוא לוודא שהיא לא הולכת לשום כיוון שישנה באמת את הסדר הכלכלי והפוליטי הנוכחי אלא רק יחזקו וישמרו.

• המחאה הפכה את רעיון "הממשלה הגדולה" ליעד המרכזי שלה וסביבו היא מבקשת ללכד את הציבור – במקום להפוך את השירות לאזרח, היושרה והסולידריות החברתית, יוקר המחיה, איכות החיים והורדת אי השוויון לסמלים הדומיננטים. ההתרפקות של מנהיגי המחאה על ימי הממשלה הגדולה היא בעיקר נאיווית: לפני פחות מעשור היתה בישראל ממשלה גדולה, ענקית, מהגדולות בעולם, שהחזיקה 55% מהתוצר (היעד שמופיע במסמך הרישמי ששיגרו השבוע אנשי המחאה), אבל רמת העוני, אי השוויון והשחיתות לא היו שונות מהותית. שהרי לא אחוז ההוצאה קובע אלא לאן הולך הכסף ואיך הוא מנוהל.

• מנהיגי המחאה לא השכילו למנף את הצלחתם ולהשמיע קולות מגוונים יותר. את מחאת הקוטג' שהצליחה להביא למהפך בתודעה הצרכנית בישראל ועשויה להביא לשינוי כללי המשחק בעולם הרגולציה על מונופולים הם סילקו מעליהם – כאילו היא מתחרה ברעיונות שלהם.

אפשר עוד להמשיך ברשימה הזאת ולמצוא שורה של כישלונות בהתנהלות ראשי המחאה ורעיונות מוזרים, מאכזבים ולעיתים גם מסוכנים שעלו ממנה – אבל אין בזה ממש צורך. כי אחרי כל הביקורת, המחאה של קיץ 2011 היא המהלך הציבורי המשמעותי והאותנטי ביותר שהיה בישראל מזה שנים ארוכות והיא עדיין הכוח היחיד שמסתמן כמי שיכול לשנות את התוואי המסוכן בו נעה המדינה.

המחאה הזאת גרמה לכך שהציבור הישראלי, האדיש, המיואש ו"הבלתי מחובר" התעורר מתרדמתו והבין שאם ימשיך להדיר את עצמו ממעורבות, למידה והבנה של הנעשה במדינה – המדינה תדיר אותו. אם הוא יבהיר למקבלי ההחלטות שהוא לא מתעניין במה שהם עושים וכל מעורבתו מסתכמת בהצבעה בבחירות, בד"כ רגשית, פעם ב-4 שנים – הם יבינו את המסר ויתעלמו מקיומו.

מי שמרוצה מהתוואי הקיים בו צועד המשק הישראלי, משוכנע ששוק העבודה הישראלי יציע לו ולילדיו בעתיד הזדמנויות שוות, שהמערכת הכלכלית מכילה גם ערכים מריטוקרטיים (שלטון הכישרון) וגם סולידרים (עזרה לחלשים), שסבור שהמערכת הציבורית תתמוך בו כאשר יהיה קשיש או חולה, שכללי המשחק בישראל של 2012 הוגנים, שיודע שעתיד ילדיו יהיה טוב יותר משלו ושמאמין שההנהגה של הפוליטיקה, המגזר העיסקי והמגזר השלישי היא אחראית – יכול להישאר היום בבית ולמנות את כל הסיבות שמנינו למעלה ועוד רבות אחרות – מדוע לא ללכת להפגנה.

מי שחושב שהחזרת גלעד שליט הביתה וההתחזקות של חלק מהממפלגות והמנהיגים הפוליטיים – הן מהשמאל והן מהימין – מבשרים על שינוי בתוואי הכלכלי והחברתי בו נעה המדינה – שיישאר בבית. מי שחושב שמבנה הסקטור הציבורי והסקטור העיסקי הישראלי היום מבטיחים עליה באיכות החיים וברמתם בעשר, עשרים או שלושים השנים הקרובות ושהמרקם החברתי בישראל חזק – שיישאר בבית.

אבל מי שמבין שאנחנו נעים בתוואי מסוכן, שהמרקם החברתי מתפורר, ושום שינוי אמיתי ומתמשך לא יקרה כאן במדינה – עד שלא יהיו כאן מאות אלפים ומיליונים אנשים עירניים, תובעניים ומעורבים – שמבינים שהמערכת הפוליטית והכלכלית הנוכחית לא רואה אותם, לא סופרת אותם, לא מתעניינת בהם, כי הם "בלתי מחוברים" – כדאי לו לבוא להפגנה הערב. לא בשביל דפני ליף, או "הממשלה הגדולה" שהיא רוצה – אלא רק בשביל עצמו ובשביל ילדיו. רק כדי להבהיר לעצמו, לחבריו, למשפחתו ולכל מקבלי ההחלטות במדינה – שהוא גמר להיות פראייר והוא נחוש לגרום לכך שהמדינה הזאת תשרת את כל אזרחיה ולא רק את האלימים, בני המזל ואלה שכבשו מאחזי כוח והשפעה על מקבלי ההחלטות בה.