הממשלה תדון בדו"ח טרכטנברג היום; "הזדמנות לשאול לאן רוצים ללכת"

אם מישהו היה תורם שקל אחד למשרד האוצר נגד כל מילה שנכתבה על המחאה החברתית בישראל בקיץ האחרון, כנראה שמיליארדי השקלים שחסרים להשקעה בעתיד הכלכלי-חברתי בישראל היו נמצאים.

דווקא נוכח שיטפון המלים, הדעות והניתוחים שפקד את אמצעי התקשורת היה מפתיע לקרוא את דו"ח ועדת טרכטנברג שפורסם בשבוע שעבר. הספקנים והציניקנים, המוחים שלשיטתם "רצו טיפול שורש וקיבלו שיננית", המבקרים שמיהרו לשגר הודעות התנגדות להמלצות - כל אלה כנראה פסחו על הפרק שפותח את הדו"ח שנקרא "לקראת עיצובה של חברה ישראלית צודקת יותר".

מי שמחפשים רק את "העלות התקציבית", "השורה האחרונה" או "המלצה אופרטיבית שניתנת לתרגום כספי" עלולים להתאכזב מהפרק שנכתב בלשון פילוסופית-ספרותית. ואולם, הוגי הדעות, אנשי החזון והרוח שבין קוראי הדו"ח זכו לקרוא את אחד הטקסטים המפעימים ביותר שנכתבו בשנים האחרונות בנוגע לחברה הישראלית. בפרק הפותח, שאורכו 44 עמודים ושנכתב באופן אישי על ידי פרופ' מנואל טרכטנברג, הוא מנתח את שורשי המחאה החברתית ואת המושג צדק חברתי בעומק שאף אחד ממנהיגי המחאה או יועציה לא הקפיד להציג עד עתה.

ניכר שטרכטנברג מזדהה עם המוחים ועם מנהיגיהם ובפרק זה הוא מביע את הערכתו לפועלם. טרכטנברג, שהחל דרכו האקדמית בחוגים לכלכלה וסוציולוגיה שאותם סיים בתואר ראשון בהצטיינות ב-1973 - חוזר לשורשים האקדמיים שלו. הפרק, שנוגע להשקפת העולם של הוועדה, הוא מסמך סוציולוגי מרשים, שנכתב בעקבות שבר חברתי שדומה במשהו להתפכחות שחוו הישראלים לאחר מלחמת יום כיפור.

טרכטנברג מרחיק לכת אף ל"מגש הכסף" של המשורר נתן אלתרמן, שנכתב טרם הקמת מדינת ישראל. בדו"ח שפורסם עתה, 64 שנים לאחר "מגש הכסף" המקורי, כותב טרכטנברג: "הישראלים החדשים של קיץ 2011 הגישו לנו על מגש של כסף הזדמנות נדירה ומופלאה לחולל שינוי ולכונן חברה ומשק צודקים והוגנים יותר". לאותם צעירים הוא עונה שורה לאחר מכן: "עשינו כמיטב יכולתנו כדי לתרגם את משאלותיהם לשפת המעשה. אנו מאמינים באמונה שלמה שמכלול ההמלצות והאמצעים שהועמדו ליישומן הינם עוצמתיים ביותר, חסרי תקדים בהיקפם וברוחב יריעתם ויש בהם כדי להתניע את תהליך השינוי המיוחל".

מתברר כי לפני שהחל בכתיבה אקדמית ענפה, כתב טרכטנברג שירה והוא מתכוון להוציאה לאור. "יש לי יראת כבוד למילה הכתובה", הוא אומר בשיחה עם TheMarker ומוסיף: "בצעירותי כתבתי שירה בספרדית ואני מתכוון לפרסם את הדברים בעתיד. בשנים האחרונות כתבתי כתיבה מדעית, אבל חשוב לי לא רק ה'מה' אלא גם ה'איך'"

בנוגע למקורות ההשראה שמהם שאב טרכטנברג את הרעיונות אותם הוא מעלה בדו"ח הוא מציין: "נושאי צדק חברתי מעניינים אותי שנים רבות. כשהייתי באוניברסיטת הרווארד הייתי מתרגל בקורס על התשתית הפילוסופית של הכלכלה ודנו הרבה מאוד בנושאים האלו. היתה לי הזכות הגדולה לשמוע כמה פעמים הרצאות של הפילוסוף המנוח ג'ון רולס, שכתב את הספר 'התיאוריה של צדק חברתי'.

"אלו נושאים שמעסיקים אותי גם בפן האקדמי. כשחוזרים לאלמנטים הבסיסיים של חוזה שקיים בין האזרח לבין המדינה, מצב הטבע, מסך הבערות (מונח שטבע רולס ומתאר מצב מופשט שלפיו אנשים מתדיינים בנוגע לסדר החברתי הרצוי כשהם נמצאים בחוסר ידיעה בנוגע למעמדם בעולם האמיתי. כך שלא ניתן לדעת מהו מעמדם החברתי-כלכלי, יכולותיהם השכליות והגופניות של הדוברים, ה"ר) - כל המושגים האלו מתורגמים למדיניות ולכלים חוקיים. זה מאוד השפיע עלי ולדעתי, אלו אלמנטים בסיסיים בחשיבה הפילוסופית שצריכה להוות בסיס למדיניות בארצות המערב".

חרד להחמיץ את ההזדמנות

טרכנטברג מבהיר כי שאב את ההגדרות לצדק חברתי שבפרק ממשנתו של רולס ומזרם הפוזיטיביזם האנגלי. הוא מתקשה להשיב על השאלה כמה זמן ארכה כתיבת הפרק. "לא כתבתי זאת במכה אחת אלא בחלקים. פרק כזה אני כותב לפי השראה יותר מאשר לפי תכנון. זה לקח כמה שעות טובות, הייתי יושב בבית בלילה וכותב", הוא משחזר.

כתיבת דו"ח הוועדה התבצעה בלחץ זמנים אדיר, אך לטרכטנברג היה חשוב מאוד להטביע חותם וליצור חזון ומצע רעיוני לרוחות השינויים. הוא בוחן את העת הנוכחית על רצף היסטורי, וחרד להחמיץ את ההזדמנות החד-פעמית שנכרתה בדרכה של החברה הישראלית.

"אני מסתכל על מה שקרה כמשהו יותר גדול ועצום יותר מוועדה שכותבת דו"ח. תופעת המחאה יוצאת דופן בקנה מידה היסטורי בישראל. היה צריך להתייחס למחאה בהלימה לגודל התופעה. כששמעתי את הקריאה 'העם דורש צדק חברתי' התייחסתי לכך מאוד ברצינות. היה צריך לתרגם זאת לשפה שממנה אפשר ללכת הלאה למדיניות. צריך להתחיל מהרמה של הגדרת מושגים, שלב-שלב, ולהעמיק לעקרונות של מדיניות וצעדים קונקרטיים. אם לא היינו עושים זאת, אני חושב שהיינו מפספסים פה בגדול. מבחינה מתודולוגית זה התבקש. מעבר לכך, אין הרבה הזדמנויות לחברה ומדינה לעצור לרגע ולשאול את עצמה לאן אני הולך בפן הרעיוני, לא רק מבחינת נקודות זכות או יחידות דיור".

טרטנברג מוסיף: "עצרנו ושאלנו לאן אנחנו רוצים ללכת. זה דורש מחשבה רעיונית בעולם שאין לו על המדף אידיאולוגיה מוכנה ליישום. אנו חיים בכלכלת שוק עם סייגים, אבל אין מודל לחיקוי או מסגרת רעיונית ברורה. התמזל מזלנו ובגלל נסיבות, החברה הישראלית בשלה יותר יחסית למדינות המערב לשאול את השאלות הללו. אנחנו חברה יותר סולידרית, אקטיביסטית ששואלת שאלות. היתה פה הזדמנות לשאול את שאלות העומק ולהשיב עליהן. אני לא משלה עצמי, זו רק התחלה, קצה קרחון, אבל צריך להעמיק בכך ולהעמיד זאת לדיון ציבורי.

"כואב לי שהדיון שהיה עד כה על הדו"ח היה דיון רדוד ביותר, רק דרך החור בגרוש. אבל ההגדרה של מהו צדק חברתי לא פחות חשובה לעתיד של המדינה הזו. יש הרבה אנשים שמסתכלים רק על ה'כאן ועכשיו' ולא על התמונה הגדולה, וזה חבל".

התגובה שהכי ריגשה אותו בנוגע לפרק זה בדו"ח הגיעה מחבר ילדות מארגנטינה. "הוא אמר לי שהיה טוב לראות שקו ישר עובר מצעירותי בתנועת הנוער הציונית חלוצית בארגנטינה ועד היום, שרואים שמה הדריך אותי אז בא לידי ביטוי עד היום. זה מאוד ריגש אותי", הוא מתאר.

אתמול נועד טרכטנברג עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, יממה לפני שהדו"ח יובא לדיון בממשלה. לאחר שיצא מישיבה עם נתניהו ועל סמך השיחה ביניהם, טרכטנברג משוכנע כי "ראש הממשלה נחוש להעביר את הדברים בדו"ח כמות שהם".

קרב נוסף במלחמת העצמאות

טרכטנברג פתח את הפרק שדן בעיצובה של החברה הישראלית כצודקת יותר בהדגשת הסיסמה שהידהדה בכיכרות "העם דורש צדק חברתי", והבהיר למי שפיספס: "זו הזעקה הרמה שהפכה לסמל מחאת האוהלים, זו הסיסמה שנישאה על ידי אלפים ורבבות ומאות אלפים בחוצות ערי ישראל, בקיץ המיוזע והמכונן הזה".

הוא מפרש וממחיש את השסעים שאיפיינו את החברה הישראלית: "העם - לא הקטמונים נגד רחביה, לא בני ברק נגד תל אביב, לא קרית ארבע נגד קרית שמונה. לא, השסעים האלו נמאסו כי הם האפילו על האפשרות לשיח על מכאובים אחרים, אלה שמשותפים לרובנו ושלא עוצרים בצד של קווי השבר המסורתיים. יותר מדי פוליטיקה עכורה שיגשגה על המצע הייצרי, בעת שרוב הציבור התמודד בחריקת שיניים עם מצוקות היומיום".

טרכטנברג מאמץ את הרטוריקה של המוחים שראו במחאה מעין קרב נוסף במלחמת העצמאות של ישראל, ומאפיין את ההפגנות כ"מפגן של אחדות וחדוות ה'ביחד' שכמוהו לא נראה אולי מאז כ"ט בנובמבר... העם הזה 'דורש'. בתקיפות, באסרטיביות, בקומה זקופה, לא ברפיסות ולא בתחנונים, אך גם לא בזעם או בכלימה".

לפענוח המונח "צדק חברתי" הוא מייחד כמה עמודים: "לא זכויות יתר, לא פרוסה גדולה יותר של העוגה על חשבון זה של השני, אלא צדק חברתי לכל, צדק שלא נעצר אל מול שלטי האין כניסה של בעלי השררה. צדק שיהודים הניפו בראש החנית של מהפכות העבר. צדק שנשכח בהמולת העשייה התזזיתית שמניעה את המדינה הזאת, בחיפזון להידמות לגויים, ברדיפה אחרי הסיפוק המיידי של מאווי הפרט על חשבון מאווייו של האחר".

הוא תוהה: "צדק חברתי. מה פשר הדבר? על איזה צדק מדובר? הוטלה עלינו המשימה להיות למתרגמי נבכי המחאה לשפה שייתכן כי תניב מענים. מתרגמים אולי נהיה, נושאי נבואה לא ולא".

טרכטנברג פורס את "מה שהמילון המתהווה, המאולתר, החלקי יודע להגות: 'צדק חברתי' פירושו הלימה בסיסית ועקבית בין התנהגות נורמטיבית, תרומה ומאמץ של הפרט, לבין התגמול שהפרט מקבל בכל מישור". הוא מפרט כי במרחב הישראלי התוסס "איכפת לנו מאוד אם מישהו מקבל יותר מהמגיע לו, או פחות. הדבר מזין את תחושת הצדק או האי-צדק לנוכח מידת אי השוויון השורר בפועל".

הגדרה שנייה לצדק לפי טרכטנברג היא "כללי משחק הוגנים על פני מחזור החיים: שוויון הזדמנויות בשלבי הפתיחה, מרחב פעולה וכללי תחרות הוגנים בהמשך, ביטחון בסיסי וכבוד לאחר הפרישה". הוא מבהיר כי אף שתנאי הפתיחה של כל אדם שונים בשל נסיבות אישיות והיסטוריות, יש לדאוג לכללי תחרות שוויוניים והוגנים שיאפשרו לכל אדם לממש את הפוטנציאל שלו.

פירוש שלישי מדבר על ביטחון סוציאלי לנזקקים: "אם הגורל מכה בפרט מכל סיבה שהיא, החברה תסייע בהבטחת קיומו הבסיסי, נגישותו ובכבודו". לדבריו, "אותה מכונת הגרלה אימתנית המכונה גורל מנפיקה מדי יום מהלומות על כל אחד מאתנו... פעם המשפחה הרחבה היתה למסגרת שידעה לספוג זאת. בימינו המדינה כשליחה מחויבת לקחת חלק מהאחריות על כך - זה החוזה המובלע שהאזרח הנורמטיבי חש כי חתם בעת שהוא ממלא את חובותיו".

לשיטתו, מימוש הצדק החברתי הזה "מצריך מדיניות פרו-אקטיבית, חשבון נפש ובדיקה עצמית של הממשלה מעת לעת, לוודא כי מדיניותה בפועל תואמת אותם".

"תהליך בקבלת ההחלטות - עמום ולקוי"

שורשי המחאה, הוא מונה, נעוצים בשלושה מוקדים מרכזיים. הראשון, מצוקה כלכלית של השדרה המרכזית בחברה הישראלית, המצוקה שבהתמודדות עם יוקר המחיה "כאן ועכשיו" ובעתיד. שורש שני נעוץ ב"תחושה עמוקה של אי צדק" בשל הגדלת אי השוויון לטובת אלה ש"התעשרו על חשבוננו". הוא מציין כי "תחושה זו מתעצמת לאור החשד כי המדינה תרמה לאי השוויון ולא יצרה כלכלת שוק מספיק הוגנת מכיוון שהביאה לריכוזיות יתר, ריבוי של מונופולים, הפקת רווחים פרטיים לא מידתיים מניצול של אוצרות טבע וכד'".

ההיבט השני של תחושת אי הצדק מופנה למגזרים שלא שותפים מספיק בנשיאת הנטל בשל היעדרם משוק העבודה והימנעותם משירות צבאי. בשלב זה טרכטנברג נותן לקורא להסיק לבד מיהם המגזרים הללו, שהם "העניים ביותר, אך חלק גדול מהעוני שלהם נגרם כתוצאה מאי השתלבות במשק ובחברה".

המקור השלישי למחאה נעוץ מתחושת הניכור, הניתוק ממוסדות המדינה "הנתפשים ככאלה שמנותקים ממצוקות ותחושות הציבור... בעיני הציבור הרחב תהליך קבלת החלטות המתקיים במערכת השלטונית נתפש כעמום ולקוי".

בנוגע לתחושת אי הצדק מציין המחבר כי "בעשורים האחרונים צמחה בישראל שכבה דקה של מתעשרים אשר בעיניהם של חלקים נרחבים של הציבור מקורה לא בתגמול הוגן של כלכלת שוק, אלא בניצול לא מידתי של מונופולים, אוצרות טבע וריכוזיות ריאלית-פיננסית". זאת, הוא מאבחן, להבדיל "מהתעשרות כתוצאה מיזמות וחדשנות טכנולוגית, כפי שקורה בהיי-טק". האחרונים, נכתב, זוכים להערכה רבה ולא מזינים תחושת אנטגוניסטיות.

בנימה ביקורתית הוא מצליף בכמה מהמתעשרים החדשים הישראלים: "התפתחה במדינה תרבות של ראוותנות אשר מאוד החריפה את תחושת האי צדק. שכר הבכירים, בעיקר בחברות הציבוריות, גבוה מאוד, על פניו ללא הצדקה כלכלית".

בהערת סיכום לחלק זה מתריעה הוועדה כי "שורשי המחאה מחייבים להתמודד עם הסוגיות בצורה ממוקדת ומעמיקה, ובאופן מערכתי. כל ניסיון לטיפול חלקי, קוסמטי או בר חלוף נדון לכישלון".

לגבי הדרך לאורה יש לשאוף לצדק החברתי מציעה השקפתו של טרכטנברג "ללכת בדרכי נועם, סבלנות, כבוד, אמון הדדי, סולידריות, אבל גם באופן נחוש והחלטי". הוא מדגיש את גודל השעה ההיסטורית ומוסיף: "אין לנו הלוקסוס לבזבז את ההזדמנות היוצאת דופן שניתנה לנו כיום לעצב עתיד טוב יותר, בניסויי סרק או הקריצה לאוטופיות".

המשמעות של החלטת הוועדה שלא לפרוץ את מסגרת התקציב גרמה לכך שהגידול המוצע בתקציבי השירותים החברתיים יהיה כרוך בקיצוץ מקביל בתקציבים אחרים, ובפרט הביטחון. לגבי ההפחתה בתקציב הביטחון נכתב כי "בנקודת הזמן שבה אנו מצויים, הסיכונים החברתיים הם לא פחות משמעותיים מהסיכונים הביטחוניים, ודורשים שינוי בדגש היחסי שניתן להם בתקציב המדינה".