אנטליה כבר לא על הפרק - אולי נצא לטיול בזמן?

כנראה שהפיסיקאי פרופ' דו שנגוונג לא תיאר לעצמו עד כמה המחקר שפירסם בכתב העת "פיסיקל רוויו לטרס" ביולי יחולל סערה תקשורתית בינלאומית. עשרות, אם לא מאות, עיתונים, אתרי חדשות ובלוגים של חובבי מדע בדיוני מיהרו בשבועות האחרונים לחזור על המסקנה המעשית של המחקר: מסע בזמן אינו אפשרי.

כיצד הם הסיקו זאת מהניסוי של שנגוונג? צוות החוקרים מאוניברסיטת הונג קונג למדע ולטכנולוגיה הראו במחקר שאפילו פוטון בודד, החלקיק היסודי הנושא את הכוח האלקטרומגנטי, לא יכול לנוע מהר ממהירות האור. בעשור האחרון סברו כמה מדענים שייתכן שפוטון בודד יוכל להתגבר על המגבלה הזאת, טענה שממנה נובע כי אפשר לחזור בזמן לאחור או לשלוח מידע לעבר. הנחת היסוד של המדענים היא שמסע אל העבר יכול היה להיות אפשרי מבחינה תיאורטית אילו גוף מסוים היה יכול לנוע מהר ממהירות האור. ההנחה הזאת נובעת מעקרונות היסוד של תורת היחסות הפרטית. אבל שנגוונג מצא שפוטון לא יכול לנוע מהר ממהירות האור, ולכן, קבעו פרשני הניסוי - מסע בזמן אינו אפשרי.

פרופ' מוטי מילגרום, פיסיקאי ממכון ויצמן, לא מתרגש מתוצאות הניסוי הנוכחי: "אילו היית שואל 10,000 פיסיקאים מה הם חושבים על הניסוי - ברור שהם היו מהמרים שזאת תהיה התוצאה. אין כאן שום הפתעה. מדע הפיסיקה של ימינו מבוסס על התיאוריה שמהירות הפוטון לא גדולה ממהירות האור, כך שזאת לא תוצאה מרעישה ובטח לא מפתיעה.

"כשמדברים על מסע בזמן, צריך להבהיר כמה דברים. אנחנו נוסעים בזמן בכל רגע נתון, כי אנחנו מתקדמים קדימה בזמן. הדבר הגדול שכולם חוקרים הוא אם אפשר להגיע לעבר, או לנסוע לעתיד כדי לראות איזו קבוצת כדורגל ניצחה במשחק, להעביר את המידע הזה לעבר ולמלא טוטו, או לדעת איזו חברה תצליח כדי לחזור לעבר ולרכוש את המניות שלה".

גם פרופ' לב ויידמן, פיסיקאי מאוניברסיטת תל אביב, לא מתרשם מהמחקר החדש. "החוקרים ערכו ניסוי שבו שלחו פוטון בודד, וראו שהוא לא עובר את מהירות האור. לכן כל הצופים לא יראו את הפוטון חוזר בזמן. מכאן הגיעו למסקנה שמסע בזמן אינו אפשרי. אבל זה לא המודל היחידי למסע בזמן, ולכן תוצאות הניסוי אינן מספיקות כדי לנסח מסקנה גורפת כל כך".

בדומה לעמיתיו, גם פרופ' צבי פירן, מומחה לחורים שחורים שעוסק בסוגיה של מסע בזמן, לא מתרגש מהמחקר. "אמנם מדידת המהירות של פוטון בודד היא הישג טכנולוגי מרשים ביותר, אבל כלל לא הנחתי שהדרך ליצירת מכונת זמן עוברת בחלקיק הנע מהר יותר ממהירות האור. האפשרות הסבירה ביותר של מסע בזמן יכולה להיות באמצעות חור תולעת, שיאפשר לנו לעבור באופן מיידי ממקום אחד ביקום למקום אחר, מבלי שנצטרך לעבור את מהירות האור. רוב הרעיונות המדעיים ליצירת מכונת זמן מבוססים על חיבור בין שתי נקודות במרחב ובזמן דרך חור תולעת או חור שחור. לפני עשר שנים הראיתי יחד עם תלמידי שחר הוד שאי אפשר ליצור מכונת זמן באמצעות חור שחור, כי ברגע שאתה מנסה לעבור דרך המעבר שיוצר חור שחור - הוא יתמוטט. החור השחור יוצר מנהרה לא יציבה, וכל ניסיון לעבור דרכה גורם לה לקרוס ולהיסגר. יש מדענים שמקווים שהיפותטית אפשר יהיה לעשות את זה באמצעות חור תולעת".

חורי תולעת הם רק תיאוריה

כמו פירן, רוב המדענים שעמם שוחחנו בנוגע למסע בזמן מאמינים שאם אפשרות כזאת באה בחשבון, היא תוכל להתקיים באמצעות חורי תולעת. איך זה עובד? אם ניצור חור בנקודת זמן מסוימת וחור אחר שינוע במהירות ביחס לראשון, אזי תיאורטית מעבר דרך החור הראשון ולאחר מכן דרך החור השני יכול ליצור קפיצת זמן אחורה. אחת הסברות היא שחורי תולעת יכולים להתקיים גם כשאחד החורים שרוי תחת לחץ גרוויטציוני גדול (כוח כבידה).

זאת הסיבה לכך שמדענים סבורים שחורים שחורים, כוכבים בשלב הסופי של חייהם בעלי שדה כבידה חזק שקורסים לתוך עצמם ובולעים הכל, יכולים תיאורטית לשמש כחור תולעת, ותיאורטית אפשר יהיה לעבור דרכם מנקודה אחת ביקום לנקודה אחרת.

ננסה להסביר זאת באמצעות דוגמה פשוטה. קחו דף נייר רגיל בגודל A4, וקפלו אותו כחיקוי לפעולת לכוח כבידה. שתי נקודות בקצוות שונים של הדף (למעלה ולמטה) נהפכות לקרובות זו לזו. מכיוון שחורי תולעת הם תופעה שנעזרת במקור כבידתי גדול, סופרי מדע בדיוני רבים ראו בחורים שחורים כלי המחולל חורי תולעת. מבחינה מתמטית, אם מקבלים את ההנחה שעשוי להתרחש קרע במרחב הפיסי, אפשר להניח שקרע דומה יכול להיווצר במרחב הזמן - ואז קפיצה בזמן אפשרית.

מלבד העובדה שהמדע מאשר את קיומם של חורים שחורים, לא בוצעו שום ניסויים שמאוששים מסע בזמן וחורי תולעת. הם עדיין מהווים חלק איזוטרי במדע, שלא הוכח מעולם, ולכן הדיון שמתנהל כרגע סביב קפיצה בזמן תיאורטי בלבד.

מילגרום מסביר כי המונח "חור תולעת" שואב השראה מתולעת שחופרת חורים בתפוח עץ: היא נכנסת בנקודה מסוימת, חופרת תעלה ויוצאת מנקודה בקצהו השני. פיסיקאים מניחים שכפי שאפשר לחדור לכדור הארץ בנקודה אחת ולצאת בנקודה אחרת, כך אפשר לעשות זאת במרחב הזמן. כדי שזה יקרה יש צורך בשני חורים שחורים שמחוברים במנהרה. "כיום לא ידוע על קיומם של חורי תולעת במציאות, אבל המדע משער שבאופן מתמטי הם אפשריים, כלומר שאפשר לחבר שתי נקודות במרחב הזמן ולנצל אותן למסע בזמן".

פירן מסכים עם מילגרום, ואומר שאף על פי שהמדע תומך תיאורטית בקיומם של חורי תולעת, קיים ויכוח גדול אם חורי תולעת בכלל קיימים בטבע. "הבעיה היא שבעוד שהמדע הוכיח את קיומם של חורים שחורים, כלל לא ברור אם חורי תולעת קיימים", אומר פירן. "זה אחד האתגרים הגדולים של המדע: להוכיח שבמציאות קיים חור תולעת.

"בציבור הרחב יש תחושה שכל חוקי הפיסיקה כבר ידועים - וזה לא נכון. אנחנו רחוקים מאוד מלדעת את כולם, ואנחנו לא קרובים ליצירת חור תולעת. אין לנו מושג איך לעשות את זה, או איך לייצר חור שחור. הטכנולוגיה שלנו בכלל לא קרובה לעשות את זה".

יש סיכוי שבעתיד יומצא או יימצא החומר שיאפשר קיומם של חורי תולעת?

"לכל חומר יש מסה חיובית, וכדי שחור תולעת יהיה יציב יש צורך במסה שלילית. כיום אנחנו לא מכירים אף חומר בטבע שמקיים את התנאי הזה או אפילו מתקרב לכך. לכן כרגע אין סיכוי. אני לא יודע אם נפתור את זה".

שינוי הזמן

בין אם המדענים מאמינים שמסע בזמן יכול להתקיים באמצעות שליחת פוטון במהירות העולה על מהירות האור או דרך חור תולעת, השאלה המעניינת היא אם זמן יכול להשתנות. האם תורת היחסות הכללית של איינשטיין תומכת באפשרות שמרחב הזמן ישתנה ולא רק מפני שהוא נע קדימה סתם כך, אלא בשל מניפולציה מסוימת? באופן מפתיע, התשובה חיובית. זמן משתנה או מתארך, ומכיוון שכך ייתכן גם מצב של לולאת זמן סגורה, וכתוצאה מכך חזרה בזמן.

המדענים שחוקרים כיום את סוגיית המסע בזמן מתבססים על אפקט פיסיקלי ידוע בשם "התארכות הזמן". מה המשמעות? הסרט "כוכב הקופים" מציג תופעה מעניינת של תפישת הזמן: אסטרונאוט טס בחללית ולאחר שנים נוחת בכוכב זר. הוא לא יודע שזהו כדור הארץ בעתיד הרחוק שלו, שבו הקופים שולטים ולא בני אדם. האסטרונאוט חווה אפקט פיסיקלי ידוע שקרוי פרדוקס התאומים: אפקט שמתחייב מתורת היחסות הכללית והפרטית שנבדק ונמדד.

הוא מוסבר באמצעות הניסוי הבא: תאום אחד טס בחללית במהירות קרובה למהירות האור, ולאחר שיחזור לכדור הארץ יהיה צעיר ביולוגית מאחיו. בניסוי אחר לקחו שני שעונים שתיקתקו באותו קצב כשהם ביחד. לאחר מכן, האחד הוטס במטוס והשני לא. זה שהיה במטוס תיקתק פחות פעמים לעומת השעון שנשאר בכדור הארץ. אפשר לראות בזה סוג של מסע בזמן: במובן זה ששעון אחד נהיה "צעיר" יותר, אצלו עבר פחות זמן, ובמובן מסוים הוא הגיע לעתיד של השעון השני. לפי תורת היחסות הפרטית של איינשטיין, הזמן מתקדם בקצב שונה במערכות שונות.

אחד המודלים לבניית מכונת הזמן מתבסס על תופעת השהיית זמן בשל כוח הכבידה: מניחים שעון בתוך קליפה כבדה ומודדים שעון מחוץ לקליפה. הניסוי יראה שהשעון בתוך הקליפה נע באופן שונה מזה שמחוץ לקליפה.

ד"ר גלי ויינשטיין פירסמה ב-2010 מאמר בנושא באתר הידען, שחשף מחקר של מדענים מ-NIST. חוקרי ה-NIST ביצעו מחדש את ניסוי התארכות הזמן ביחסות באמצעות השוואה בין פעילותם של זוג שעונים. אחת התופעות הקשורות לכבידה ולהתארכות הזמן שחוקרי NIST הראו היתה כאשר שני שעונים נתונים לשני כוחות כבידתיים בלתי שווים עקב גבהים שונים מעל פני כדור הארץ: מתברר שהשעון הגבוה יותר מעל פני כדור הארץ (שמופעל עליו פחות כוח כבידה) נע מהר יותר, ואילו השעון התחתון נע לאט יותר. אם כך, מסבירה ויינשטיין, בעזרת השעונים הדגימו החוקרים שנזדקן מעט יותר לאט אם נעמוד בראש הפסגה הגבוהה.

פרופ' לב ויידמן, אחד החוקרים הבודדים בישראל שעוסקים בחקר יסודות מכניקת הקוונטים, אומר שאפקט גרוויטציוני מסוגל לגרום לכך שהשעון בתוך הקליפה אפילו ינוע לאחור. מכאן עולה שזמן הוא יחסי: הוא מתארך ומתקצר, תלוי בנקודת היחס של החווה אותו.

המדענים מדברים גם על עיקום של הזמן. איך זה קורה? תורת היחסות הכללית היא התיאוריה המודרנית של שדה הכבידה (כוח המשיכה) שפיתח אינשטיין לפני קרוב ל-100 שנה. לפי תורת היחסות הכללית, משמעותם של שדות כבידה היא עיקום של מרחב הזמן. מרחב הזמן יכול באופן עקרוני להיות שטוח, כלומר בעל מבנה טריוויאלי, פשוט וחסר מורכבות, אך הוא גם יכול להיות עקום.

בהתאם לתורת היחסות, התעקמות מרחב הזמן מושפעת באופן ישיר מהגופים המסיביים שנעים במרחב: כדור הארץ, השמש, הכוכבים, הגלקסיות וכדומה. במלים אחרות, החומר מעקם את המרחב, והדבר מתבטא ביצירת כוחות כבידה. עוצמתה של ההתעקמות ואופיה תלויות בכמות החומר ובצפיפותו וכן במצב התנועה שלו. חשבו על ההבדל בין מישור שטוח, כמו המישור של פני השולחן, לבין מעטפת של כדור: זה ההבדל בין מרחב שטוח למרחב עקום.

ההתעקמות של מרחב הזמן היא מושג שהרבה יותר קשה להמחיש. קל יותר לבטא אותו באופן מתמטי. הגיאומטריה של מרחב הזמן מתוארת על ידי פונקציה מתמטית מסוימת, "פונקציית המטריקה", שמספרת על מרקם המרחקים בין כל הנקודות במרחב-זמן.

מילגרום מסביר: "אם היינו חיים במרחב דו ממדי, כלומר אם כדור הארץ היה שטוח, כאילו היינו חיים על דף נייר, אז זה לא היה אפשרי. כשאתה הולך כל הזמן קדימה, ברור שלא תגיע אף פעם לנקודה בעבר. אבל אנחנו חיים על כדור: יש לנו אפשרות לצאת מנקודה מסוימת במעגל ולהגיע לאותה נקודה. תורת הפיסיקה גורסת שאפשרות כזאת קיימת במרחב הזמן כשאתה מעקם אותו, כאילו יצרת מצב לולאתי שבו אתה שולח מידע קדימה ולבסוף היא מגיעה לעבר. כמו במרחב הפיסי".

לעקם את מרחב הזמן

אחד החוקרים היחידים בעולם שעוסק ברצינות בסוגיית המסע בזמן הוא פרופ' עמוס אורי מהפקולטה לפיסיקה בטכניון. השאלה שאורי חוקר היא אם חוקי הגרוויטציה - חוקי תורת היחסות הכללית - מרשים התפתחות של מרחבי זמן עם העקמומיות הנדרשת (לולאה סגורה בזמן). ב-2007 הוא פירסם בכתב העת המדעי "פיסיקל רוויו" מאמר המתאר מודל תיאורטי של מכונת זמן, שבעתיד הרחוק עשוי לאפשר לבני הדורות הבאים לנסוע אל העבר.

"כדי לנסוע לאחור בזמן, יש להנדס את מבנה מרחב הזמן ואת ההתעקמות שלו באופן מתאים", מסביר אורי. "בכך עוסקת תורת היחסות הכללית. היא אומרת שמרחב הזמן יכול להיות שטוח, כלומר יש לו מבנה טריוויאלי, פשוט וחסר מורכבות, אך הוא גם יכול להיות עקום, עם קונפיגורציות שונות. השאלה המרכזית היא אם לפי העקרונות של התפתחות העקמומיות, במסגרת תורת היחסות, אפשר ליצור מכונת זמן. במלים אחרות: האם אפשר לגרום למרחב הזמן להתעקם כך שיתאפשרו מסעות לאחור בזמן? שכן מסע כזה דורש עיקום ניכר ומשמעותי, ובצורה מאוד מיוחדת, של מרחב הזמן. מסע לאחור בזמן הוא למעשה סגירת לולאה בזמן, כך שאנחנו מגיעים בחזרה לאירוע שכבר נכחנו בו בעבר. במרחב השטוח אי אפשר לסגור לולאות זמן באופן כזה ולחזור לעבר. כדי שלולאות סגורות כאלה יתקיימו, מרחב הזמן חייב להיות מעוקם באופן מסוים מאוד".

בעבר העלו מדענים כמה טענות נגד אפשרות כזו. אחת החזקות בהן היתה שיצירת העיקום הנדרש של מרחב הזמן תדרוש בהכרח חומר בעל צפיפות שלילית. מאחר שאין בידינו חומר כזה - ולא ברור אם חוקי הטבע מאפשרים את קיומו של חומר כזה - אי אפשר יהיה לבנות מכונת זמן. טענה אחרת היא שמרחבי זמן מסוג זה יהיו בהכרח לא יציבים: הפרעה בעקמומיות המרחב עלולה להתעצם עד שמרחב הזמן ישתבש במידה שתבטל את מכונת הזמן.

המודל התיאורטי שמציע אורי מתגבר על חלק ניכר מהשאלות שהיו קיימות עד כה, ובפרט על בעיית הצפיפות השלילית שהוזכרה קודם, מפני שהמודל הזה לא דורש לצורך מימושו חומרים בעלי צפיפות שלילית. המודל שהוא מציע הוא בעיקרו מרחב ריק, שמכיל אזור מרכזי ("ליבה") עם חומר סטנדרטי למדי בעל צפיפות חיובית, אזור שבו מתפתחים קווי הזמן הסגורים. "'מכונת הזמן' היא בעצם מרחב הזמן עצמו", הוא מסביר. "אם ניצור כיום מכונת זמן - אזור עם עיוות כזה במרחב שמאפשר לקווי הזמן להיסגר על עצמם - אפשר שבני הדורות הבאים יוכלו לחזור לבקר בתקופתנו. אנחנו, כפי הנראה, לא נוכל לחזור לתקופות קודמות, משום שקדמונינו לא יצרו למעננו את התשתית הזו".

אורי מדגיש כי עדיין אין לנו טכנולוגיה שיכולה לשלוט בשדות הגרוויטציה לצורכינו. אף שבאופן עקרוני התיאוריה לשליטה בשדות כבידה כבר קיימת, הטכנולוגיה המתאימה עדיין רחוקה מאתנו מרחק עצום. "המודל התיאורטי שפיתחנו בטכניון הוא אכן צעד משמעותי, אך עדיין נותרו בפנינו כמה בעיות פתוחות שאינן פשוטות כלל וכלל. ייתכן שחלק מהבעיות האלה לא ייפתרו גם בעתיד - זה עדיין לא ברור". כדוגמה מציג אורי את בעיית אי היציבות שהוזכרה קודם, שלפיה במרחב עם מכונת זמן עשויות להתחולל הפרעות שילכו ויתעצמו, עד שמרחב הזמן ישתבש במידה שתבטל את מכונת הזמן.

אם הגעת למסקנה שכשמפעילים שדה כבידה חזק מרחב הזמן מתעקם ותיאורטית נוצרת לולאת זמן, מדוע אי אפשר ליישם זאת?

"קודם כל, לא מספיק ליצור שדה כבידה חזק: צריך ליצור את שדה הכבידה בקונפיגורציה מיוחדת מאוד. מעבר לכך, יש מכשולים משני סוגים: בעיות עקרוניות ובעיות טכנולוגיות. מבחינת הבעיות העקרוניות, יש לציין במיוחד את בעיית אי היציבות שהוזכרה קודם: לא ברור אם אפשר יהיה להתגבר עליה. אבל אותי מטרידה לא פחות בעיית היכולת הטכנולוגית בתחום שדות הכבידה.

"דוגמה פשוטה שממחישה את המכשול הטכנולוגי הזה היא בעיית היצירה של חורים שחורים: עקרונית, תורת היחסות מאפשרת יצירת חורים שחורים, ואנחנו מזהים חורים שחורים רבים ביקום. אבל האם אנחנו יכולים ליצור חור שחור במעבדה? התשובה שלילית. אנחנו רחוקים מאוד מכך. למה? כי אנחנו פשוט קטנים מדי יחסית למסת השמש, למשל. אז אנחנו יודעים לעשות שינויים מקומיים בשדה הכבידה, אבל רק שינויים מזעריים, לא בעוצמה מספקת ליצירת חור שחור ובוודאי שלא מכונת זמן. השאלה היא אם האנושות תוכל אי פעם להתגבר על הפער הכמותי הזה.

"במחקר תיאורטי מסוג זה אתה מגיע מהר מאוד למסקנה שבאמצעות כתיבת נוסחה מתמטית אין בעיה לבנות מכונת זמן. נראה שאין מכשול לוגי בתיאוריה כזאת. השאלה היא אם אי פעם נוכל ליישם את זה במציאות".

מה חסר לעולם המדעי כדי שנקבל תשובה ברורה אם מסע כזה אפשרי?

"ככל הנראה, נקבל תשובות סופיות רק במסגרת תיאוריית גרוויטציה קוואנטית, שאמורה לחבר שתי תיאוריות קיימות השונות מאוד זו מזו: תורת היחסות הכללית ותורת הקוואנטים. הבעיה היא שעד היום איש לא הצליח לחבר ביניהן באופן מניח את הדעת".

אז אפשר לומר שלא נצליח להמציא מכונת זמן גם בעתיד הרחוק?

"אני בוודאי לא צופה שב-100-200 השנים הבאות יהיה סיכוי לעשות את זה. עדיין יש לנו פער טכנולוגי עצום בכל הקשור לשליטה בשדה הגרוויטציה, אבל ייתכן שזה ישתנה בעתיד הרחוק. או שלא".

חקירת הבלתי אפשרי

שאלת המסע בזמן מקבלת מקום זניח יחסית באקדמיה הישראלית, ומעטים החוקרים שעוסקים בתחום. "אפשר למנות אותם על אצבעות כף יד אחת, או שתיים לכל היותר", אומר פרופ' עמוס אורי. "גם אני נחשב לרבע פריק. אני אוהב למצוא באגים במוסכמות, אבל אני מתרשם שרוב החוקרים בתחום שלי לא כמוני". "מתנהל מחקר מסוים והוא מעסיק מדי פעם את טובי החוקרים - אבל בהיקף קטן מאוד", אומר פרופ' צבי פירן. "אני מקדיש את רוב זמני לחקר חורים שחורים ופחות למסע בזמן. לא מפני שזה לא מעניין, אלא מפני שאני מעדיף להשקיע את מרצי במשהו מבוסס יותר. זה מחקר מרתק אך איזוטרי. אם סטודנט פונה אלי ואומר שהוא מעוניין לחקור את סוגיית הקפיצה בזמן - אני אומר לו שזה מרתק, אבל עם זה הוא לא ימצא משרה".

לצד המדענים שחוקרים את הנושא, יש כאלה שחושבים שאין סיבה לעשות זאת: מכיוון שמדובר בתיאוריות איזוטריות שכלל לא נצפו בטבע, ייתכן שצריך להפסיק לחקור אותן, לפחות עד שנגלה הוכחות בטבע. פרופ' מוטי מילגרום חולק על הטענה הזאת: "תורת היחסות הכללית, שפורסמה ב-1915, התייחסה לקיומם של חורים שחורים. זמן רב לא התייחסו לחורים שחורים ברצינות, זה נראה איזוטרי ומוזר.

"אם המדע היה חוקר אך ורק את מה שאנחנו רואים בטבע, היינו מחמיצים דברים רבים. העיניים והמוח שלנו די מצומצמים, ולכן בהחלט מקובל לחקור נושאים שונים באופן תיאורטי. אנחנו חוקרים ויוצרים תיאוריות גם אם הן לא מושלמות, או שלחלק מהתיאוריה אין פתרון כרגע. אלה הדברים שפיסיקאים תיאורטים עושים מדי יום".

פרדוקס הסבא: המכשול הפילוסופי

במסע בזמן יש פרדוקס מובנה: אם אני יכול לנסוע בחזרה לעבר, הרי שאני יכול להרוג את סבא שלי - ואז אבי לא היה נולד, וכך גם אני. האם התיאוריה המדעית מאפשרת להתגבר על הפרדוקס הזה? פרופ' מוטי מילגרום אומר כי זהו בדיוק אחד הטיעונים של המדענים שלא רואים אפשרות של מסע בזמן. "מצד שני, יש כאלה שאומרים שאפשר לקבל את תיאוריית המסע בזמן - גם אם כרגע אין פתרון לפרדוקס הזה. אותם מדענים טוענים שמסע לעבר הוא כמו 'במה' (Stage): ייתכן שתקום במה כזאת אבל לאחר מכן, השחקן שמשחק במחזה על אותה במה לא יכול להרוג את סבו. לא כל הצגה אפשר יהיה להציג על הבמה הזאת, אבל זה לא שולל את קיומה של אותה במה.

"כאן נכנס אלמנט נוסף: תורת הקוואנטים. זאת תורה של הסתברויות, ואנחנו נעזרים בה כדי לתאר תופעות שתורת היחסות הכללית לא מצליחה להסביר. בתורת הקוואנטים יש סיכוי הסתברותי לתרחישים שונים, ולפיה אנחנו לא באמת יודעים מה יקרה במצב שבו מסע בזמן אפשרי. יש סיכוי הסתברותי שהתחשבות בתורת הקוואנטים תשלול תרחיש שבו אדם שנוסע בזמן הורג את סבו, אבל המדע עדיין לא מצא דרך לשלב את תורת היחסות הכללית עם תורת הקוואנטים לתורה שלמה אחת.

"בשורה התחתונה, לתיאוריה המדעית אין פתרון לפרדוקס הזה. השאלה היא - האם מפני שאין לנו פתרון לפרדוקס, צריך לקבוע שתיאוריית המסע בזמן לא אפשרית?".

פרופ' צבי פירן מספר כי בעבר הוא ניסה להשתמש בפרדוקס הסבא כדי להוכיח שלא תיתכן האפשרות של מסע לעבר, מכיוון שהוא לא עומד בחוקי הפיסיקה הבסיסיים. "חשבתי שהוכחתי זאת, אבל אז גיליתי לתדהמתי טעות קטנה בחישובים שלי. התברר לי שחוקי הטבע אמנם מאפשרים את קיומה של מכונת זמן, או שלפחות אין סתירה לוגית בקיומה של מכונה כזאת. זה שיכנע אותי שבכל זאת ייתכן שבעתיד תיבנה מכונת זמן.

"אספר לך קוריוז: חבר שלי, שהשתתף באותה עבודת מחקר, אמר לי שהוא לא יודע אם האנושות תוכל בעתיד לפתח מכונת זמן, אבל הוא יודע שהוא עצמו לא יפגוש מכונת זמן. הוא הלך לעורך דין וחתם על הסכם עם עצמו, שבו הוא התחייב שאם ייתקל אי פעם במכונת זמן, הוא יעלה עליה ויחזור אחורה לשעה חצות ב-1 בינואר 1990, לכניסה של אוניברסיטת קיימברידג', בזמן שאיש לא נמצא שם. ההנחה היא שאם האנושות היתה מוצאת בימי חייו דרך לחזור בזמן, הוא היה צריך למצוא את עצמו נפגש עם עצמו באותו שער כדי לעמוד בהסכם ולהגיע לאותה נקודה שאליה הוא התחייב. המסקנה שהוא הגיע אליה היא שהוא לא יפגוש בחייו מכונת זמן".

מסע בזמן בקולנוע ובספרות - המיתוס עתיק כמו הזמן

בראד פיט, צבי הנינג'ה, סופרמן, הארי פוטר וטום הנקס הם חלק מהדמויות שנסעו בזמן

מאת ליאת אלקיים

בתו של דוד שלי, הפיסיקאי הבכיר להדהים מליגת הקיסוס, הגיעה בקיץ לביקור בישראל. היא רק בת 18, ויש לה התלבטויות לגבי העתיד. דיברנו על זה. אחר כך היא כיסחה את כל החברים בפוקר. זאת הפעם הראשונה שהיא משחקת, אבל כנראה שהחוש למספרים הוא גנטי. בסוף היא ביקשה לראות סרט, ושאלה מה מומלץ. יש את וודי אלן החדש, אמרתי, על סופר בפאריס שנוסע לעבר ומתיידד עם ארנסט המינגוויי. היא עיקמה את אפה החמוד ואמרה שהיא מעדיפה לצפות בדי.וי.די. "את 'דוני דארקו' כבר ראית?", תהיתי, "זה סרט חובה". היא סירבה בנימוס. "אני לא יכולה לסבול סרטים על נסיעה בזמן". היא הודתה לבסוף. "אבא הרס לי את זה לגמרי".

ואז נזכרתי איך פעם אבא שלה, דוד שלי, הגיע אלי לתיכון והרצה על חורים שחורים. בשלב השאלות מישהו שאל אותו על מסעות בזמן. אי אפשר, דוד שלי אמר בפסקנות. ומה אם ימציאו, ההוא התעקש. דוד שלי ענה בחדות: לא ימציאו, כי אי אפשר. מה עם ממד חמישי? חורי תולעת? פרדוקסים? להרוג את סבא? לא, לא, לא, התעצבן הדוד, היפי רגוע שעושה מדיטציה טרנסדנטלית. אני לא מוכן לשחק בספקולציות דביליות. אי אפשר. נקודה וסוף. וזה האיש שבכלל הלך ללמוד פיסיקה בגלל "קץ כל זמן" של אייזיק אסימוב.

נכון שעמדתם של מביני העניין בסוגיה הזאת יותר מאשר ברורה. בעיקר להם. אבל היא באמת לא צריכה להפריע לאיש, בוודאי שלא לחובבי ולצרכני המדע הבדיוני. אז המדענים לא חושבים שזה אפשרי. אז מה? פעם הם חשבו שכדור הארץ שטוח כמו פיתה ונח בלי חומוס על גבם של שישה צבים או משהו כזה. שלא להזכיר, בתקופות קצת יותר קרובות לימינו, את הטענות שהם השמיעו עם צאתו לאור של הספר "נוירומנסר" של ויליאם גיבסון. רשת מחשבים כלל עולמית? לא. לא רציונלי, ולא במקרה, ולא מציאותי בכלל במאות הקרובות.

אבל גם אם נסיעה בזמן אינה אפשרית ברמה הפיסיקלית, זה לא אומר שהיא לא משתלמת פיסקלית. בהחלט אפשר לעשות ממנה כסף במקרה הטוב, ואמנות במקרה המצוין, כפי שיוכיחו אינסוף מקרים, בעיקר מהשנים האחרונות.

ראשית, חייבים להזכיר שמיתוס הנסיעה בזמן עתיק כמו הזמן עצמו, ושורשיו העמוקים מגיעים עד למיתולוגיה ההודית. ניצנים שלו אפשר למצוא אפילו בתלמוד, בסיפור על חוני המעגל שישן עשרות שנים והתעורר לעולם אחר. שנית, מבחינה אמנותית שאלת ה"איך ניסע בזמן" היא שולית בלבד. הרעיון של מכונה שמאפשרת נסיעה בזמן - כמו במכונית הכסופה של סרטי "בחזרה לעתיד" האהובים בכיכובו של מייקל ג'י פוקס - מקורו בספר המדע הבדיוני של הייץ'.ג'י וולס מ-1895, שם היא נקראת בפשטות "מכונת הזמן". בספר הזה, שהוא סאטירה מעמדית, נוסע בזמן מגיע ל-802,701 לספירה ומגלה שהמין האנושי התחלק לשתי קבוצות. האחת היא של יצורים קטנים ויפי תואר שחיים בסוג של גן עדן ומתנהגים כמו ילדים, והשנייה היא של יצורים דמויי קוף שחיים מתחת לאדמה ומפעילים מכונות שמאפשרות את קיומו של אותו גן עדן.

מכונת הזמן המשעשעת ביותר שתמצאו היא ככל הנראה אמבט הג'קוזי בסרט הקומדיה Hot Tub Time Machine, שבו ג'ון קיוזאק, גיבור אייטיז בפני עצמו, שב אל האייטיז כדי לגלות כמקובל בז'אנר מה כל כך השתבש בחייו ואיך פעם השיער של כולם היה מגוחך.

אבל יש עוד כל כך הרבה דרכים לנסוע בזמן: דרך מנהרה מפוספסת (ע"ע הסדרה "מנהרת הזמן"); או גשר של חור תולעת שבנו חייזרים ששיעבדו את האנושות (בסיפור By His Bootstraps של מאסטר המדע הבדיוני רוברט היינלין, שבו איש אחד נכלא בלופ של פגישות עם עצמו); ולפעמים זו רק הרוח שנוסעת ולא החומר, כמו שקורה לסקוט באקולה הנהדר בסדרה "הזינוק לאתמול" - הוא נוסע בזמן, אבל בכל פעם מוצא את עצמו כלוא בגוף של בן אדם אחר, עד שיצליח להבין איך הוא אמור להציל אותו.

לא תמיד צריך מדענים - חייזרים או אנושיים. ברומן המשובח והמדמיע של אודרי ניפנרגר, "אשתו של הנוסע בזמן", גבר מוצא את עצמו נזרק קדימה ואחורה בזמן ללא שליטה עקב פגם גנטי נדיר - מה שמקשה על אהובתו ועל נישואיו. בסדרה הקנדית המקסימה "להיות אריקה", אריקה סטריינג' מוצאת את עצמה חסרת חבר, עבודה או מטרה בחיים, ואז מתערבים כוחות עליונים ומשגרים אותה לכל הזמנים בחייה שאותם היא רוצה לשנות. קיצורו של דבר, מה זה משנה איך - העיקר שאפשר להסתבך.

דווקא הפרדוקסים האינסופיים שמעצבנים את המדענים הם מנת לחמה של האמנות, והאמת היא שאין כמעט יוצר מדע בדיוני משמעותי במאה האחרונה שהרשה לעצמו להחמיץ את הנסיעה בזמן כנושא: טרי פראצ'ט, רוברט סילברברג, קורט וונגוט, מייקל קרייטון ועוד ועוד. הסיבה לכך היא כמובן שכל ז'אנר המדע הבדיוני הוא ממילא נסיעה בזמן בפני עצמו, וחוץ מזה, קשה לעמוד בפיתוי. נסיעה בזמן היא מעבדת מחקר נפלאה לאירועי קיצון שמאפשרת למדע הבדיוני להיות במיטבו.

כשהוא במיטבו הוא עוסק יותר מכל באנושי ולאו דווקא בהסברים פיסיקליים. הנה, לזרוס לונג האגדי נוסע בזמן לילדותו ומתאהב באמא שלו בספרו האפי של רוברט היינליין "די זמן לאהבה". הנה פגי סו חוזרת לתיכון ב"פגי סו מתחתנת שוב" של פרנסיס פורד קופולה. הנה כריס מרקר נתקע בלופ נצחי של שחור לבן על "המזח" ומשנה את פני הקולנוע. מי לא נסע בזמן? בראד פיט, צבי הנינג'ה, סופרמן, הארי פוטר, מארק טוויין, טום הנקס ובל נשכח את טוני ודאג ואת סוודר הגולף הנצחי. הנסיעה בזמן נמצאת כאן כדי להישאר. או כמו שהיה אומר ארנולד שוורצנגר במבטא אוסטרי כבד: איי וויל בי באק.