בכירים בענף היי-טק: "אף ועדה לא תתקן המצב - יש צורך להחליף את מערכת ההפעלה"

>> מי שעינו חדה, צד אולי את המודעה הקטנה שהופיעה בעיתונות בתחילת החודש. "אל: בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל. העתק: פרופ' מנואל טרכטנברג", נכתב במודעה. "אנו, יזמים ומנהלים במגזר ההיי-טק מבקשים להביע את תמיכתנו הבלתי מתפשרת בתנועת המחאה החברתית. חוסנה וביטחונה של מדינת ישראל חייבים להישען בראש ובראשונה על קיומה של חברה מוסרית, צודקת ושוויונית יותר. צמצום הפערים בחברה, הקטנת ממדי העוני ומתן האפשרות למעמד הביניים להתקיים בכבוד הם צו השעה".

בהמשך קוראים מפרסמי המכתב לרפורמה מקיפה במערכת המיסוי כך שהם, החתומים על המסמך, ישלמו יותר מסים. וזה "רק צעד אחד מתוכנית כוללת", הם מבהירים, "נדרשת הסטת משאבים משמעותית בתקציב המדינה לחיזוק מערכות חברתיות כמו חינוך, בריאות ורווחה", הוסיפו. על המסמך חתומים 56 איש, שהם החוד של תעשיית ההיי-טק בישראל, בהם: דב מורן, אורנה ברי, אורי שנער, שוקי ארליך ועוד רבים.

מה לתעשיית ההיי-טק השבעה, ליזמים המבוססים, רובם כבר אחרי האקזיט, ולמחאה חברתית וקריאות לצדק חברתי? כדי להבין את המחשבות והרעיונות שעומדים מאחורי המכתב, כינסנו ארבעה בכירים שחתמו עליו.

"שנים קיטרנו בימי שישי בערב. אשתי אמרה שצריך לעשות משהו, להפגין. התגובה שלי תמיד היתה שהכלבים נובחים והשיירה עוברת - לא יעזור שום דבר. הייתי פסימי לגבי שינויים בחברה", אומר מתי קרפ, מנהל קרן ההון הסיכון קונקורד. "התחושה היתה שלא רק שהמדינה לא הולכת לשום מקום, אלא היא הולכת לכיוון שלילי - כמו חברה ששוקעת, ותהיתי איך לא עושים דבר לתקן את המצב, כי ברור לכולם מה צריך לעשות.

"כשמצב כזה קורה בחברות, בסופו של דבר מחליפים את המנכ"ל. אם עושים זאת באיחור, יש יותר נזק ממה שהיה נגרם אם היו מטפלים בבעיה מוקדם. אני מרגיש שהמדינה שלי שוקעת. לחלק מחברי, טייסים ואנשי שייטת, יש ילדים שחיים בחו"ל, והם אמרו לי שהם כבר לא בטוחים שהם רוצים לשכנע אותם לחזור - ומדובר באנשים שהיו מוכנים למות למען המדינה".

אורי ערד, מי שהיה מנכ"ל מלם מערכות ועומד כיום בראש חברת ההזנק סופטווטש, מציע לחלק את המשאבים בצורה הוגנת: "המחאה היא תוצר של שנים ארוכות, של זרמים תת-קרקעיים שהבשילו. הצעירים האלה פחות מתוכנתים מאתנו לשבת בשקט ולקבל את התירוץ של המצב הביטחוני. הם מעלים שאלות וספקות, ואומרים שהמלך הוא עירום".

מתי זיהית שמתרחשת כאן מחאה אמיתית?

"הייתי שם כבר בשבוע הראשון, אני טיפוס מעט רומנטי. היו ויכוחים אצלי בבית, היו סקפטיים עם אמירות כמו 'יש עוולות גדולות יותר', אבל זה השתנה כי הקול של המחאה הוא אותנטי, וגם אם הדור שלי נכשל מלהוביל אותו בעבר, עכשיו אנחנו עומדים מאחוריה".

איציק דנציגר, שהיה נשיא ומנכ"ל קומברס וכיום יו"ר חברת גליל סופטוור, המעסיקה בעיקר ערבים, מספר שהוא פועל בשיתוף עם עמותת הכל חינוך של דב לאוטמן, ועד עתה הוא שם לב שהיה קשה לעלות לכותרת עם נושאים הקשורים לחינוך. "הסוגיה המדינית-ביטחונית תמיד היתה בראש סדר העדיפויות. מתהווה פה משהו חדש ומיוחד. אני לא מומחה במקרו-כלכלה, ותפקידנו הוא לא לבוא ולהגיד איך לעשות הסטות תקציביות ואיך צריך לשפר את התחרותיות.

"במכתב שכתבנו ניסינו לתת דוגמה אישית. אנחנו אנשים מבוססים ובעלי אמצעים שהצליחו לעשות לביתם. אני מצליח לגמור את החודש, אז מה? יש לי ביקורת על שכר הבכירים בישראל, גובה הפערים הוא לא הגיוני. אני לא קונה את הטיעון שאם השכר לא יהיה גבוה, אותם מנהלים בכירים יעזבו את ישראל. יכול להיות ש-5% יעזבו - שיהיה להם לבריאות. אין סיבה להשאיר את גובה הפערים הקיים ושלא יהיה מיסוי יותר גבוה על יחידים".

"כשאני מסתכל אחורה, אני רואה שהיתה שחיקה ברוח המדינה - היתה ישראל אחרת, ערכים אחרים, מערכת הפעלה אחרת", אומר ינון ברכה, מנכ"ל פריים-סנס, חברת הזנק שמעסיקה 200 עובדים. "נקלענו לסגידה לכסף. אנחנו חלק מחברה ומארגון, והרגשנו שהארגון הזה מתפרק לנו מול העיניים, שהפערים גדלים והולכים. קורה משהו לא טוב ברמה הערכית. יש חוגים בחברה שיצרו נוגדנים להתפרקות באמצעות לחץ פוליטי, אבל למי שעובד אין זמן למחות. פתאום נוצרו כלים להתאגדות כזו, באמצעות רשתות חברתיות ובהשראת ההפגנות בככר תחריר במצרים. מרגע שהמחאה התחילה, הייתי בכל ההפגנות. בהתחלה תמהיל המפגינים היה אחד - צפון תל אביב - אבל זה עבר תיקון מאז".

"לא להיכנע לתעשיית הבהלה הביטחונית"

ברקע של ארבעת היזמים יש מן המשותף שהופך אותם לאכפתיים בכלל, ותומכי המחאה הנוכחית בפרט. קרפ היה טייס קרבי, שלחם ונפצע במלחמת יום הכיפורים, ערד שירת בחיל האוויר במשך 24 שנה, וברכה שירת 11 שנה בחיל המודיעין. דנציגר הוא אולי החברתי שבחבורה - הוא פעיל בכמה עמותות, בהן - IVN קרן ההון סיכוי שמפתחת יכולות עסקיות למיזמים חברתיים, ובכך מקטינה את התלות שלהן בתרומות. הוא גם חבר במועצת המנהלים של "אבני ראשה", שמכשירה מנהלי בתי ספר וכאמור ביוזמת החינוך של לאוטמן.

ויש עוד משהו משותף, אפשר לקרוא לזה דחיפה מהבית: ערד נשוי לפרופ' בלהה דוידזון-ערד, חברה בצוות ספיבק-יונה, צוות המומחים שמלווה את מנהיגי המחאה. דוידזון-ערד מתמקדת בצוות בסוגיית הביטחון הסוציאלי; ברכה נשוי ללילך ברכה-טל ניר, מהמכללה החברתית-כלכלית - מוסד ללא כוונות רווח, שמטרתו קידום שיח כלכלי-חברתי בישראל.

באשר לשאלת הגדולה - מה עושים? - היזמים זהירים מלהיות קונקרטיים מדי: "דפני ליף התחילה את המחאה כי משהו כאב לה, וזה כאב אמיתי", אומר ברכה. "כשמטופל הולך לרופא הוא לא אומר לו מה לעשות. הפעילים הם לא טרוריסטים שצריכים להעמיד רשימת דרישות. יש עכשיו הרבה ועדות, אבל אף ועדה לא תתקן את המצב. יש צורך להחליף את מערכת ההפעלה. צריך להסתכל קדימה - ולא רק על מדדים כלכליים מטומטמים ששר האוצר, יובל שטייניץ, מצטט".

ערד: "אנחנו לא מומחים, יש מספיק אנשים רציניים במדינה, כמו אבי בן-בסט ורם בלינקוב. נשיא ארה"ב, ברק אובמה, ציין שצריך לעשות 'חלוקה קצת אחרת של העושר'. לא יכול להיות שהעושר מתרכז רק במאיון או באלפיון העליון. לא יכול להיות שמישהו שמרוויח מאות אלפי שקלים בחודש משלם מס כמו מישהו שמרוויח 40 אלף שקל. אני לא סוציאליסט, צריך שיהיו אנשים עשירים במדינה, אבל אני נגד קפיטליזם חזירי ודרוויניזם חברתי".

לדבריו, "לעשות רק רפורמה במיסוי זה להחטיא הזדמנות גדולה ושעת רצון שבה העם מאוחד בעד רפורמות במבנה הכלכלה והחברה. צריך לטפל בפירמידות ובבעלויות הצולבות שגורמות לכך שהשוק הישראלי לא חופשי, אלא שוק של אוליגרכיות. פוליטיקאים שיילכו בכיוון הזה יצברו הון פוליטי, כמו שר התקשורת משה כחלון".

"חייבים להוריד משמעותית את תקציב הביטחון. אני השתחררתי בדרגת אלוף משנה מחיל האוויר אחרי 24 שנות שירות, ואני אומר שלא בטוח שצריך טייסת של חמקנים, צוללת ב-600 מיליון דולר או חיל שריון גדול כל כך. צריך להחליף דיסקט ולקחת סיכונים מחושבים. תקציב הביטחון צמוד לתל"ג - מה הקשר? צריך לבדוק את האיומים האמיתיים, ולא להיכנע לתעשיית הבהלה שמייצרת תסריטים דמיוניים וממנה כאן שרי ביטחון וראשי ממשלות. לכולנו כאבה מאוד הפגיעה במצב הביטחוני בדרום, אבל המחאה המשיכה - וזה מראה שהעם מתבגר".

קרפ: "חבר שלי הגדיר את הכלכלה בישראל בתור קפיטליזם אמריקאי, עם שחיתות דרום אמריקאית. בקפיטליזם נלחמים במונופולים וקרטלים, וכאן הם שולטים במשק. לשסע החברתי יש משמעות ביטחונית, כי הוא פוגע ביכולת של אנשים להזדהות ולהילחם למען המדינה. לא ייתכן שרק חלק קטן הולך לצבא ושחובת שירות צבאי או לאומי לא תחול על כל האוכלוסייה.

"אני חרד לגורל המדינה, יש לנו דמוקרטיה ואנחנו מבזבזים אותה על סיאוב. זה מזכיר לי את רפובליקת וימאר - תחושה של סיאוב והתפוררות עם חוסר אמון בשלטון".

"באשר לצעדים שצריך לנקוט, אני לא מבין למה מישהו שמקביל לי בצבא קבע ויושב ליד שולחן יוצא לפנסיה בגיל 40", מוסיף קרפ. "לגבי ההשקעות בהתנחלויות, ברור לכל מי שלא רוצה כאן מדינה דו-לאומית, שכל דולר שמוציאים עכשיו מחוץ לאזור הפשרה הולך לטמיון".

דנציגר: "הבעיה האקוטית בעיני היא ההשתתפות בכוח העבודה. באנטוורפן ובברוקלין חרדים שעובדים הם חלק מהכלכלה. כאן הממשלה זזה לאט מדי, וזה מפחיד לאור העלייה בתוחלת החיים. לגבי החינוך, הייתי חבר בוועדת דברת, ואין סיבה שבפריפריה תהיה מערכת חינוך גרועה יותר מבמרכז ושערבים יקבלו פחות שעות לימוד מיהודים. ברור שצריך תקצוב דיפרנציאלי של החינוך, אבל הפוליטיקאים הורגים את זה".

ערד: "אני חושב שהמגזר הערבי מופלה במדינה. דוחקים אותם לפינה, וזו גם פצצת זמן פוליטית. אני לא רוצה להתחבר לשיח של שנאה - במחאה הזו אין שפה של שנאה. מרבית החרדים רוצים להיות במעגל העבודה ולא במעגל העוני, אבל הם שבויים בידי מערכת פוליטית של עסקנים, שמנצלת אותם בצורה צינית. הסוגייה השלישית היא יחסי הון-שלטון-עיתון. לא הכל פלילי, יש גם עניין אתי. בכל מקצוע יש מגבלות: פוליטיקאים ועיתונאים לא צריכים ללכת לחתונות של טייקונים. בחרת להיות עיתונאי? זה חלק מהדברים שמוטלים עלייך. המחאה הזו, עם כל הצדדים הכלכלים, עומדת על רובד ערכי משמעותי".

ברכה מסכם: "חשוב להבין שיש אלטרנטיבות. מדינות הבלאנקוס בדרום אמריקה יצרו מודל חדש שאפשר לשמור בו על שוק חופשי וגם על סוציאל-דמוקרטיה, שמתקיימות לא רע". לבסוף, הארבעה מסכימים על דבר אחד - המחאה לא דועכת וגם לא תדעך - היא אמיתית מדי בשביל לגווע. "המחאה רחוקה מלהסתיים, כי נוצרה פה אנרגיה אדירה. המחאה משנה את השיח בישראל", אומר ערד.

"חלוקת המשאבים במדינה היא לא צודקת, וזו פצצת זמן חברתית שמסכנת את המדינה לא פחות מהמצב הביטחוני. מפלגה שהנושא החברתי לא יהיה אותנטי אצלה - תחטוף מכה קשה בבחירות. אלה תהליכי עומק שיובילו גם לשינויים פולטיים. המחאה היא תהליך בלתי הפיך, והבחירות הבאות לא יהיו רק על נושאים ביטחוניים. המחאה לא גוועת כי היא מייצגת משהו אמיתי".