העם דורש: עירום המוני בים המלח

מאות אנשים חיכו כבר ישובים על כסאות פלסטיק לבנים, בזמן שהאוטובוסים האחרונים הגיעו ממרכז הארץ. היציאה שהיתה אמורה להיות בשעה 01:00 לפנות בוקר, נמשכה עד 03:00. הפרוצדורה היתה ארוכה. הצורך לזהות כל אחד עם תעודת זהות והצלבתו עם הרשימה השמית שהיתה בידי המארגנים, לקחה המון זמן.

השעה היתה כמעט חמש כשנחתנו בחוף מינרל שבים המלח. המארגנים לא ביזבזו זמן. עוזריו של טוניק חילקו את ההמון לשתי קבוצות בעזרת מגאפונים. טוניק טיפס על סולם, הציג את עצמו והודה למשתתפים. הוא תיאר מה הולך לקרות. שלושה מיצבים צריכים להיות מצולמים עד שהשמש תפריע לצילום. הראשון, בים. השני, על החוף במפרצון קטן. בשלישי רק חלק מהאנשים ישתתפו וימרחו בבוץ.

למרות הדתיים וההתנגדות של המועצות האזוריות, הצילום יצא לפועל. כ-20 אוטובוסים לקחו 1,200 איש להשתתף במיצב של הצלם טוניק בים המלח. טוניק מצלם כיום רק עבודות הנוגעות לבעיות אקולוגיות או הומנטריות. הפעם הזו יוחדה להתייבשותו המדאיגה של פלא טבע שאין שני לו בעולם.

1,200 איש עירומים כביום היוולדם צפו במים, עמדו כניצבים על האדמה ובעיקר עשו כל מה שטוניק הורה להם דרך המאגפון שלו. הכל בשביל ים מלח רטוב.

המצולמים עצמם היו מכל הגילאים, צורות הגוף ומוצא אתני. תיירים מחו"ל צפו לצד זקנים בני שבעים. צעירים בני עשרים עם פוזה של גדולים עמדו לצד נשים שחוו הריון או שניים וגברים עם התחלה, אמצע וסוף של כרס. למרות העירום, לא היה שום דבר מיני בחוויה. כולם היו לבושים בחליפות יום ההולדת שלהם והרגישו מספיק נוח כדי להתבדח עם זרים ולקשור קשרי שיחה.

בזמן שההמון העירום ביצע ההוראות למטה, מלמעלה ריחפו גלשנים ממונעים של סקרנים. הרעש הבלתי נסבל שלח את הקהל לנופף מולם באצבע האמצעית תוך צעקות. היתה סולידריות. אחוות עירומים. אולי בגלל זה נשמע לפני תחילת הצילומים גם קריאות של העם דורש עירום המוני.

הצילומים נמשכו עד סביבות שמונה. כולם הלכו להתקלח, לבזבז קצת כסף במזנון ולחזור לאוטובוס, לשינה קצרה בדרך חזרה.

המלצה שלי, אם אי פעם ספנסר טוניק יחזור לצלם פה בארץ או תצליחו במקרה לתפוס אותו בחו"ל, לכו על זה. המטרה נעלה, החוויה מצויינת וזה עוזר להרגיש ממש נוח עם דימוי הגוף העצמי שלך.