"כשלוקחים כסף מהעתיד, הדורות הבאים צריכים להחזיר אותו"
טרכטנברג: "מדינות רבות שלא חשבו על העתיד, נהגו במדיניות תקציבית לא אחראית ונקלעו למשברים כלכליים קשים ולנסיגה במדיניות הרווחה בהן נקטו שנים רבות"
"השאלה המשמעותית שאיתה הועדה מתמודדת בנושא זה היא איך מקיימים מדיניות רווחה גם לטווח הקצר וגם לטווח הארוך? כלומר, איך אנחנו מייצרים מציאות שבה גם אנחנו וגם הדורות הבאים נוכל לחיות בביטחון כלכלי ובהרגשה שהמדינה לא מפקירה אותנו" - כך כותב היום פרופ' מנואל טרכטנברג, העומד בראש הוועדה שאמורה להציג פתרונות למחאה החברתית, באתר האינטרנט של הוועדה.
לדברי טרכטנברג, הוועדה בוחנת שלושה נתיבים עיקריים בנושא מדיניות רווחה: הקטנת יוקר המחיה, חלוקה צודקת יותר של תקציבי הרווחה והגדלת הכנסות לאנשים עובדים. "שני הנתיבים הראשונים יכולים להיות אפקטיביים כבר בטווח הקצר בעוד שהנתיב השלישי מאפשר את קיומה של מדיניות רווחה גם בטווח הארוך. למרות שהנתיב השלישי עוצמתי יותר, הצורך בתוצאות מהירות מוביל אותנו להתחיל בנתיב הראשון והשני".
פרופ' טרכטנברג סבור כי על מנת להוריד את יוקר המחיה "יש בארגז כלים מגוון, החל משמירה על מסגרת של שוק תחרותי ועד מערכת פיקוח עוצמתית. הקטנת יוקר המחיה הינה מדיניות המקיפה שווקים רבים, אך ברור לכולם שלשוק הדיור השפעה חיונית על רמת החיים של כל אזרח וכל משפחה. לכן, יש לבחון את הכלים הקיימים שיכולים להביא לדיור בר השגה בפרק זמן קצר. לדעת הוועדה הדבר אפשרי, גם בלי הוצאה תקציבית גדולה".
בעניין חלוקה צודקת יותר של תקציבי הרווחה, סבור יו"ר הוועדה כי ישנו אוסף שלם של כלי מדיניות שונים, הן בצד המסים הן בצד ההוצאות, שיכולים להוביל לחלוקה צודקת יותר – כך שמי שצריך יקבל יותר ממי שצריך פחות.
טרכטנברג מציג שלוש אפשרויות:
1. לקחת מאיפה שיש - שינוי סדרי עדיפויות בתוך מסגרת התקציב – להפנות יותר תקציבים לשירותים הציבוריים המופקדים על רווחת האזרחים היום ופחות למשרדים אחרים, לפי מדיניות ברורה של שינוי בסדר העדיפויות.
2. לקחת ממי שיש - שינוי תמהיל המסים - הגדלת מסים מבעלי הכנסות גבוהות, מהכנסה מהון (לדוגמא: מס חברות, מס דיבידנדים, מס על ריבית וכו’) כדי לתת למי שיש לו פחות (דרך אספקת יותר שירותים לכולם, או דרך הקטנת מסים או תשלומים על סל צריכה של מי שאין לו הרבה, או צירוף של השניים).
3. לקחת מהעתיד - הלוואה על ידי הגדלת הגירעון - על בסיס האמונה שההכנסה העתידית תהיה גבוהה יותר מההכנסה הנוכחית ולכן משתלם לקחת סיכון ולהטיל על המתפרנסים העתידיים לשלם עבור הרווחה שלנו היום. לפעמים מדובר על אותם אנשים בדיוק, שהיום הינם צעירים שצריכים שירותי חינוך ובעוד כמה עשורים הם יהיו וותיקים הזקוקים לפנסיה ולשירותי בריאות.
לדברי טרכטנברג, "היכולת של מדינה לקחת הלוואות איננה אינסופית (והמשבר שמתחולל ברגעים אלו באירופה מזכיר לנו את זה) והיא תלויה במספר גורמים, כגון גובה החוב שכבר קיים (ביחס להכנסה הפוטנציאלית של המדינה, שהיא כמובן קשורה לגודל התוצר כולו ויכולת גביית מסים), מבנה החוב (תנאי ההלוואה), פוטנציאל צמיחה כלכלית שבמקרה של ישראל כמשק קטן עם מרכיב יצוא משמעותי, תלוי גם בצמיחה של המשק העולמי, וגורמי סיכון נוספים. לישראל כבר יש חוב יחסית כבד - כ-75% של התוצר של היום לעומת 37% בממוצע עבור המדינות שבמסלול צמיחה מהירה, וגם התחייבויות עתידיות נוספות גבוהות (במיוחד התחייבות לתשלומי פנסיה תקציבית המהווה כ60% מהתוצר.
"כל אחת מהאפשרויות הנ"ל או קומבינציה שלהן אינה מייצרת מקורות הכנסה נוספים יש מאין, אלא מעבירה כסף או שירותים ממקום אחד לאחר. גם כאשר לוקחים כסף מן העתיד, הדורות הבאים צריכים להחזיר אותו. לכן, בכל אחד מהכלים האלה, יהיו מרוויחים ומפסידים שאיתם צריכים להתמודד מקבלי ההחלטות. באפשרות הראשונה והשנייה (שינוי סדרי עדיפויות ושינוי תמהיל המסים) קל יותר לצפות מי מפסיד ומי מרוויח ואפשר להיות שקוף מאוד לגבי ההחלטה. במקרה של הגדלת הגרעון, הרבה פחות ברור מי יפסיד מכך (תשלומי פנסיה של הצעירים של היום?).
"יש אנשים שחושבים שמכיוון שהעתיד 'לא צועק', הוא לא קיים ואין לקחת אותו בחשבון בקבלת החלטות מסוג זה. אנחנו עדים בשנים האחרונות למדינות רבות שלא חשבו על העתיד, נהגו במדיניות תקציבית לא אחראית, ונקלעו למשברים כלכליים קשים ולנסיגה במדיניות הרווחה בהן נקטו שנים רבות. לכן, שימוש בכלי השלישי של הגדלת הגירעון חייב להעשות במשנה זהירות ובהבנה עמוקה של ההשלכות על הדורות הבאים.
"נתיב שלישי - הגדלת הכנסות לאנשים עובדים: הגדלת הכנסות מתחילה בסקטור הפרטי. כדי להתניע שינוי, צריך להגדיל את ההכנסות של האנשים הפרטיים. ברגע שהכנסת הסקטור הפרטי גדלה, גם הכנסת הסקטור הציבורי גדלה – זאת מכיוון שיש יותר מקורות של מסים ישירים ועקיפים. ככל שהתקציב גדל כך ניתן לספק יותר שירותים ציבוריים - חינוך, בריאות, דיור ותחבורה. בנוסף, אם אנשים מתפרנסים טוב יותר, הצורך בתוספות הכנסה מהמדינה קטן.
לכן, הנתיב השלישי מבטא את העקרון החשוב ביותר למדיניות רווחה לטווח ארוך: הדאגה המתמדת לאזרחי המדינה שיוכלו לצאת לעבודה ולהשתכר בכבוד. הנושא הזה משליך על תחומים רבים וכולל כלי מדיניות שונים. החל מאספקת תחבורה ציבורית יעילה שתאפשר לצאת לעבודה בעלות נמוכה ובמהירות, דרך מערכת שלמה וטובה של מעונות יום לגיל הרך - לא רק כ"חניון" לפעוטות, אלא כמסגרת בטוחה וחינוכית התורמת להתפתחות הילד - ועד לשמירה על תמריצים נכונים ליציאה לעבודה.
השינויים הללו אינם פשוטים, אך הנתיבים השונים ברורים וארגז הכלים הרלוונטי ידוע. שינוי אמיתי דורש מדיניות כוללת ומתואמת בין משרדי הממשלה השונים לאורך זמן - וזה מצריך מנהיגות נחושה".