לתפוס את קופרמן

ב־28 ביולי 2010, בשעה 6:59 בבוקר, הודיעה חברת אטלס פייפליינס לבורסת ניו יורק שהיא מוכרת את מתקני איסוף ועיבוד הגז הטבעי שלה באֶלק סיטי, אוקלהומה, תמורת 682 מיליון דולר. זו היתה הודעה נהדרת לאטלס ולבעלי המניות שלה: אחרי שנה של קשיים פיננסיים החברה נפרדה מנכס לא אסטרטגי תמורת סכום גבוה שישחרר אותה מחובות, יאוורר את המאזן שלה ויאפשר לה לחזור ולחלק דיבידנדים. ובאמת, המשקיעים הגיבו בהתלהבות, ומחיר המניה זינק באותו יום ב־31%. כהרגלן של הודעות לבורסה, גם זו נשכחה. ספק אם מישהו היה שב לפשפש בה, אלמלא עמדה בלב כתב אישום על סחר מבוסס מידע פנים – הגדול ביותר בשנים האחרונות – שהגישה רשות ניירות ערך האמריקאית (SEC) לפני שבועיים.

בסיפור הטרי הזה התכנסו כל האלמנטים הפיננסיים, המשפטיים והאישיים שמרכיבים דרמה הוליוודית. הוא החל להתגלגל כאשר וויין קופרמן, מנהל קרן הגידור הבינונית בגודלה קובלט (המנהלת נכסים בשווי כ-2 מיליארד דולר), שם לב שמישהו אוסף בשוק אופציות CALL המהמרות על זינוק במניית אטלס ובמחיר יעד שרחוק מאוד מהמחיר בשוק. קופרמן דווקא הימר נגד מניית אטלס, ורכש אופציות שורט עליה, ולכן כשהתפרסמה ההודעה על עסקת אלק סיטי, הוא התעצבן. לא רק כי הפסיד כסף על פוזיציית השורט שלו, אלא גם בגלל שנראה שבצד השני היה מישהו עם גישה למידע פנים, שכן עשה כסף. קופרמן שלח לחברה מיילים נזעמים, תוהה מה עליו לעשות כדי להפוך לחושף שחיתויות, ודרש חקירה של ה-SEC - רק כדי לגלות שהנבל לכאורה, שללכידתו הוביל, הוא אביו.
האב, ליאון (לי) קופרמן בן ה־73, היה עד אותו רגע אחד ממנהלי הגידור הוותיקים והנערצים בוול סטריט. עם ותק של חמישה עשורים בשווקים, היה ללי קופרמן מוניטין ללא רבב, והוא היה מפורסם באיכויות נדירות שאנשים מעריצים: אף שקרן הגידור שלו (שניהלה באותה התקופה נכסים בשווי 10 מיליארד דולר) מניבה תשואות פנטסטיות, הוא המשיך לנהל אורח חיים צנוע וחסכני ותרם מאות מיליוני דולרים. הוא אף חתם על "יוזמת הנתינה" של וורן באפט וביל גייטס, והתחייב לתרום מחצית מהונו בחייו או לאחר מותו. "'אתה שומר אחיך, ויש לנו חובה מוסרית לעזור לאחרים שהיו פחות בני־מזל", נהג לומר קופרמן האב.
לי קופרמן ובודדים שכמותו הם הסיבה שאנשים לא איבדו לחלוטין אמון בוול סטריט. וכאשר נחשפים לתגובתו לכתב האישום של ה־SEC, נדמה שזה מלא חורים ומופרך וייגמר בלא כלום. אולם כמו בסדרת דרמה משטרתית מותחת, ברגע שמחליפים את המשקפיים ומתעמקים בכתב האישום עצמו, תדמיתו הטובה של קופרמן מתרסקת, והוא מצטייר כפיננסייר קטנוני ונכלולי, שמנצל את מעמדו כדי להשיג מידע פנים ולהניב רווח לא גדול יחסית במונחי עסקיו - 4 מיליון דולר. כעת קופרמן יוצא לקרב על שמו ומורשתו, והמאבק יכריע בשאלה גדולה בהרבה, שלמרבה ההפתעה עדיין אין לה תשובה חדה ומוחצת: מהו בכלל מסחר על סמך מידע פנים?
המירוץ לצמרת של לי קופרמן
ליאון קופרמן הוא התגלמות החלום האמריקאי. הוא נולד באפריל 1943, בנם של מהגרים יהודים מפולין, שהגיעו לניו יורק והתגוררו בדירת 2 חדרים קטנה בברונקס. אביו היה שרברב ששלח את בנו לבית ספר ציבורי בשכונה. כשסיים את התואר בכימיה בהנטר קולג', התחיל לעבוד בחברת זירוקס כמהנדס בקרת איכות, ובמקביל למד בבית הספר למינהל עסקים של אוניברסיטת קולומביה בעזרת הלוואות סטודנטים. בסוף 1967 סיים את התואר ולמחרת היום החל לעבוד בבנק ההשקעות גולדמן זאקס.
. קופרמן התקדם בגולדמן במהירות. תוך זמן קצר כבר היה שותף-מנהל של תחום המחקר, ובכל שנה בעשור הבא כיכב בראש דירוגי המגזין "Institutional Investor" בקטגורית אסטרטגיית השקעה ומחקר. ב־1986 הוא הקים עבור הבנק את יחידת ניהול הנכסים והפך אותה לזרוע פעילות משגשגת. כשרצה להקים קרן גידור בתוך הבנק, בגולדמן התנגדו, אז בשלהי 1991, אחרי שניים וחצי עשורים בבנק, קופרמן עזב והקים את אומגה, חברת ההשקעות שלו שמנהלת מאז ארבע קרנות גידור.
גם באומגה קופרמן המשיך להיות כוכב. קרן הדגל שלו, Omega Overseas Partners, הניבה תשואה שנתית ממוצעת נטו - אחרי עמלות ודמי ניהול - של 14.6% מאז הוקמה בראשית 1992 ועד יוני 2014. נכון, 2014 ו־2015 היו שנים לא טובות לקרן, שאיבדה בהן 4.2% ו־10% בהתאמה. אבל גם איתן, התשואה השנתית הממוצעת נטו עומדת על 12.5%, ומכה את מדד הייחוס (S&P 500) ב־3.4% לשנה. התשואות הפנטסטיות הקנו לקופרמן מקום של כבוד בכל דירוגי המשקיעים "המשפיעים", "המצטיינים" ו"המרוויחים" בעשורים האחרונים.
קופרמן לא רק עשה כסף, הוא גם עשה זאת בחן. ההצלחה הפכה אותו לאדם עשיר מאוד, שהונו מוערך ב־3.1 מיליארד דולר. אבל הוא המשיך להתגורר באותו בית בעיירה שורט הילס בניו ג'רזי במשך 38 שנה, ולא ניהל אורח חיים ראוותני. הוא מתעורר מדי בוקר ב־5:15, נוהג לבדו למנהטן (עד לפני כמה שנים השתמש בתחבורה ציבורית), מתיישב במשרד ב־6:30, וב־12 השעות הבאות הוא חופר במידע על חברות שמעניינות אותו. לפני שילך לישון ב־11, הוא נכנס למשרד הביתי הצנוע שלו, שנמצא במרתף לצד אופני כושר והליכון, ומתעדכן במצב השווקים.
כמנהל השקעות הוא נחשב להגון. במשבר של 2008, למשל, אפשר קופרמן למשקיעיו למשוך את כספם, בניגוד למנהלי קרנות אחרים שנעלו את הכסף. חבריו ועמיתיו אומרים שהוא מכור להשקעות. "הדרך להצלחה היא לעשות מה שאתה אוהב ולאהוב מה שאתה עושה. משלמים לי המון כסף כדי לעשות משהו שאני נהנה לעשות. ומה שאני אוהב זה לצוד - למצוא משהו שאף אחר לא רואה, להמר עליו ושאדון שוק יוכיח שצדקתי", אמר בראיון ל"בארונס".
לי קופרמן: "כשאתה בן 73, לא אכפת לך כמה זה יעלה. מה שחשוב זה המוניטין שלך ואתה מגן על עצמך עד הסוף" . צילום: בלומברג דמותו של קופרמן עמדה בכל זאת למשפט הציבור בסוף 2011, כאשר פרסם מכתב פתוח לנשיא ארה"ב ברק אובמה, שבו מתח ביקורת על כך שהנשיא תורם, לטענתו, למלחמת מעמדות. בניגוד לעשירים אמריקאים אחרים, קופרמן לא התלונן שהוא משלם יותר מדי מסים. מה שהטריד אותו היה הרטוריקה שמפלגת בין אלה שיש להם ואלה שאין להם. "ההיסטוריה מראה שהאסטרטגיה הזו מעולם לא הסתיימה טוב עבור אף אחד, למעט טוטליטרים ואנרכיסטים…", כתב קופרמן לנשיא אובמה. "אתה עשוי להצליח למנוע את הקיטוב של מיליטנטים פוליטיים ולהיות המנהיג הנשגב שנבחרת להיות".
שיחת הטלפון ששינתה הכל
כמי שלמד אצל פרופ' בנג'מין גרהאם באוניברסיטת קולומביה, קופרמן התאהב באסטרטגיית השקעות הערך. העיקרון, כפי שנוהג לומר וורן באפט - כנראה משקיע הערך המפורסם ביותר כיום - הוא לקנות בזול ולמכור ביוקר. איך קונים בזול? מאתרים, בעבודת נמלים, חברות שהשוק מתמחר בזול יחסית לערך הפנימי שלהן, קונים את מניותיהן ואז מחזיקים אותן לטווח ארוך עד שהמניה מגיעה למחיר ההוגן שלה. "כל מניה או אג"ח במחיר הנכון", קופרמן מתאר את פילוסופיית ההשקעה שלו. "לאורך השנים גיליתי שאם אני קונה משהו במחיר הנכון, באופן קבוע יש לי מזל".
כדי למצוא חברה שהשוק מתמחר בזול, משקיעי הערך מקדישים זמן רב ללימוד עמוק של החברות שמעניינות אותם, וזה כולל שיחות והיכרות עם המנהלים הבכירים. "לאורך 50 שנות הקריירה שלי האמנתי בנחישות במחקר בסיסי מפורט, וזה כרוך באינטראקציות פנים אל פנים עם הנהלת החברה", הסביר קופרמן את הפרקטיקה במכתב ששלח לבעלי מניותיו ביום שבו הוגש נגדו כתב האישום. "חילופי מידע כאלה הם ראויים, נחוצים ומקובלים מאוד בתעשייה". ובאירוע התרמה שנערך במנהטן לפני שלושה חודשים טען שהוא תמיד מבקש מהמנהלים להיזהר. "אני מתקשר לחברות, זה מה שאני עושה למחייתי, ובכל פעם אני אומר אותו דבר: אל תשללו ממני את זכותי לשאול שאלות. ואל תענו לשאלה אם אינכם מוכנים לתת את המידע למישהו אחר. תאמרו לי שהוא חסוי ונמשיך הלאה".
אלא שאחת השיחות האלה עומדת כיום במרכז כתב האישום של ה־SEC. הרשות טוענת שבמקרה של אטלס (שנסחרה תחת הסימון APL), קופרמן דווקא ניצל את מעמדו כבעל מניות גדול בחברה כדי להתקשר למנהלים בכירים - שבאותה תקופה, נזכיר, חיפשו דרך לרצות את בעלי המניות הלא מרוצים - ולרחרח מה התוכניות. לרווחתם של מנהלי אטלס, במאי 2010 פנתה אליהם חברת האנרגיה Enbridge והציעה לרכוש את מתקניה באלק סיטי. הצדדים שכרו יועצים פיננסיים ומשפטיים לביצוע בדיקת נאותות ולסגירת תנאי ההסכם.
בראשית 2010 קופרמן החזיק ב־9% ממניות אטלס, שהיו שוות בשוק 46 מיליון דולר, אבל במחצית הראשונה של השנה הוא מכר מניות במיליוני דולרים בחשבונות השונים שניהל. "אני משנה כיוון ב־APL בכל הכוח", הוא כתב במייל באפריל. ב־7 ביולי הוא שלח מייל אחר שבו כתב שאטלס היא "עסק מחורבן". אבל באותו יום, בשעה 14:06, קופרמן התקשר למי שמכונה בכתב האישום "מנהל 1". בשיחה שנמשכה שש דקות סיפר לו אותו מנהל בכיר על עסקת אלק סיטי.
המשקיע מארק קובן, שזוכה מסחר במידע פנים. הפסיקה קבעה שאם בעל המניות לא התחייב לשמור על המידע סודי – הוא יכול לעשות כרצונו . צילום: בלומברג כבר באותו יום, שבראשיתו כינה את אטלס "עסק מחורבן", ואף שבחצי השנה הקודמת הוא רק מימש מניות של החברה, רכש קופרמן לחשבונות שונים שבניהולו 1,966 אופציותCALL על אטלס, במחיר מימוש של 15 דולר, שיפקעו ב־21 באוגוסט 2010. בשביל הפרספקטיבה, העסקה היוותה 90% מהמסחר בסדרת האופציות הזו באותו יום, שבו מחיר המניה היה 9.6 דולר, עסקה כזו משקפת ציפייה של קופרמן, שבתוך חודש וחצי מחיר המניה, שעד אותו בוקר חשב שהיא גרועה, יעלה ב־56% (כלומר, האופציות היו משמעותית 'מחוץ לכסף').
פניית הפרסה הזאת שלו כמשקיע נמשכה ב־12 הימים הבאים. ב־19 ביולי בשעה 15:19 התקשר קופרמן שוב למנהל 1. הוא שמע ממנו שהצדדים הגיעו להסכמה על פרטי העסקה, ושמנהלי אטלס מתכוננים לישיבת דירקטוריון ב־27 ביולי, שבה יציגו את העסקה. למחרת בבוקר הוא שוב דיבר עם מנהל 1 במשך שבע דקות, ובהמשך אותו יום עשה עוד שלוש עסקאות לרכישת מניות ואופציות CALL (מחוץ לכסף) של אטלס. בנוסף, בחשבון שניהל עבור בן משפחה קטין, כנראה אחד מנכדיו, הוא קנה אג"ח של אטלס. בשבוע שלאחר מכן החשבונות שבניהולו המשיכו לקנות אג"ח ואופציות - ברוב המקרים, קופרמן היה אחראי לכל המסחר היומי באותן סדרות אופציות.
"איך הופכים לחושף שחיתויות?"
לבסוף, הגיע המועד לישיבה המכרעת. ב־27 ביולי בשעה 19:52 קופרמן התקשר למנהל 1, ושמע שהדירקטוריון אישר את העסקה. כעבור 44 דקות הוא שלח מייל לבנו וויין, שמתואר בכתב האישום כ"קרוב משפחה שגם הוא בעל קרן גידור": "חדשות טובות ל־APL... הם מכרו את פעילות אלק סיטי תמורת 682 מיליון דולר... אנחנו חושבים שהמניה שווה לפחות 15 דולר בטווח הקצר, אם זה משנה משהו".
וויין שלח את המייל לעמית שלו, שכתב לו בחזרה: "זה מסביר את הקניות החשודות של אופציות CALL ב־17 דולר באוגוסט". וויין השיב: "מישהו צריך לחקור את זה".
למחרת, ב־6:59 בבוקר, אטלס הודיעה לבורסה על עסקת אלק סיטי, ובתגובה המניה עלתה ב־31%. באותו בוקר קופרמן האב שלח מייל לאחד מבני משפחתו וכתב: "XXX (בן משפחה קטין, כנראה נכדו) ישמח לדעת שהאג"ח שקניתי עבורו לא מזמן עלתה ב־7% מפני שהחברה בדיוק מכרה נכסים".
קופרמן ידע בזמן אמת על המגעים שמנהלת החברה. אבל לפי רשות ה־SEC, הוא לא היה אמור לעשות שימוש במידע הזה. "מנהל 1 האמין שלקופרמן יש חובה לא להשתמש במידע כדי לסחור במניות APL, ובאחת (משלוש) השיחות שבהן מנהל 1 מסר לקופרמן מידע חסוי על העסקה, קופרמן הסכים במפורש שהוא לא יכול להשתמש - ושגם לא ישתמש - במידע החשאי כדי לסחור במניות אטלס", נכתב בכתב האישום. "כתוצאה מהפעילות הלא חוקית של קופרמן ושל אומגה, החשבונות הניבו רווח משמעותי ולא חוקי על בסיס מידע מהותי ולא ציבורי... בהיקף של 4.09 מיליון דולר".
יש סיכוי לא רע, כאמור, שמי שגרם ל־SEC להתעניין בעסקאות של קופרמן, בלי לדעת שמדובר בו, הוא בנו וויין, מנהל קרן הגידור קובלט. ב־28 ביולי, לאחר שאטלס הודיעה על עסקת אלק סיטי, שלח וויין מייל נזעם ל"מנהל 3" באטלס, והתלונן על פעילות חריגה באופציות לפני שהעסקה פורסמה. "תוכל להתקשר אליי? ניסיתי להשיג אותך בימים האחרונים. יש מסחר חשוד באופציות של APL... שמישהו צריך להיחקר לגביו". ובמייל נוסף הוא כתב, "אני רוצה להיות בטוח שה־SEC תבחן את המסחר המפוקפק באופציות APL בשבועיים שלפני העסקה הזו. איך אני הופך לחושף שחיתויות?".
הבן וויין קופרמן. "הרשויות צריכות לבדוק את המסחר המפוקפק במניה. איך אני הופך לחושף שחיתויות?" . כדי למסמר את אשמתו של קופרמן, ל־SEC יש עוד שלושה טיעונים, אם כי חלשים יותר. ראשית, שנה וחצי לאחר עסקת אלק סיטי, כשקופרמן גילה שמתנהלת חקירה, הוא יצר קשר עם מנהל 1 וניסה לשדל אותו לפברק סיפור שלפיו הם לא חלקו במידע חשאי לפני העסקה. שנית, בחקירתו השתמש קופרמן בהגנת התיקון החמישי לחוקה, שלפיו לא ניתן להכריח אדם להפליל את עצמו בעדותו. ובנוסף, במהלך החקירה התברר שלפחות ב־40 מקרים שונים קופרמן לא דיווח כנדרש ובזמן, כשהפך לבעליהן של יותר מ־5% או 10% בחברות ציבוריות שונות.
בסך הכל "השקעה לא מוצלחת"
כתב האישום המפורט נשמע רע מאוד. יש בו כל כך הרבה עשן מנומק ומגוון, שקשה להאמין שלא הוצתה שם אש. אלא שכבר ביום שבו הוגש כתב האישום קופרמן היה מוכן עם מכתב מפורט לבעלי המניות שלו, שכמו בסיפור בלשי משובח, מנסה לשמוט את הקרקע מתחת למה שעד לפני רגעים אחדים נשמע כמו טיעונים מבוססים של ה־SEC.
למשל, ה־SEC טוענת שבגלל מסחר לא חוקי שמבוסס על מידע פנים קופרמן הרוויח מעל 4 מיליון דולר. אלא שקופרמן לא מימש את אחזקותיו לאחר ההכרזה על עסקת אלק סיטי. למעשה, קופרמן לא מימש ניירות ערך של אטלס בשנה שאחרי ההכרזה. הוא חיסל את אחזקותיו רק לפני כשנה, וסיים את הרפתקת ההשקעה בת שמונה השנים באטלס בהפסדים. "לא מוצלחת", סיכם את ההשקעה ביובש. יש להניח שאת פרטי הרכישות והמימושים הוא יציג בבית המשפט.
וחייבים להוסיף עוד הרהור: אומגה ניהלה באותה עת נכסים בהיקף של כ־10 מיליארד דולר. האם אדם בעל המוניטין והניסיון של קופרמן יהיה מוכן לסכן הכל בשביל 4 מיליון דולר, 0.04% מהנכסים שהוא מנהל?
טיעון חזק נוסף מתייחס לקרן הגידור קובלט, שמנוהלת על ידי בנו וויין. ביולי 2010, בזמן שקופרמן האב אסף לכאורה ניירות ערך של אטלס בגלל מידע פנים, קובלט היתה בפוזיציה הפוכה, בשורט על מניית אטלס, בציפייה שהמניה תרד בעתיד הקרוב - לא תעלה. ומי היה המשקיע הכי גדול באותה עת בקובלט? קופרמן האב. כלומר, הוא עמד להפסיד הרבה כסף מהשורט של קובלט. קופרמן האב אף הצהיר שהוא לא חלק עם בנו מידע לגבי עסקת אלק סיטי, ולא ידע באיזו פוזיציה קובלט היתה אז - והבהיר שבנו יהיה מוכן להעיד על כך אם יהיה צורך.
אז איך בכל זאת מסבירים את עסקאות האופציות שנמצאות במרכז כתב האישום? קופרמן טוען שמדובר בעניין טכני. לפני יולי 2010 הוא היה בשורט על אטלס, ואף עשה רווח נאה מהפוזיציה הזו, מפני שהמניה ירדה לשפל. כשמחיר האופציות התקרב לאפס, היה עליו לקנות אופציות כדי לסגור את פוזיציית השורט. ולגבי המניות שרכש, קופרמן אומר שהן נרכשו רק עבור שני חשבונות חדשים, שהיו בחשיפת חסר לאטלס לעומת הקצאת הנכסים שלהם, ושכל העסקאות בניירות ערך של אטלס היוו 0.08% מהנכסים המנוהלים של אומגה באותה עת. זניח לגמרי.
לגבי התנהלותו שנראית מפלילה - שימוש בתיקון החמישי שמגן עליו מהפללה עצמית בחקירת ה־SEC - הוא אומר שזו היתה דרישה של עורכי דינו ש"מאוד הכעיסה" אותו אך החליט להיענות לה.
מידע פנים? איזה מידע פנים?!
לצד טענות הנגד של קופרמן, עולות שאלות משפטיות, והחלטת בית המשפט בתיק הזה תתווסף לתקדימים המשפטיים מהשנים האחרונות, שמגדירים מחדש מהו סחר פנים וכיצד המדינה נדרשת להוכיח את ניצולו לרעה. בסוגיות סחר פנים תמיד עולה השאלה למי היתה חובה כלפי מי, והחוק והפסיקה מתקשים להשיג את מורכבות החיים העסקיים. מנהל 1, למשל, אומר שקופרמן התחייב לשמור על המידע סודי באחת משלוש השיחות שלהם, לא ברור באיזו מהן. ואם זה היה בשיחה השלישית, לאחר שקופרמן כבר פעל? מבחינת החוק היבש, אם קופרמן לא התחייב לשמור על המידע סודי וכבר פעל לפיו – זהו מסחר לגיטימי.
אבל מאחר שמדובר בהתחייבות מילולית – אי אפשר לדעת אם היא באמת ניתנה. מנהל 1 יכול להישבע שקופרמן התחייב, קופרמן יכול להישבע שזה לא נכון, לדרוש שמנהל 1 יוכיח - ומנהל 1 לא יוכל לספק את ההוכחות. בית המשפט כבר קבע בפסיקה תקדימית הנוגעת למיליארדר מארק קובן, בעליה של קבוצת הכדורסל דאלאס מאבריקס, שאם בעל המניות לא התחייב לשמור על המידע סודי - הוא יכול היה לעשות איתו מה שהוא רוצה, גם לסחור לפיו. ואם זה המצב, מנהל 1 בעצמו עלול להסתבך עם ה־SEC, מפני שהוא, בניגוד לחוק, גילה מידע באופן סלקטיבי למשקיע אחד ולא קיבל ממנו התחייבות לשמירה על חשאיות.
ויותר מזה: על פי התקדים שקבע בית המשפט לערעורים בניו יורק ב־2014 – וסירב פעמיים לפתוח את התיק לדיון נוסף לבקשת הפרקליטות האמריקאית – כדי שיתקיים סחר פנים נותן הטיפ צריך ליהנות ממנו, בכסף או שווה ערך לכסף. ל־SEC, כאמור, אין שום תלונה כלפי מנהל 1, או טענה שיצא לו מזה משהו באופן אישי. וגם לקופרמן, נזכיר, לא יצא מהעסקאות האלה שום דבר חוץ מכאב ראש.
קופרמן לא מתכוון לוותר. בכל הזדמנות הוא מצהיר שהוא ואומגה לא עשו שום דבר פסול או לא חוקי. הציעו לו פשרה, ולמרות גילו והידיעה שהוא עומד להיכנס למאבק משפטי ארוך ויקר, הוא לא מוכן לוותר. "הגעתי לאן שהגעתי בזכות 50 שנה של עבודה קשה ולפי החוק", הצהיר בכנס משקיעים. "אני לא מתכוון לתת לאנשים האלה להרוס את המורשת שלי. אם דבר כזה קורה לך בגיל 30, אתה מאבד הכל. אם זה קורה לך כשאתה בן 73, לא אכפת לך כמה זה יעלה. מה שחשוב זה המוניטין שלך ואתה מגן על עצמך עד הסוף. אנחנו ננצח בתיק הזה".