2011, חיים חדשים

האנשים שנכנסו לאוהל ויצאו ממנו אחרים
זה היה עוד ערב של עבודה. יצאתי לסקר אירוע של האלפיון העליון, ובדרך עברתי בשדרות רוטשילד. היו בשדרה כמה אנשים עם כמה אוהלים. 14 ביולי 2011, ככה זה התחיל. המשכתי לאירוע וסיפרתי לעורך דין בכיר, יד ימינם של טייקונים ואיש הון מוכר, מה קורה ברוטשילד. הוא התייחס לעניין בביטול. זה משחק ילדים, מרד נעורים שובב, אמר לי, והציע שנעבור לדבר על נוחי דנקנר.
הוא טעה. במוצאי שבת המאהל שילש את עצמו. בראשון בבוקר כלי התקשורת דיווחו מהשדרה בשידור חי. אחר הצהריים האוהלים נפרסו מכיכר הבימה עד לפינת שינקין. היו שם מעגלי מוזיקה, מטבחים מאולתרים, משחקי חברה, מיצבים, אך בעיקר שיחות עומק בין אנשים זרים, ממעגלים שונים לגמרי, שדיברו על האוברדראפט התמידי, שכר הדירה וההבנה שהעתיד כנראה לא ישתפר. בני גילים שונים, עם קשיים שונים אך דומים ותחושה אחת ברורה: השיטה הכלכלית חייבת להשתנות.
כתב "מוסף כלכליסט" ארי ליבסקר באוהל ברוטשילד, יולי 2011. בערב הראשון סיפרתי על המאהל לעורך דין בכיר; הוא אמר שזה משחק ילדים, והציע שנדבר על נוחי דנקנר . צילום: תומי הרפז חמש שנים אחרי, יוקר המחיה לא ירד, מחירי הדיור האמירו עוד, והמתודה הכלכלית שהובילה למחאה עדיין שולטת. מאות אלפי האנשים מכל רחבי הארץ שהשתתפו במחאה ההיא, בהפגנות, במאהלים ובקבוצות הפייסבוק, עדיין נאבקים. לא בממשלה, ביומיום. בקיץ ההוא ניצת בהם זעם, ובצדו ניצתה תקווה. אבל כשהסתיו הגיע רובם הגדול חזרו למסלול חייהם, לעול הפרנסה והתשלומים, לעבודה, לילדים, להישרדות. מפוכחים יותר, מבינים ומודעים יותר, אבל בדרך כלל גם מיואשים יותר. אצל רובם, מה שהתפרץ כמחאת כיכרות ברחבי הערים נהפך בסופו של דבר לשינוי תודעתי שרוחש מתחת לפני השטח. יחס חשדני כלפי המשטר ואנשי עסקים שקרובים אליו מדי, ובצדו שינויים בהרגלי הקנייה, בהבנה הפיננסית ובקבלת ההחלטות.
אבל היו כאלה שהשינוי אצלם היה מהיר ודרמטי הרבה יותר. אנשים שיצאו לרחוב והמחאה טלטלה את עולמם. הם מצאו ייעוד חדש לחייהם, ירדו מהמסלול שעליו נעו, עזבו דירות ומקומות עבודה, פתחו חסכונות, וסללו לעצמם דרך חדשה. הם יצאו מהמחאה כסוכנים של שינוי. חמש שנים אחרי, הם מתארים את ההארה שלהם, ואת החיים שאחריה. הם עדיין מיעוט, אבל המיעוט הזה מבטא את ההתרחשויות התת־קרקעיות שנרשמות בציבור הרחב יותר. והמיעוט הזה מוביל תהליכים מכי גלים שימשיכו לשנות את החברה הישראלית למשך שנים, במחאה על הגז, במאבק על הפנסיות, בקרבות למען שקיפות פוליטית או בזעקת יוצאי אתיופיה. אינספור קולות חדשים שנשמעים בקול רם וברור בזכות אותו קיץ, לפני חמש שנים.
מתפקיד בכיר בצה"ל ועבודה כאנליסט לניהול המשמר החברתי "הבנתי מה רקוב, והבנתי שאפשר לשנות"

בועז רקוץ' השתחרר מצה"ל אחרי שירות קבע ארוך (כיום הוא כבר סגן אלוף), למד יחסים בינלאומיים לתארים ראשון ושני באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, ואז חזר לישראל ועבד כאנליסט בחברת מחקר. הוא היה בצד המרופד. כשהתקשורת סיקרה את הצעירים שמוחים על גובה השכירות ומקימים אוהלים, זה לא ממש נגע לו. "כשפרצה המחאה הסתכלתי עליה קצת בסקפטיות ועם ביקורת", מודה רקוץ' (34) מתל אביב, "לקח לי זמן להצטרף". לשטח ירד רק כשידידה ביקשה ממנו לעזור לה להקים אוהלים בכיכר המדינה. הוא עזר, הקשיב, ומשהו החל לבעור בו. הראש נפתח לשלל רעיונות חדשים, ורקוץ' נשאב פנימה. "למדתי מהי התארגנות דמוקרטית שטוחה, ללבן דברים ולהגיע להסכמה פה אחד על נושאים. נחשפתי לאנשים שהיו רדיקליים יותר ביחסם אל המדינה. התחלתי להבין שהשלטון כאן רקוב ובעייתי, ושבמחאה הזאת יש פוטנציאל אמיתי לשינוי", הוא אומר, ומוסיף מוטיבציה אישית יותר: "היה לי חלום כילד להיות מנהיג. כשהחלה המחאה הרגשתי שאני מסוגל להגשים את החלום הזה, ובאופן שיתאים לסולם הערכים שלי".
בועז רקוץ' בשדרות רוטשילד, ובמאהל כיכר המדינה באוגוסט 2011 (בג'ינס וכובע אדום) עם פרופ' מנואל טרכטנברג. "כשפרצה המחאה הסתכלתי עליה בסקפטיות ועם ביקורת" . צילום: עמית שעל ככל שהימים נקפו, רקוץ' היה פחות במשרד ויותר במאהל. בתחילת ספטמבר, אחרי הפגנת הענק בכיכר המדינה, הוא כבר התפטר והחליט להמשיך למחות. "זה היה בעצם ההודו שלי, במקום הטיול הגדול אחרי הצבא שלא עשיתי. הסברתי את זה להורים שלי, והם השתכנעו ותמכו בי כלכלית, ללא עזרת המשפחה לא יכולתי לעשות את זה". באוקטובר 2011 הצטרף לצוות ההקמה של המשמר החברתי, גוף אזרחי שמפקח על פעילות הכנסת ומקדם חקיקה שוויונית יותר — ושהיה לאחת התנועות המרכזיות שצמחו מהמחאה ולאחד הכוחות הבולטים במאבק לשקיפות ושילוב הציבור במוסדות השלטון. שנה אחרי תחילת המחאה, ביולי 2012, רקוץ' היה למנכ"ל הארגון והחל לקבל שכר. הוא עשה זאת שלוש שנים, ואז פרש והחל לבנות את "המשרוקית", גוף שכבר זוכה לתרומות ואמור לדבריו להיות "כלב השמירה של התקשורת, שיעודד שיתוף פעולה והשפעה אזרחית על עבודתם של עיתונאים, למען האינטרס הציבורי".
מבחינתו, אחרי גיחה למגזר הפרטי, מדובר בהמשך של מסלול התרומה שלו למדינה, שהחל בגיל 18. "אני רואה את הפעילות החברתית שלי כהמשך ישיר לזו הצבאית, בשני המקרים אתה עושה למען החברה. גם בצבא אתה צריך להניע ולהפעיל אנשים, זה דומה מאוד. המגזר החברתי פחות רווחי, ואני לא אחת שואל את עצמי למה אני צריך את זה, עם הרקורד שלי אני בקלות יכול למצוא עבודה בתחומי ההום דיפנס והסייבר שבהם עובדים כמה מחבריי — אבל אני מאמין שאפשר לשנות".
ממשרד ראש הממשלה לקואופרטיב שנלחם ביוקר המחיה
"במאהל למדתי להאמין בכוח של האזרח לפעול, ובכוח של הקבוצה"

אורלי ליאופולד מתל אביב לא ראתה את זה מגיע. גם כשכבר הצטרפה ליושבי האוהלים, נדרשו עוד כמה ימים עד לבום הגדול. על פניו, חייה התנהלו במסלול בטוח. בגיל 27, עם תואר ראשון במשפטים ובמדעי המדינה, היא עבדה כעוזרת למנכ"ל המשרד לענייני מודיעין המסופח למשרד ראש הממשלה, וגרה בצפון הישן של תל אביב, בסמוך לשדרות נורדאו. זמן קצר לפני 14 ביולי נפרד אחיה מבת זוגו ונחת אצלה בסלון. היה קצת צפוף, וליאופולד ירדה לראות את האוהלים בשדרה "רק כדי להתאוורר מנוכחותו המדוכאת של אחי".
אבל כשהיתה שם, התחילה לשוחח עם אנשים, והכל קרה מהר מאוד. "אחרי שבוע במאהל חיי השתנו לחלוטין", אומרת ליאופולד (32). "היה קשה לי לחזור לחיים הקודמים שלי, כל האיזונים השתנו. רובנו לא ישנו במאהל — כמעט כולם עבדו במשרה מלאה, היו כאלו עם ילדים, הרבה פנסיונרים — אבל זה היה אינטנסיבי מאוד. כל יום אחרי העבודה התייצבנו במאהל, מנהלים שיחות עקרוניות עד 3 בלילה, ואז אוספים את הזבל, מנקים את המקום והולכים לישון.
אורלי ליאופולד. "היה קשה לי לחזור לחיים הקודמים שלי, כל האיזונים השתנו" . צילום: עמית שעל "תמיד הייתי בן אדם יחסית מודע, אבל במאהל רכשתי הרבה ידע, הכרתי שותפים לדרך, הבנתי שאני יכולה להאמין יותר ביכולת של האזרח לעשות שינויים ובכוח של הקבוצה לעשות דברים יחד. וההבנות המזורזות והאינטנסיביות שעברו עליי במחאה עוברות גם על כל הציבור הישראלי, אבל בתהליך אטי יותר".
ההבנה המזורזת שלה בצורך בפעולה קבוצתית תורגמה מהר מאוד גם למעשים. "במאהל הבנו שאחת הבעיות הגדולות היא בורוּת פיננסית, והחלטנו להקים את האוניברסיטה החברתית, שבזמן המחאה כללה שתי הרצאות ביום בנושאים כלכליים. ושם נולדו המון מחשבות". אחת המחשבות התגלגלה לפרויקט "שלנו", קואופרטיב שמבקש להוריד את יוקר המחיה באמצעות כרטיס אשראי מוזל, מוצרים פנסיוניים עם דמי ניהול מופחתים וסופרמרקט (כולל חנות ממשית והזמנות מקוונות).
"יוזמי הרעיון פנו אליי כי ידעו שיש לי השכלה משפטית ויֶדע במסדרונות הממשל, ושאני טובה בביורוקרטיה, ופתאום מצאתי את עצמי כותבת את התקנון. אמרתי שכדי לנהל את זה כמו שצריך דרושים מזכיר וגזבר, ואמרו לי: 'אז בואי תעשי את התפקידים האלה'. ורק באתי לעזור. לא רציתי להוביל את זה. לא ידעתי שזה יהפוך לכל עולמי. נשאבתי פנימה".
במשך שנתיים בעצם עבדה בשתי משרות: הרשמית, הממשלתית שלה, והלא־רשמית, החברתית. ב־2013 עזבה את הג'וב הממשלתי ("כשהשר דן מרידור עזב"), והתמסרה כולה לקואופרטיב. במקביל פנתה ללימודי MBA למנהלים, והעמיקה את הבנתה בחשבונאות ובקמעונאות, וגם את תפיסתה החברתית. "העיקרון של הקואופרטיב הוא שהבעלים הם הלקוח, וזה מבטל את ניגוד העניינים המובנה שבין העסק לבעליו, לעובדיו וללקוחותיו", היא מסבירה בעודה מסתובבת בין מדפי הסופר, בודקת שהכל יושב במקום, מסדרת מדף פסטות שקצת התבלגן. לא ברור אם מדובר בצורך עז בשליטה — או צורך עז לתקן את כל העולם. היא מדברת בהתלהבות, בהחלטיות, סוחפת. עכשיו היא מפנה את האנרגיה למקומות קצת אחרים, ומורידה הילוך בקואופרטיב. "לא רציתי לקחת כאן משכורת, כי אנחנו משלמים רק לעובדים בסופרמרקט. עכשיו, אחרי שנה וחצי ללא משכורת, שבהן חייתי מחסכונות, חזרתי לעבוד והשתלבתי בחל"צ (חברה לתועלת הציבור) שמקימה את פארק הסייבר בבאר שבע. בעבר עבדתי בחברות פרטיות אבל אחרי התובנות והחוויות שעברתי במחאה ובהקמה של הקואופרטיב אני יודעת שלא אעשה זאת יותר, אני מתכוונת להמשיך לעבוד רק למען מטרות חברתיות".
משכר של 200 אלף דולר למאבק על שכר המינימום
"ידעתי לעשות כסף מכסף, עד שהבנתי איזה נזק שוק ההון יוצר"

איתמר פרחי לא ממש חי את המחאה של קיץ 2011. "הייתי עסוק מעל לראש במריבות עסקיות. הסתובבתי ברוטשילד, הייתי בהפגנה אחת או שתיים, אבל ממש לא הייתי מעורב", מספר פרחי (41) מתל אביב. אבל, בסתיו, אחרי שהמריבות העסקיות נגמרו, וכשלפתחו מונחת הצעה לעבודה הבאה בשכר עתק, הבין פרחי שקרה לו משהו בקיץ ההיסטורי. שהוא לא יכול להמשיך יותר במסלול חייו המוכר. מאיש פיננסים מצליח הוא נהפך ללא פחות מפעיל למען זכויות עובדים.
איתמר פרחי. "הייתי בהפגנה אחת או שתיים, לא הייתי מעורב" . צילום: עמית שעל כי המחאה פקחה את עיניו. קודם לכן הוא חי בשביל הכסף, ייצר עוד כסף, היה תלוי בכסף, מוברג עמוק בעולמות הבורסה. אבל המאהל, ההפגנות, הסיקור התקשורתי והמחשבות בעקבותיהם הבהירו לו כמה מנותק היה. "הבנתי את הנזק ששוק ההון יצר. אנשים איבדו את רוב כספם, את הבתים שלהם, נהפכו למובטלים, ילדים ראו את ההורים שלהם מתמוטטים בגלל ספקולנטים שרימו ושיחקו בכספים שלהם", הוא אומר בחריפות, אבל בטון מונוטוני שתואם את הלוק ההיפסטרי האדיש שלו.
כדי להבין את עומק השינוי צריך לחזור להתחלת חייו הבוגרים של פרחי, כשסיים את לימודי הכלכלה בתל אביב וכיוון גבוה. "רציתי להצליח בחיים, וההצלחה מבחינתי היתה להרוויח הרבה כסף, והמקום לעשות את זה היה הוול סטריט". הוא הצליח להשתחל כמתלמד לחברה שהתמחתה בנגזרים, והרגיש בר־מזל על ההזדמנות שניתנה לו, בלי תואר מאוניברסיטת עילית. אבל המציאות התגלתה כרחוקה מהחלומות. "הכל נוּהל כל כך גרוע שזה ממש הדהים אותי. הגעתי מישראל עם המחשבה שאנשי וול סטריט כולם מבריקים וחכמים, שצריך לבוא מהרווארד וכו', אבל כשהייתי שם הבנתי שהכל מתנהל על כרעי תרנגולת: אחד האנשים שעבדתי איתו היה אלכוהוליסט ברמה של רעידות בידיים, לא ראיתי דבר כזה בחיים, השני היה נרקומן, ואלה האנשים שמנהלים את העולם". בהמשך הקים חברת מסחר משלו, "וכבר ב־2006 היה ברור לי ולכל מי שעבד איתי שהכל הולך לקרוס. אם זה היה מתפוצץ אז זה היה נגמר פחות נורא, אבל כשזה קרה ב־2009-2008 הכל קרס. אנשים יצאו למסדרונות עם ארגזים. ואז ידעתי שאני רוצה לישראל".
לארץ חזר ב־2010, והקים עם שני שותפים חברה לאלגו־טריידינג, משקיע נמצא, העבודה התקדמה, אבל עם הזמן היחסים בין השותפים התערערו, ובינתיים ברוטשילד קמו אוהלים. "אחרי צעדת המיליון סגרנו את החברה, ואז היתה לי אפשרות לעבוד בבנק בחדר המסחר, במשכורת שיחסית התקרבה למה שקיבלתי במיזם, כ־200 אלף דולר בשנה. אבל החלטתי שאני רוצה לצאת לדרך אחרת. שאלתי את עצמי מה אני רוצה לעשות. כשהייתי צעיר ומבולבל הדרך למדוד את עצמי ביחס לחברה היתה רק כסף. למדתי איך עושים את זה והתחלתי לעשות כסף מכסף, אבל גם התחלתי לראות אנשים שמאבדים את החיים שלהם ועולמם מתרסק. הרגשתי רע בגלל זה, רציתי לתקן. המחאה נתנה לי דחיפה לעשות את זה, והבנתי שהדרך היא להיות אקטיביסט, להיות מעורב בפוליטיקה".
לא עלתה אפשרות לשנות דווקא באמצעות עולם העסקים, מתוך הכסף הגדול?
"אין דבר כזה. קשה לגרום לשינוי פוליטי דרך עולם העסקים, זה קיים במקרים נדירים, בשוליים. ברוב המקרים כדי לעשות רווחים אתה נאלץ לעשות דברים שלא בחרת ושלא תואמים לערכים שלך. בייחוד בישראל, שבה אפילו בסטנדרטים קפיטליסטיים המצב תקוע ומושחת".
פרחי החליט לסייע למובילי המחאה. בהתחלה לסתיו שפיר ("אבל כל מה שמעניין אותה הוא לקדם את עצמה"), אחר כך לדפני ליף בתנועה החוץ־פרלמנטרית "ישראל מחר" ("אבל לצערי כשהתנועה יצאה לדרך החלו הבחירות של 2013 והיא לא התרוממה"), וגם לאיתן כבל כשניסה להיבחר לראשות ההסתדרות. כל הזמן הזה חי על חסכונות משנות הבורסה שלו.
רק בסוף 2013 מצא את המסלול החברתי הנכון לו, והצטרף לארגון "כוח לעובדים", שבו הוא מלווה ארגוני עובדים ארציים בענפים שונים. "הבנתי שכל מה שניסיתי לעשות בשנתיים שלפני במסגרת מיזמים שונים יכולתי לעשות בצורה אפקטיבית הרבה יותר בכוח לעובדים. אנשים מוכנים להצטרף להפגנה פעם או פעמיים, אך מאוד קשה להם להתחבר ברמה היומיומית. אצל עובדים שפועלים למען עצמם נוצר חיבור יומיומי, אמיתי וחזק מאוד, כי אלה החיים שלהם. היכולת לשנות במקום כזה גדולה הרבה יותר. אני אתן לך דוגמה: כשהגעתי לכוח לעובדים אובמה יצא בקמפיין להעלות את שכר המינימום. אמרתי: אם אובמה עושה את זה, זה הזמן לעשות את זה גם פה. התחלנו להזיז את המהלך, ובתוך שנה שכר המינימום עלה גם פה".
מחיים שמתקשים לעמוד בקצב לחיים שבוחרים לא לנסות
"פתאום הבנתי שזה לא רק אני שנכשל, אלא גם אחרים"

יש אנשים שהגיעו למחאת 2011 בתוך מסלול מסודר וכביכול בטוח, וחוו התפכחות ששינתה את כיוון חייהם. איליאן מרשק הגיע למחאה מהקצה השני, מהתחתית, מחיים של עבודות זמניות והישרדות בסיסית, ובהפגנות פתאום מצא, לראשונה, מסלול ברור וייעוד.
"עבדתי בכל העבודות שמופיעות במודעות הדרושים כעבודות זמניות: מכרתי ציורים בחו"ל, עבדתי כמוקדן מכירות, במפעל לייצור צבע, בתחנות דלק, במשק חי, במפעלים לעופות. עבדתי כמאבטח, שמרתי גם על פוליטיקאים בכירים ועל כל מיני סלבס, על עורכי דין שדגרתי להם על הבית במשך שעות על גבי שעות. ברגע שפרצה המחאה הפסקתי ללכת לכל העבודות האלה. הרגשתי שהמחאה חשובה יותר מכל דבר אחר, ושאנחנו משנים את המציאות.
איליאן מרשק. "ברגע שפרצה המחאה הפסקתי ללכת לכל העבודות הזמניות שעבדתי בהן. הרגשתי שהמחאה חשובה יותר מכל דבר אחר, ושאנחנו משנים את המציאות" . צילום: עמית שעל "עד המחאה הייתי סוג של ימני טיפוסי שבא מהפריפריה, גדלתי בפנימיות, הייתי כזה שבמקום להוציא את הזעם שלו נגד הממשלה והממסד מוציא אותו על הערבי שמנקה את הבניין, למשל. רק ב־2011 הבנתי בראשונה שזה לא רק אני שנכשל, שיש קשיים כלכליים גם אצל אחרים. התחלתי להרגיש שאני מוצלח וכישרוני, ושהזמן שלי שווה יותר מ־20 שקל לשעה. שיש דברים שמגיעים לי, דברים שלא קיבלתי. החיים הם לא רק לקום בבוקר ולחזור מהעבודה בערב. החיים הם לא רק לעבוד קשה ולא להצליח לגמור את החודש".
בתחילת המחאה מרשק (31), שגר אז בדרום תל אביב, שהה במאהל מול הכנסת, ואחר כך ירד לרוטשילד, עזב את הדירה ועבר לגור במאהל. שם נהפך מהר מאוד לערוץ הטלוויזיה של המחאה: מהטלפון הנייד הפרטי שלו הוא שידר את הקולות מרוטשילד ואת ההפגנות בשידור חי בדף הפייסבוק שלו, בעודו קורא קריאות מחאה ואף מתעמת עם פקחים ושוטרים. הוא ליווה את הצילומים בפרשנויות שהפגינו יכולת ורבלית וירטואוזית, הרבה פאתוס שמזכיר שדרני רדיו של פעם, מתובל בדימויים ציוריים וקללות עסיסיות. מחיים בתחושת כישלון בין עבודות זמניות, נהפך מרשק לאחד הקולות המזוהים ביותר עם המחאה ולאושיית רשת.
ואז ההפגנות נגמרו, המאהל ברוטשילד פונה, ומרשק עבר למאהל מחוסרי הדיור שליד תחנת רכבת מרכז בתל אביב. "הייתי מיודד עם ההומלסים שהכרתי ברוטשילד והרגשתי שאני צריך לעזור להם. פרסמתי בפייסבוק שאני צריך עזרה בבניית אוהלים בארלוזורוב, ואז הגיע מהצפון גל לוין, שמתמחה בפתרונות מגורים זולים. הוא לימד אותי להכין כיפות גאודזיות, והתחלתי לבנות מגורים כאלה לחסרי הבית".
מרשק (עם הגיטרה) עם סתיו שפיר ופעילים נוספים, על גג "בית העם" ברוטשילד. שימש "ערוץ הטלוויזיה של המחאה" . צילום: יובל חן כיום עיקר פעילותו מסתכמת בשידור מאירועי מחאה שונים. הוא חי בתל אביב, "עובד בכל מיני עבודות שקשורות לנגרות ולצילום מרחפנים. לאחרונה גיליתי את הנגרות: אני בונה רהיטים מעצים משומשים ומקווה שאתחיל לקבל הזמנות מאנשים שעוקבים אחרי דף הפייסבוק שלי, אבל בעיקרון אני מתכוון להמשיך את הדרך שבה התחלתי, שזה אומר לשדר הפגנות ואירועי מחאה".
ובכל מקרה, הוא מתכנן להישאר אוף דה גריד. "המחאה למעשה שינתה לי את החיים. כיום אין לי חשבון בנק ואני לא משלם ביטוח לאומי, כי צברתי חובות של 90 אלף שקל. אנשים שעוקבים אחרי דף הפייסבוק שלי ושמעו שנכנסתי לחובות עזרו לי לשלם אותם, אך אני עדיין לא מסכים לפתוח חשבון בנק או לשלם ביטוח לאומי".
מעיתונות כלכלית להקמת מיזמי אמנות קהילתיים בדרום אפריקה
"המאהל נתן לי חוויה מוחשית שאפשר להקים חברה טובה יותר"

ב־1993, כשולריה גסלב היתה בת 9, עלתה משפחתה מאוקראינה. המשפחה היתה עסוקה בקליטתה בארץ, ו"המסר שקיבלתי בגיל ההתבגרות מהסביבה היה 'עזבי אותך מפוליטיקה, תתעסקי בחיים שלך'. פוליטיקה היתה משהו לא סקסי, לא יעיל, טרחני". היא למדה עיתונות ויחסים בינלאומיים, אחר כך עבדה כראש דסק ממש כאן ב"כלכליסט" וגרה במרכז תל אביב, בסמוך לשדרות רוטשילד.
ולריה גסלב. "לא הייתי מעורבת בשום דבר פוליטי, פשוט גרתי ליד השדרה וכשעברתי שם זה הרגיש לי נכון" . צילום: אסף קליגר "לא הייתי מעורבת בשום דבר שהיה פוליטי, לא היה לי שום ניסיון או חוויה כזאת, פשוט גרתי ליד השדרה כשהקימו את האוהלים, וכשעברתי שם בימים הראשונים זה הרגיש לי נכון", מספרת גסלב (32). "הגעתי בלי לחשוב. הקמתי אוהל עם חבר וחברה, והעדפתי לישון שם, כל כך נקשרתי למקום שאפילו העדפתי ללכת לשירותים הכימיים בשדרה מלשירותים בדירה השכורה. נהניתי להיות שם יותר מלהיות בבית שלי. הוטענתי בהמון השראה ואנרגיה. זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שייכות, סולידריות עם עוד אנשים שמרגישים כמוני, אנשים שהרגשתי שאני אוהבת. היו כאלו שהכינו 'פופ אפ קיטצ'ן' וארוחות פתוחות, היו כאלו שהעבירו שיעורי יוגה, היו כאלו שסתם עזרו לאנשים. הקמתי עם חבריי סלון פתוח מחוץ לאוהל, שאנשים יוכלו לבוא ולדבר, שיחות עומק, לא מרמור או חזרה על סיסמאות. נוצרה שם דינמיקה שלא ידעתי שיכולה להיות קיימת במציאות שהכרתי".
אבל יום אחד פונה האוהל שלה, והיא לא הצליחה למצוא אותו. "אחרי שהרגשתי כל כך הרבה מסוגלוּת הכל קרס ברגע". דווקא הטלטלה הזאת, היא מספרת, חייבה אותה לחשוב לעומק על חייה. "הבנתי שעיתונות היא לא המקום שאצליח לשנות בו, ורציתי עבודה שתתאים לחוויות שחוויתי".
גסלב במאהל רוטשילד, יולי 2011. "הוטענתי בהשראה ואנרגיה" . כחצי שנה לאחר דעיכת המחאה התפטרה גסלב מעבודתה, ויצאה לחפש השראה בדרום אפריקה בעקבות המלצות של חברים. "נדלקתי על המקום מיד. הכרתי מועדון ג'אז קטן ונחמד, שבחצר האחורית שלו התקיימו שיחות מלאות תשוקה, כמו במחאה. אנשים שמסתכלים על המציאות שלהם אבל לא בצורה ממורמרת ושחוקה. זה נראה לי הכיוון. כשחזרתי לארץ אמרתי לעצמי: למה אני צריכה לרדת מההיי ולחזור למציאות? אני רוצה להמשיך את ההיי. הרגשתי שאני יכולה לעשות את זה". היא נרשמה ללימודי אוצרות באוניברסיטת קייפטאון, ועם סיום התואר פתחה בעיר סוכנות לאוצרוּת פוליטית ששמה "יאללה שולה", וכיום היא מתמקדת בפרויקטים אמנותיים בתוך חללים ציבוריים (ספריות, מסעדות ובתי ספר) בדגש על חיזוק ההרמוניה החברתית בקהילה.
"אני יוזמת תערוכות ואירועי תרבות סביב נושאי שיחה שמעניינים אותי ושדורשים מענה יצירתי, למשל קפיטליזם, ניכור בחוויית הגירה ופערים כלכליים. האמנות היא רק תירוץ כדי ליצור מערכות יחסים אמיתיות יותר בקרב הקהל, שזה בסופו של דבר מה שמעניין אותי — אסתטיקה של יחסים בין אנשים. מה שחשוב הוא להרגיש מסוגלות מול העולם שאנחנו חיים בו. העולם הוא לא רק עבודה, שתייה, עישון, שיחה קלה ונגמר היום. המטרה שלי היא לתת השראה גם לאחרים, וזו הדרך שבה אני מרגישה שנכון לעשות זאת. המחאה למעשה נתנה לי חוויה מוחשית שאנחנו יכולים להקים חברה טובה יותר לא רק בתיאוריה, חברה עם התנהלות ציבורית נכונה. כשאתה חווה משהו בצורה מעשית זה משאיר אצלך חותם עמוק יותר מאשר לקרוא כמה ספרי פילוסופיה. אני מאוד אוהבת פילוסופיה, אבל יש משהו מאוד מתסכל בפער בין מציאות לתיאוריה, והמחאה מילאה את הפער הזה. זה אולי כל הסיפור של המחאה בזעיר אנפין".
מנגרות לחינוך, ומפריפריה זנוחה לשיקום שכונות קהילתי
"בנינו בטבריה קהילה, אחרי שנים של ניכור ומרמור. זה לא היה קורה ללא המחאה"

אצל צביקה בן־ציון מזרחי הלוחות הטקטוניים זזו בחודשים שלפני פרוץ המחאה. אחרי שנים שבהן חי בכפר סבא ועבד כפועל במפעל של טבע, סיבות משפחתיות הובילו אותו לחזור לטבריה, עיר הולדתו, ולעבוד כנגר. משם צפה באוהלים הראשונים בתל אביב, והיה מהראשונים שנטעו יתדות במאהל טבריה. הטבריינים היו חלק מגל המחאה הכלל־ארצי, אבל מזרחי מודה היום שהזעם שלו לא היה ממוקד אז. רק אחר כך, כשקבוצת הפעילים הטבריינית החלה ליזום אירועי מוזיקה חברתיים בעיר — הופעות, ג'אמים, מעגלי שיח ופעילויות מחאה כהמשך למאהל — משהו התבהר.
צביקה בן־ציון מזרחי. "כשפרצה המחאה לא ידעתי בדיוק על מה אני מוחה. את המילים למדתי רק בעקבות האירועים" . צילום: אפי שריר "כשפרצה המחאה לא ידעתי בדיוק על מה אני מוחה", אומר מזרחי (35). "כתושב הפריפריה ידעתי שהמצב לא טוב, אבל לא ידעתי לשים את האצבע איפה הבעיה בדיוק. את המילים למדתי רק אחרי שליבנו את הבעיות בפסטיבלי המוזיקה החברתיים: אנחנו אזרחים סוג ב'. בפריפריה משלמים יותר ארנונה מבתל אביב, הקיבוצים השתלטו כאן על שטחים, טבריה מסתפקת תמיד בפירורים. בעבר העיר התבססה בעיקר על תיירות ותעשייה, היום המסחר עבר למרכז המסחרי בעמק הירדן, כי המועצות המקומיות של המושבים והקיבוצים מצליחות לשנות את ייעוד האדמות. אחר כך הם מניפים את דגל השמאל והצדק החברתי, אבל גם אותו הם מניפים רק בקיבוצים, לטבריה מרצ ומפלגת העבודה לא מגיעות. אחר כך הן מתפלאות שהפסידו את הבחירות".
אבל מזרחי לא עוסק בפוליטיקה הארצית, אפילו לא במאבק האזורי. הוא מתמקד במיקרו, בשכונות, בקהילה המקומית. לפרנסתו הוא עובד כרכז נוער בסיכון ברשת עמל ואחר הצהריים במתנ"סים בעיר, ובמקביל מעורב ביוזמות התנדבותיות שונות. "ההחלטה הראשונה שלי היתה לקחת את האנרגיות של המחאה לכיוון של שיקום שכונת מגוריי המוחלשת, קריית משה. לאט לאט התחלנו לחבר את הקהילה סביב נושאים בוערים, יצרנו פורום מנהיגות, ניסחנו מסמך עקרונות, הקמנו מועצת נוער, קבוצת נשים ופורום של אנשים שעוסקים בחינוך הלא פורמלי. יש לנו קבוצת פייסבוק שכונתית, פתחנו גינות קהילתיות, אנשים נפגשים זה עם זה. בזכות עבודה קשה נהפכנו לקהילה, אחרי שנים של ניכור וניתוק שהובילו למרמור ותסכול. כל זה לא היה קורה ללא המחאה החברתית, שבעצם הביאה את היישוב כולו וגם אותי לרמת מודעות אחרת".
מהוראה לפעילות פרלמנטרית
"הבנתי שהשיטה לא עובדת נכון, ושאני צריכה להתקרב למעגל מקבלי ההחלטות"

עדי פלד היתה ברוטשילד מההתחלה. היא התוודעה לאירוע בפייסבוק, והצטרפה לגרעין הראשוני של דפני ליף, רגב קונטס, שיר נוסצקי וסתיו שפיר. היא היתה מבוני המאהל, אחראית למטבח ומי שהובילה את הצוות שהופקד על כל הארגון המינהלי של המקום. בלי יכולת הארגון שלה, אומרים כמה אנשים שהכירו אותה בראשית הדרך, ספק אם הדברים היו מתגלגלים כפי שהתגלגלו.
כשהמאהל פונה ושנת הלימודים נפתחה, פלד חזרה לעבודה שלה כמורה לחינוך מיוחד. "זו עבודה שיש בה עזרה, שיכולה לעשות שינוי", אומרת פלד (35), "אבל התחלתי להבין שכדי לעשות את השינוי העמוק אני צריכה להתמסר לפעילות חברתית, ציבורית, פוליטית. במחאה הבנתי שמשהו בשיטה הכלכלית לא עובד נכון. שזו לא בעיה אישית שלי, של החברים שלי, של אנשים בגיל שלי, אלא משהו בשיטה פועל ככה שלאנשים שנמצאים למעלה יש יותר, ומי שלמטה — אין לו כלום. והבנתי שהדור שלי צריך לפעול, שאני צריכה לקום ולעשות מעשה, להתקרב למעגל מקבלי ההחלטות".
עדי פלד כיום. "התחלתי להבין שכדי לעשות את השינוי העמוק אני צריכה להתמסר לפעילות" . צילום: אוראל כהן פלד עזבה את ההוראה, והצטרפה לקונטס ונוסצקי בקמפיין לעידוד הצבעה בבחירות. אחר כך פעלה בעמותת אנו וסייעה ביצירת קמפיינים חברתיים ודמוקרטיים, והיתה מעורבת במאבקים למען העסקה ישירה, ליצירת תקציב חברתי, ונגד מתווה הגז. בהמשך התקרבה עוד יותר למעגל מקבלי ההחלטות, וכיום היא עוזרת פרלמנטרית של ח"כ יעל כהן־פארן (המחנה הציוני), ומתמקדת בקידום מאבקים חברתיים בכנסת עצמה. כל אחד מהדברים האלה, היא אומרת, הוא המשך ישיר של הקיץ ההוא. כדוגמה בולטת היא מציינת את המאבק נגד מתווה הגז, כי "למרות שהמתווה עבר, הצלחנו להוציא אלפי אנשים לרחובות. זה חלק אינטגרלי מהמחאה החברתית".