פירות המאבק

לפני חמש שנים החלה המחאה על מחירי הקוטג', שהחלה את המחאה החברתית הגדולה של קיץ 2011. על פניו נראה שהציבור ויתר מאז על המאבק ביוקר המחיה, ופשוט התרגל למחירי המזון המופרכים. אך ביום שישי בבוקר במושב נווה ירק שליד הוד השרון, כשעמדתי עם עשרות ישראלים בתור כדי לקנות בעשרה שקלים קילו ויותר אפרסק, המצב נראה שונה לגמרי.
לצדי עמדו עשרות קונים שהחזיקו בידיהם ארגזים עמוסי פירות וירקות, שחלק מהם עולים רבע ממחירם בסופרמרקטים. חלק מהמבקרים ניצלו את המחירים הנמוכים כדי לרכוש כמויות שמספיקות להאכיל חיילים בחדר אוכל צה”לי ממוצע. אחרים סיפרו שהם פה בשביל החוויה. "החלטתי לצאת לטיול עם הילדים", מספרת אחת הקונות שהגיעו למושב. "יותר מעניין לראות איך מביאים את הפירות מהמטע ואיך ממיינים אותם מאשר סתם לקנות בסופר. וזה גם יותר טרי". טעימה של אפרסק ייצוגי מאשרת את העדות הזאת, והם גם גדולים במעט מאלה שלרוב מוצאים על המדפים.
מימין עמית לאוור ואביו עופר מבנימינה. מתמחים בפירות שגדלים בתחילת העונה, אבל אפילו מזה כבר קשה להרוויח . צילום: עמית שעל כל הקונים ששוחחנו איתם, ללא יוצא מהכלל, הזכירו עוד סיבה לטיול לנווה ירק: סולידריות עם החקלאים, שרבים מהם נמצאים על סף פשיטת רגל. אלה מאשימים במצב את רשתות השיווק, ורואים במכירה הישירה אלטרנטיבה שבה אף אחד לא מכריח אותם למכור במחירי הפסד וגוזר עליהם קופון שמנמן.
מלון בעזריה, אפרסק בבנימינה במושב עזריה, רבע שעה נסיעה מרמלה, ממוקם בית האריזה של משפחת טוויג. את פנינו מקדמת המולה עליזה של שוק: לקוחות מרוצים למראה ממלאים ארגזים בכל טוב, ושתי מוכרות צעירות עומדות ליד הקופה ורושמות קבלות. כאן יש בעיקר עלים ירוקים מכל מיני סוגים, לצד עשבי תבלין, שלל חצילים, מלפפונים וגם מלונים כתומים, מתוקים וטעימים מהזן האליפטי. "אנחנו מתכננים להפוך את זה למשהו קבוע, וליצור מעין קואופרטיב", מספר אבי המשפחה, דורון טוויג (44).
מכירת פירות ישירות לצרכנית במושב נווה ירק . צילום: עמית שעל כשראיתי את ההתנפלות על הפירות והירקות בנווה ירק, בעזריה ובשאר מוקדי המכירה הישירה שביניהם טיילנו בסוף השבוע, התעוררה בי תחושת דז'ה־וו לימיו הראשונים של רמי לוי, כשהוא עוד מכר שימורי ירקות ישר מהארגזים ויצר תחושה של סיטונאות. אלא שהפעם מדובר בדבר האמיתי: פועלים ופועלות (תאילנדים וערביות, כמובן) מביאים ארגזי פירות וירקות ענקיים לבתי האריזה היישר מהשדות והמטעים, שנפרקים וממוינים מול עיניהם של הקונים. הילדים עוקבים אחרי התהליך בתשומת לב, וגם חלק מהמבוגרים.
אם תזכירו את שמו של רמי לוי בבית משפחת לאוור בבנימינה, לא בטוח שהם יכבדו אתכם באפרסק. אבי המשפחה עופר (60) לוקח אותי לסיור בבית האריזה ומראה לי את המתקן שמסיר שערות מהאפרסקים, לטובת מי שהשערות הקטנות גורמות להם להתגרד. יחד עם בנו עמית (24) הוא מתמחה בגידול פירות שמבשילים בתחילת העונה, התקופה שאמורה להיות הרווחית ביותר בשנה. "אבל כשמשלמים לי ארבעה שקלים לקילו ובסוף מוכרים את זה במחיר מופקע, ממש כואב הלב וחבל על העבודה שלי", אומר עופר. "את חברת השיווק של רמי לוי לא מעניין אם נפסיד כסף".
קילו חצילים בארבעה שקלים החשש מקריסה כלכלית, כך נראה, גורם לחקלאים לאמץ את השיווק הישיר גם במחיר עימות עם רשתות השיווק. אבל הפחד מכוחם של הקמעונאים עדיין קיים: באחד המושבים שבהם ביקרתי ביקש החקלאי שניהל את המכירה שלא אצלם אותו ולא אזכיר את שמו. "אני מפחד מחרם של הרשתות. אני עדיין רוצה לעבוד איתן וחושש שיחרימו את הסחורה", אמר. גם לדבריו מכל מפעילי הרשתות הגדולות הבעייתי ביותר הוא רמי לוי.
אילן שוורצברג ממושב עמיקם. גאווה ורצון לא להודות בכישלון . צילום: עמית שעל "אני נאלץ למכור לרשתות במחירי הפסד", אומר דורון טוויג מעזריה. "כשאני מוכר לך פה קילו חצילים בארבעה שקלים אני מרוויח, אבל המכירה הזאת לא תציל אותי כי אני מגדל כמויות ומוכר במשטחים. היום חקלאי שלא מגדל כמויות גדולות לא שורד. אני מאחרוני החקלאים אצלנו במושב: הרוב עזבו את התחום, ואנחנו, כדי לשרוד, נאלצנו לשכור מהם את השטחים. פעם היתה נהוגה במושב השיטה שחקלאי מוכר את הסחורה בשיווק ישיר, ואת שאר הסחורה מכרנו לתנובה, אבל היום הכל עובד בצורה תעשייתית ומצריך תאילנדים ושטחים גדולים. אנחנו מגלגלים את הרעיון של להקים שוק איכרים, אבל גם זה לא פתרון מספיק מקיף. אני חייב את הרשתות".
ברק אומגה, מארגן מיזם המכירה הישירה. רוצה לפעול במרכזי הערים . ויש מי שמעדיפים הפסד על פני כניעה. במושב אחיטוב שבעמק חפר, שאחראי ל־70% מגידול המלפפונים בישראל, אנחנו פוגשים את משפחת סולימאן. אב המשפחה גולן (42) עומד בפתח בית האריזה עם שני בניו ומוכר מלפפונים שנקטפו זה עתה ומקצותיהם מבצבצים פרחים צהבהבים. אלא שהמקום שומם, וגולן מסביר שבשביל מלפפונים לקונים משתלם פחות להגיע במיוחד. "אני לא עושה את זה בגלל הכסף, אלא בגלל העיקרון", הוא אומר. "חשוב להבהיר למשווקים שכלו כל הקצים ושאנחנו לא פראיירים. השכנים במושב לא כל כך אוהבים את מה שאני עושה, כי הם מפחדים מהחרמות של רשתות השיווק. אני מאמין שהרכנת ראש לא תעזור לנו לשפר את מצבנו אלא רק תחמיר אותו".
הפירות מגיעים לכיכרות
הרוח החיה מאחורי מיזם המכירה הישירה שמתפשט בארץ הוא ברק אומגה (40). לפני כשנתיים, כשענף יצוא הפלפלים קרס בעקבות התרסקות הכלכלה הרוסית וכניסת מתחרים ממדינות זרות, ניסה אומגה לחדור לשוק הישראלי. מהר מאוד, לדבריו, הוא הבין שהרשתות הקמעונאיות הן שמרוויחות על חשבון החקלאים, שמוצאים את עצמם במצב של פשיטת רגל וחוסר כל.
בודקים את הסחורה שנפרקה מהארגזים במושב נווה ירק . צילום: עמית שעל לאות מחאה החל אומגה לחלק את סחורתו בחינם למעוטי יכולת בדרום תל אביב ובאזורי מצוקה נוספים, ולקראת הבחירות האחרונות קיבל הבטחות מפוליטיקאים להסדיר את שוק הפירות והירקות ולדאוג שהחקלאים לא יפסידו כסף. "אבל שום הבטחה לא מומשה בסופו של דבר", הוא אומר בצער. "הלובי והקשרים של הרשתות הקמעונאיות חזקים יותר מכל הבטחה של פוליטיקאי, ומי שנפגע מזה הוא הציבור ואנחנו החקלאים".
התעוררות השיווק הישיר, מספר אומגה, החלה בחודש האחרון: אחד החקלאים גילה כי ברשת רמי לוי מוכרים ב־30 שקל לקילו אפרסקים שהוא קיבל תמורתם שלושה שקלים וחצי לקילו. חקלאי נוסף, שקיבל שמונה שקלים תמורת קילו ענבים, זעם לגלות שהמחיר לצרכן הוא 40 שקל. "זה הוביל את החקלאים שמגדלים פירות להצטרף סוף סוף למגדלי הירקות", הוא מספר. "מדובר באנשים שהם עמוד השדרה של הענף, שהחליטו שהגיעו מים עד נפש".
אומגה מפרסם בדף הפייסבוק שלו (facebook.com/barak.omega.7) את כל המשקים שמוכרים באופן ישיר, שמספרם ברחבי הארץ כיום הוא 40. לדבריו, כבר בשבוע הבא יצטרפו עוד עשרה לפחות, וחקלאים אחרים שהוא אינו מכיר מפרסמים את תוצרתם באופן פרטי בפייסבוק שלהם. אלא שאומגה לא מסתפק בפרסום מפה לאוזן לרשת חברתית: "אני הולך לבקש מראשי ערים לאפשר מכירה ישירה בכיכרות", הוא אומר. מכירה ראשונה כזו תחל בסוף השבוע הזה בכיכר המייסדים בפתח תקווה, ובהמשך הוא מתכנן להגיע לתל אביב ולערים נוספות. "בצורה הזאת אני אוכל באמת למנוע את התלות ברשתות וליצור תחרות".
דורון טוויג ממושב עזריה. מוכר בכמויות גדולות, ועדיין מתקשה לוותר על הרשתות . צילום: עמית שעל עכשיו מתגעגעים לתנובה במושב עמיקם שליד זכרון יעקב, שהתפרסם בגלל פרשת הקרקעות שקלקלה ליואב גלנט את המירוץ לרמטכ"לות, אני פוגש את אילן שוורצברג (55). לא מזמן הוא החל למכור אפרסקים, נקטרינות ושזיפים בבית האריזה שלו, ורוב הזמן הוא עסוק בלענות בסבלנות אין קץ לטלפונים של קונים המתקשים למצוא את המקום — דבר ראוי להערכה בעידן ווייז. כמו חקלאים אחרים שאיתם שוחחתי לצורך הכנת הכתבה, שוורצברג מציין שנקודת המשבר היתה יציאתה של תנובה משוק הירקות והפירות באמצע העשור הקודם. בימים שבהם היתה תנובה המשווקת העיקרית היא עדיין היתה בבעלות הקיבוצים והמושבים, שגידלו פירות וירקות, ועל כן התחשבה באינטרסים של המגדלים. לא הכל היה מושלם, אומר שוורצברג, "אבל אלה ימים שאנחנו מתגעגעים אליהם. תן לי בחזרה את תנובה ואני אדם מאושר. כרגע לא רק שאני לא מרוויח, אלא שאני נאלץ לממן בעזרת עבודות אחרות את הבורות שנוצרו לי מהחקלאות".

אז למה, אני מקשה, בכלל להישאר בעסק? "יש גם עניין של גאווה ורצון לא להודות בכישלון, וגם אמונה שבעתיד יעזבו עוד חקלאים את הענף ואז אנחנו נרוויח", הוא עונה. "אני מקווה שבסוף לא תהיה ברירה ורשתות השיווק יצטרכו לשלם לנו. אבל כשאני מסתכל על זה לעומק, זה באמת עניין של אגו. עסקתי בחקלאות כל החיים וקשה לי לראות את הכל יורד לטמיון, אבל בסוף כנראה זה מה שאעשה".
קונים בבית האריזה של משפחת שמילוביץ' במושב אביאל . צילום: עמית שעל הילדים כבר ויתרו עושה רושם שהמכירה הישירה מתחילה להלחיץ את רשתות השיווק, אך אלה לא ממהרות ללכת לקראת החקלאים: במקום זאת, בסוף השבוע שעבר הן הגיבו בהוזלת הפירות והירקות. החקלאים חוששים מתסריט חמור הרבה יותר, שבו יחליטו הרשתות לוותר עליהם לחלוטין: במצב כזה הן יגדלו את הפירות והירקות בעצמן, או יקנו סחורות מיובאות.
"למזלנו לא נקלעתי לצרה הזאת שנקראת חקלאות, וטוב שכך", מסביר עופר שמילוביץ' (30) ממושב אביאל שליד עמיקם. "הגעתי לכאן עם האחים שלי רק כדי לעזור להורים שלנו, שנתקעו בענף הזה והשקיעו בו כל החיים שלהם, אבל אין בזה שום תקווה". בניגוד לבנה מקפידה טובה שמילוביץ' (59) לשדר אופטימיות: "אני מאמינה שהמכירה הישירה רק תלך ותגדל, במיוחד עכשיו כשמתחילים לדבר על מכירה בערים". בבית האריזה של המשפחה מוכרים דובדבנים, נקטרינות, שזיפים וגם קצת שסק, שזוכה להתנפלות. כשאני טועם אותו אני מבין למה. ייתכן שזה השסק הטעים ביותר שאכלתי בחיי.
אם חקלאים אחרים מנסים ללכת בין הטיפות ביחסיהם עם רשתות השיווק, הרי שהשמילוביצ'ים ויתרו עליהן לחלוטין. הם עובדים רק עם סוכנים קטנים כמו סלאח סלוטא, משווק ירקות ופירות מכפר מנדא, שמגיע לבית האריזה במשאית בגודל בינוני. את הסחורה הוא מחלק בירקניות באזור מגוריו, וכן בחיפה ואום אל פאחם. "אני מבין את החקלאים", אומר סלוטא, "הם עובדים רק איתנו, הקטנים, כי רמי לוי קורע אותם. למה שהם יפסידו כסף?".
מרמי לוי נמסר בתגובה: "הרווח של החברה על ירקות ופירות מפורסם בבורסה והוא כ־20% מהמחיר שבו אני רוכש אותם מהחקלאי. המטרה שלי היא להוריד את המחיר כמה שיותר לטובת הצרכן, שהוא ורק הוא היעד הסופי. כל החקלאים שעובדים ישירות איתי מתפרנסים בכבוד ואינם מתלוננים".