להציל את ירדן ולהרוויח כסף

שיירה ארוכה של משאיות משתרכת בבוקר יום רביעי בכניסה לטרמינל שמפעילה חברת ג'ורדן ריבר בורדר בצמוד למעבר נהר הירדן - מסוף הגבול הגדול ביותר בין ישראל לירדן, מעט דרומית לבית שאן. המשאיות מתקדמות באטיות על כביש כורכר ועולות על משטח אספלט הפרוש על פני כחמישה דונם, שאותו הכשירה ג'ורדן ריבר בורדר. גדר מקיפה אותו ונטועים בו כמה קראוונים המשמשים משרדים. מנוף עומד במרכז המשטח ופורק קונטיינרים ממשאיות ישראליות. על הקרקע דלתות הקונטיינרים נפתחות, ומלגזות זריזות שולפות מתוכם את הסחורה. בסמוך אליי מורידים מאחד הקונטיינרים עשרות רבות של ארגזי תפוחים אדומים. הם גדלו ביוון, שונעו באוניות מנמל אתונה לחיפה, משם הוסעו במשאיות לכאן, ומחר כבר יימכרו בשוק הסיטונאי של עמאן.

מוואפק טאנאפי, יבואן פירות ירדני שיוביל מכאן את הסחורה לעמאן, נמצא כאן כדי לפקח. "התייאשנו מסוריה", הוא אומר לי. "אתה לא יכול לדעת מה קורה שם ומי שולט במעברי הגבול, פעם זה דאעש ופעם ארגון אחר. יכולים לעכב אותך על הגבול כמה ימים, בודקים אותך, רוצים לדעת כמה אתה דתי ואם אתה מספיק מוסלמי בשבילם, ורק אז נותנים לעבור - וכבר היו מקרים שבכלל לא נתנו. הכל לפי מצב הרוח שלהם, ואנחנו הפסדנו הרבה מאוד כסף".
טור המשאיות במסוף מעבר נהר הירדן. מלחמות ומשברים באזור אחד נהפכים לחלון הזדמנויות ומנוע צמיחה במקום אחר . צילום: עמית שעל שלא לייחוס מספרים במסוף כי היו גם נהגים שלא שבו מהמסלול המסוכן, וזה למעשה מה שגדע את נתיב הסחר של המשאיות ה"טורקיות". אלה שימשו להבאת סחורה מאירופה, מאיראן ומטורקיה ולהעברתה דרך סוריה לירדן, וכן לאיסוף סחורה מנמל לטקיה הסורי ושינועה לירדן. כיום השליטה במעברי הגבול בין ירדן לסוריה מתחלפת בין דאעש לקבוצות מורדים שונות, והנתיב נחסם. גם נתיב הסחר דרך עיראק נחסם בשל הרגישות הגיאופוליטית. כך שהנתיבים היציבים שנותרו להעברת סחורות לירדן וממנה הם נמל עקבה בדרום המדינה, שדורש הפלגה ארוכה דרך מצרי טיראן, נקודות הגבול עם ערב הסעודית, וישראל.
את המכולות הגדולות הירדנים שומרים לנמל עקבה מלחמות ומשברים באזור אחד יכולים להיות חלון הזדמנויות ומנוע צמיחה במקום אחר. מסוף הפריקה שפתחה ג'ורדן ריבר בורדר מלמד על ההנחה העסקית שהשינויים הגיאופוליטיים במזרח התיכון ומלחמת האזרחים המדממת בסוריה כאן כדי להישאר - מה שישאיר את ישראל בעמדת מפתח בכל הקשור למעבר סחורות לירדן וממנה, ואת מעבר נהר הירדן כציר המרכזי (שני המעברים היבשתיים האחרים הם מעבר רבין בין אילת לעקבה, ומעבר אלנבי שנמצא בשטחי הרשות הפלסטינית).
גזר מטורקיה ממתין במעבר הגבול למלגזות שיעלו אותו למשאיות. שלא לייחוס מספרים במסוף כי היו נהגים שלא שבו מהמסלול המסוכן דרך סוריה וטורקיה . צילום: עמית שעל ובאמת, הפעילות במעבר הולכת ומתגברת בתקופה האחרונה. לצדי נבדקים עכשיו ארגזי התפוחים על ידי נציג המכס, שסופר אותם ובודק את תכולתם. הוא משווה את המספרים למספר הארגזים שנספרו כאשר המכולה הועמסה על המשאית בנמל חיפה, כדי להבטיח שסחורה לא הוברחה ולא נפרקה בדרך. גם זמן הנסיעה של המשאית נמדד מרגע יציאתה מהנמל ועד הגעתה למעבר - הסטנדרט הוא שעתיים - כדי לוודא שלא היו עצירות מיותרות.
לבסוף הארגזים מועמסים על גבי נגררים ויוצאים ממתחם המסוף למעבר הגבול, שם ממתינה להם המשאית הירדנית. לפני כניסתה של המשאית היא עוברת בידוק והנהגים עוברים תשאול, שיקוף ובדיקה גופנית. מיום הקמת המסוף ב־1994 מעולם לא היה בו פיגוע או אירוע ביטחוני.
פורקים מכולה ומעבירים את הסחורה למשאיות. "מדובר בתהליך מסורבל ומסוכן כי הירדנים אוסרים על מעבר מכולות כאן" . צילום: עמית שעל מעבר הסחורות עצמו מבוצע בשטח סטרילי. מלגזות פורקות ארגזים שהגיעו מירדן, ומעלות סחורה על גבי רמפה אל המשאיות הירדניות. "מדובר בתהליך מסורבל", מסביר לי מנהל המסוף זוהר אגמון, "אנחנו צריכים להתמודד איתו כי הירדנים מאפשרים מעבר של סחורות שזקוקות לקירור רק בסוג כזה של משאיות ואוסרים על העברת מכולות. ההתעקשות הזאת יוצרת צוואר בקבוק וזמני המתנה ארוכים, כי זאת העמסה מסובכת שמצריכה מיומנות רבה של המלגזן". המלגזה עמוסת הארגזים עולה על הרמפה ונעצרת לרגע. "הנה, אתה רואה? היא כמעט נפלה", אגמון אומר לי. "מדובר בפרוצדורה מסורבלת ומסוכנת. מכולות היו פותרות בקלות את כל זה".
אז למה לא מכולות אלא פרוצדורת פריקה והעמסה מסורבלת? הסיבה טמונה ברצון של הירדנים לשמר את הרלבנטיות של נמל עקבה כדי לעודד הגעת סחורות לנמל וליהנות מהכנסותיו.
"מי שרוצה להעביר סחורה מאירופה לירדן דרך נמל עקבה צריך לרדת דרך תעלת סואץ ולהקיף את כל סיני, וזה סיבוב שלוקח מינימום שלושה שבועות, בעוד שלהביא סחורה מאירופה לישראל לוקח שבוע, ואז עוד כשש־שבע שעות מנמל חיפה לעמאן דרך המעבר שלנו", אומר לי זאב לשם, מנכ"ל ג'ורדן ריבר בורדר, שהיה בעבר גם מנכ"ל רשות הנמלים. "בשל הזמן הארוך שזה לוקח אי אפשר בכלל להעביר סחורה טרייה דרך נמל עקבה, ואנחנו החלופה היחידה שיש היום לירדנים להובלת מטענים בקירור. הרבה קווי ספנות שיוצאים מאירופה לא מגיעים לעקבה בכלל, ובכל מקרה העברת הסחורות דרך מעבר הירדן זולה ב־25% מאשר דרך נמל עקבה. זו הסיבה שהירדנים מתעקשים לאשר מכולות רק דרך עקבה". שלא לייחוס אומרים במסוף שסוחרים ירדנים בעלי השפעה פועלים ליצירת לובי בממשלה הירדנית כדי לשנות את האיסור, אבל בינתיים המכולות ממשיכות לעבור רק דרך עקבה למרות העלות הגבוהה של ההפלגה והמסים שגובים המצרים בתעלת סואץ.
ארגזי תפוחים שהגיעו למסוף מיוון דרך חיפה. "רוב האנשים פשוט לא מודעים לאפשרות הזאת. הם לא יודעים שחיפה מקושרת לירדן" . צילום: עמית שעל תחנה ראשונה ירדן, תחנה סופית המפרץ הפרסי הסחורה שעוברת דרך מסוף ג'ורדן ריבר בורדר משונעת אמנם כולה לירדן, אבל לעתים קרובות זוהי רק תחנת ביניים. בשל הרגישויות הפוליטיות איש אינו שש להצהיר על כך בגלוי, אבל חלק נכבד מהסחורה שעוברת מישראל לירדן מועברת אחר כך למדינות המפרץ הפרסי, שגם אפשרויות הייבוא שלהן נפגעו בגלל אי־היציבות הפוליטית במדינות רבות באזור.
"בעיקרון מי שעומד מולי אלה הירדנים, אבל אנחנו יודעים שהרבה ממה שעובר פה מגיע בסופו של דבר למדינות המפרץ כמו דובאי, קטאר וסעודיה", אומר אודי גוטמן, סמנכ"ל השיווק של ג'ורדן ריבר בורדר. "ישנם אנשי עסקים כבדים מאוד בירדן שמייצאים באופן כזה סחורות למפרץ. באופן כללי, כשאני רואה שהפירות באיכות טובה, אני יודע שהם לא מיועדים לשוק הירדני. כשהסחורה קצת פחות טובה, זה לירדן". גוטמן מספר על חברות לעמילות מכס מדובאי שמצהירות בגלוי וללא חשש על חיפה כנתיב סחר שהן מציעות ללקוחותיהן, אבל רבות אחרות מעדיפות להצניע את הנתיב הזה.
זאב לשם. "להעביר סחורה מאירופה דרך עקבה לוקח שלושה שבועות . צילום: עמית שעל הקשרים האישיים מובילים לעסקאות באירוע אקסקלוסיבי שנערך בבית שגריר צרפת בחודש שעבר לרגל הענקת אות אביר כבוד ליבואן הפלסטיני עמאר מוסלמני נכחו כמה אנשי עסקים ירדנים וסעודים, שנראו מיודדים מאוד עם גוטמן ושמעון יקירה, מבעלי חברת ג'ורדן ריבר בורדר, שגם הם השתתפו באירוע.
יקירה וגוטמן מספרים כי הם עסוקים בימים אלה בפגישות עם לקוחות פוטנציאליים ממדינות המפרץ הפרסי, שאותם הם מנסים לשכנע להעביר סחורות דרך ישראל. "רוב העבודה שלי היא ביצירת קשרים בוני אמון", אומר גוטמן. "יקירה ואני מבלים זמן רב בירדן ובמדינות המפרץ הפרסי ויוצרים קשרים אישיים שמובילים לעסקאות. אין פה אפילו עניין של פחד מישראל או דעה קדומה, רוב האנשים פשוט לא מודעים לאפשרות הזאת. הם לא מכירים את הגיאוגרפיה, ולא יודעים שחיפה מקושרת לירדן".
קשה לדעת כמה מהגידול בתנועה במסוף קשור במאמצי השיווק וכמה היא תוצאה בלתי נמנעת של הכאוס הפוליטי הגובר בגבולותיה האחרים של הממלכה. נתונים של רשות שדות התעופה מוכיחים כי בשנים האחרונות נרשם גידול של כ־10%־15% בשנה במספר המשאיות שעוברות במעבר גבול נהר הירדן, ומספרן כיום הוא כ־30 אלף בשנה. גוטמן ולשם מאמינים כי עד 2018 מספרן יוכפל ויגיע ל־60 אלף בשנה. הם משוכנעים כי תתרום לכך השלמת קו הרכבת מחיפה לבית שאן, שתוזיל את עלויות השינוע. נוסף על כך, הם מציעים להעביר סחורות לא רק דרך נמל חיפה אלא גם דרך נמל אשדוד, שחלק מהספינות האירופיות מעדיפות לעגון בו ואינן מגיעות כלל לחיפה. "אם הנמלים יעבדו בלילה והסחורה תיסע מאשדוד אלינו בלילה, כשאין פקקים, היא תגיע באותה מהירות כמו הסחורה מחיפה", אומר לשם.
אבל לא כולם שותפים לאופטימיות שלו. נמיר קאשי, בעל חברת אמקס לעמילות מכס, שהיתה מהראשונות שהחלו לעבוד במסוף ב־1994, מאשר כי יש גידול של מעבר סחורות בו, אך מזהיר ממצב של לחץ מצטבר שנוצר במסוף. "כיום פועלות במסוף רק שתי רמפות להעמסה וזה גורם לצוואר בקבוק. ביקשנו שיוסיפו רמפות אך ברשות אומרים שזה כרוך בעלויות גבוהות של 100 אלף דולר לרמפה. הצענו להם לשכור רמפות, אבל מדובר בגוף מאוד ביורוקרטי ומסורבל". (מהרשות נמסר כי ישנן תוכניות להרחיב את המסוף). קאשי גם מצנן את ההתלהבות מהתוכניות העסקיות של ג'ורדן ריבר בורדר: "רוב הסחורות שהם מעבירים עכשיו הן סחורות בקירור שעמידות בפני שינויי טמפרטורות כמו תפוחי אדמה, תפוחי עץ וגזר. אבל מה יקרה כשהם ירצו להעביר סחורות כמו ענבים, אפרסקים, קיווי או מנגו? פה כבר מדובר בפירות שלא יוכלו לשרוד את החום הרב שבבקעה. הפתרון הטוב בשבילם יהיה העברה במכולות בצורה ישירה - אבל זה כבר תלוי בירדנים". השלום הקר מתחמם
הציבור הירדני מתנגד לנורמליזציה, אבל התלות במעבר היבשתי עם ישראל גוברת
ירדן היא אחת המדינות העניות ביותר באזור בכל האמור למשאבי מים ואנרגיה, והיא תלויה באופן מוחלט בייבוא ובסחר חוץ כדי לשרוד. כך, לדוגמה, כ־95% מצורכי האנרגיה שלה מיובאים. משום כך נאלצה ירדן תמיד לתמרן במים הסוערים של המזרח התיכון כדי לשמר את יציבותה. המלך חוסיין עשה זאת בהצלחה כשהחליט למשל לתמוך ברודן העיראקי סדאם חוסיין כאשר זה פלש לכוויית בשנות התשעים. על כך זכה לשפע של הטבות מהשליט העיראקי, כולל נפט בחינם. בנו המלך עבדאללה נאלץ גם הוא לתמרן בין הזרמים השונים באזור כדי להמשיך לקיים את הממלכה ההאשמית — משימה לא פשוטה בארבע השנים האחרונות, כשהמזרח התיכון נשטף בגל של אסלאמיזם רדיקלי המתדפק על דלתותיה של הממלכה מצפון (סוריה) וממערב (עיראק).
חלק נכבד מהכלכלה הירדנית נשען על ייצוא, כשירדן מייצאת בעיקר אשלג ופוספטים, וכן תוצרת חקלאית בעיקר למדינות המפרץ העשירות (כולל תוצרת חקלאית ישראלית). התעשיות הקלות בירדן —מזון, הלבשה ופרמצבטיקה — ספגו בשנים האחרונות מהלומה ניצחת שכן ברובן היו מיועדות ומותאמות לשוק העיראקי ולשוק הסורי, וחוסר היכולת לפעול בשווקים אלה כבעבר הביא לפיטורי אלפי עובדים בירדן.
בדומה למצרים, הסכם השלום עם ישראל לא חלחל לרחוב הירדני, והאופוזיציה שמתנגדת לנורמליזציה היא קולנית ונתמכת על ידי כל האיגודים המקצועיים. דוגמה בולטת לכך מהזמן האחרון היה אפשר לראות במסע התעמולה הציבורי נגד ההסכם לייבוא גז טבעי מישראל עבור מגזר החשמל הירדני, וישראל או תוצרת ישראלית הן עדיין בגדר מילות גנאי בקרב רוב רובו של הציבור הירדני.
ובכל זאת, דיבורים לחוד ומעשים לחוד. מאז פרץ ה"אביב הערבי", ובשל העובדה שלירדן יש רק מוצא אחד לים, היא נאלצת להשתמש יותר ויותר בנמל חיפה כדי לשנע את הסחורות שלהן היא נזקקת דרך ישראל. הנושא אמנם אינו זוכה להבלטה בציבור ובתקשורת הירדנית, אבל הוא מעין סוד גלוי ברמה הממשלתית ובקרב הסוחרים הירדנים.
דורון פסקין