סיר לשלום

חמישי אחר הצהריים, ביתו היפהפה של שגריר צרפת בישראל, בשכונת עג'מי ביפו. בכניסה עומד עמאר מסלמני, ולוחץ ידיים מחויך. זה הערב שלו: הוא כאן כדי לקבל את אות לגיון הכבוד הצרפתי. אבל הוא גם ניצב כאן תחת אבטחה כבדה; רק ערב קודם רתחו הרחובות הסמוכים, עם התפרעויות של צעירים מקומיים ויידויי אבנים. "לרגע לא חשבתי לבטל את האירוע", אומר לי מסלמני, "אני מאמין שצריך להמשיך גם בימים הקשים ביותר". כעת נערים ערבים על אופניים חולפים ליד בית השגריר ושואלים בהתגרות אם האורחים אמריקאים או צרפתים. אחרי שהם מקבלים תשובה מפורטת, הם מסתלקים. כי מאחורי החומה, על הדשא המטופח ומעל בופה משובח (כבש וכנאפה), מפטפטים אנשי עסקים ובכירי ממשל וביטחון ישראלים, יהודים וערבים, וגם פלסטינים — מהגדה ומעזה.
ייתכן בהחלט שעמאר מסלמני (45) הוא היחיד שיכול לכנס יחד את כל אלה, ועוד בעיצומם של ימים סוערים. הוא דמות שאי אפשר היה להמציא, ושלא במקרה חביבה על כל הצדדים: הוא נולד בחברון ולמד בסורבון; חי בירושלים ועובד בלוד; מבוסס מאוד אבל זוכר מאיפה הוא בא; מוכר לישראלים את כלי המטבח שלהם ומוכר לפלסטינים, בעזה ובגדה, את מותגי החשמל המובילים (שמגיעים גם לשוק הישראלי); מספק עבודה ליהודים וערבים, בדו־קיום של יומיום, ועדיין מאמין בשלום; תורם בעקיפין להורדת המחירים בשוק הישראלי, וגם מחרים את מי שפועל מעבר לקו הירוק, אפילו קוראים לו רמי לוי.
כשהשגריר פטריק מזונאב מעניק למסלמני את עיטור הכבוד — כזה שקיבלו בעבר, בארץ ובצרפת, רבים וטובים ובהם, בין היתר, שמעון פרס ומשה דיין, סמי סגול ואלפרד אקירוב, דורית ביניש והרב לאו, יו"ר יד ושם ונשיא מכון ויצמן — הוא מפליג בשבחו של חתן האירוע. בהודעה רשמית נמסר שהפרס מוענק לו "על פעילותו לקידום התרבות והכלכלה הצרפתית בישראל ובפלסטין".
עמאר מסלמני. "פלסטינים וישראלים שראו שיש מישהו כמוני, שרוצה לקדם את החברה שלו, פשוט שיתפו פעולה" . צילום: עמית שעל מאחורי הכבוד הזה עומדים מוצרים פרוזאיים למדי: תבניות וסירים וקופסאות ומזלגות ומלחיות ומיקרוגלים וטלוויזיות ומכונות כביסה ומקררים ועוד ועוד. מסלמני הוא המנכ"ל של מסלמני גרופ, חברה בבעלות אביו שמייבאת לישראל את כלי המטבח של טפאל, פיירקס, לומינארק, טסקומה ועוד, ומוכרת אותן ב־600 חנויות, כולל של הקמעונאיות הגדולות. בערוץ אחר, החברה מייבאת לשטחים את מוצרי החשמל של סמסונג, האייר, פנסוניק, לוגיטק, זירוקס ועוד. לפי מסלמני, בשנה האחרונה מכרה החברה מוצרים בכחצי מיליארד שקל. מבחינתו, המחזור הזה הוא לא רק כלכלי, הוא גם פוליטי: לא רק הוא מרוויח ממנו, כולם מרוויחים. כי מכירות משמעותן שפע, ולשפע אין גבולות, הוא יכול לזלוג מכאן לשם ומשם לכאן. "כשהמצב הכלכלי של הפלסטינים טוב, גם לישראלים טוב", הוא אומר בראיון ראשון בחייו, דווקא עכשיו.
כל אינתיפאדה והשינוי העסקי שבא איתה
אצל המסלמנים, האישי הוא תמיד גם פוליטי, וההיסטוריה העסקית שלובה בהיסטוריה הלאומית. החברה נולדה ב־1967, סמוך למלחמת ששת הימים. האב חאדר, בן למשפחה מוסלמית ותיקה בחברון, הביא מהגדה המזרחית של הירדן סירים, מחבתות וכלי בית, ומכר אותם בגדה המערבית. בשנות השבעים החלו לייבא כלי בית גם ממזרח אירופה, בשנות השמונים הרחיבו את העסקים, ואז באה האינתיפאדה הראשונה.
אינתיפאדה לא טובה לעסקים, מחסומים לא טובים לסוחרים, והעסק של מסלמני עבר למזרח ירושלים ונרשם כחברה ישראלית. המשפחה עברה לירושלים, שבה כבר חיו חלק מקרוביה, והתמקמה במלחה, שכונה שרוב תושביה יהודים. עמאר, הבן הבכור, יצא ללימודי כלכלה בסורבון. הוא חזר ב־1993 מיד אחרי החתימה על הסכמי אוסלו, ומונה למנכ"ל. עם הזמן החל לייבא מוצרים מצרפת ומסין, וקיבל זיכיונות לכמה מהמותגים הבולטים למטבח. עמאר הוא גם מי שהכניס את המשפחה לעסקי החשמל, כשהשיג את הזיכיון ליבוא מוצרי סמסונג לגדה. המגעים בין אהוד ברק ליאסר ערפאת עוררו אופטימיות בנוגע להתרחבות העסקית, ומסלמני החליט למכור גם לישראלים. הוא החל לאסוף זכיונות מחברות כלי הבית כדי למכור את המוצרים שלהן גם פה, כשבחלק מהמקרים שיתוף הפעולה שלו איתן בשוק הפלסטיני סייע לו לנצח חברות ישראליות בהתמודדות. החברה המשפחתית נכנסה לשוק חדש, מבטיח וגדול הרבה יותר.
אלא שאז באה האינתיפאדה השנייה, והמיטה מכה כלכלית על שני הצדדים. הכי קל היה לסגת. מה פתאום לבוא עכשיו, כפלסטיני, ולהתחיל למכור ליהודים כלי מטבח בזמן אינתיפאדה ומיתון. "אבל אמרתי שאני חייב להמשיך. היו לי הזיכיונות, על דבר כזה לא מוותרים", הוא מסביר. זה לא היה השיקול היחיד. ההיגיון המשפחתי, שדוגל בכך שהעסקים מנצחים את הסכסוך וכבר הוכח קודם, גבר על הפחד.
"לפלסטינים אין מספיק אומץ לעשות עסקים עם יהודים ישראלים", הוא אומר כעת, בפגישה שלנו במשרדים המפוארים של החברה באזור התעשייה בלוד. "ב־2000, כשרק התחלתי לעשות עסקים עם יהודים ישראלים, התייעצתי עם הרבה אנשים וכולם אמרו לי שזה לא פשוט, שזה ייגמר רע. אבל היום אני יכול להגיד לך שכל החששות שלי לא היו נכונים. פלסטינים וישראלים שראו שיש מישהו כמוני שרוצה לקדם את החברה שלו פשוט שיתפו פעולה. בעיקרון לא נתקלתי בבעיות על רקע היותי פלסטיני. יש לקוחות שהרבה פעמים מעדיפים לעבוד איתי במקום עם חברות ישראליות, כי אנחנו נותנים מחירים טובים למוצרים טובים, ואנחנו מקצוענים.
"כל מה שצריך הוא אומץ ורצון להצליח. לצערי, הבעיות הפוליטיות לפעמים לא מאפשרות לפלסטינים לחשוב אפילו לעשות עסקים עם ישראל, אבל גם הרשויות בישראל צריכות להתאמץ יותר כדי ליצור שיתוף פעולה כלכלי. אני חושב שאנחנו יכולים לפתור הרבה מהבעיות שלנו דרך מסחר וכלכלה. קידום העסקים בין שני העמים יכול להשפיע מאוד על ההחלטות הפוליטיות. כשיש קשרים עסקיים יש מה להפסיד ולכן אין מלחמות".
המצב המסלים בשבועיים האחרונים מטריד אותו אבל הוא מתעקש לשדר מסר ברור: "האלימות היא זמנית. המצב ישתפר, כי שני העמים חפצי חיים. אינני רואה דרך אחרת חוץ מפתרון של שלום". המצב בשטחים, הוא אומר, הולך ומידרדר, ויש לזה משמעויות כלכליות. "אני לא יכול לבוא ולומר לך שמה שעברנו בחודשים האחרונים כאנשי עסקים פלסטינים הוא טוב. היו הרבה בלגנים בשטחים, וזה השפיע על הכלכלה הפלסטינית. המצב שלה לא טוב, ואני חושב שזה גם יתחיל להשפיע על הכלכלה הישראלית".
איפה האחריות הפלסטינית להידרדרות במצב הכלכלי? יש בשטחים גם מי שקוראים להתנתקות מהכלכלה שלנו, למשל בקמפיין להחרים מוצרים ישראליים.
"בשנה־שנתיים האחרונות גברה ההתנגדות למכירה של מוצרים ישראליים, אבל אני חושב שזה לא הפתרון. זה חשוב שלעם הפלסטיני תהיה עצמאות כלכלית ושהוא לא יהיה תלוי בישראל, אבל זה גם אינטרס ישראלי. כשהמצב הכלכלי בגדה טוב, גם בישראל טוב. כשהמצב הכלכלי בשטחים מידרדר, זה מעמיק את התסכול ומוביל למהומות".
כמה ימים אחרי הפגישה שלנו, כשהפיגועים רק מתרבים ואני מתקשר לשאול אותו על ההסלמה, מסלמני בוחר שלא להתייחס למצב.
מסלמני עם הוריו חאדר ונייפה והשגריר פטריק מזונאב בטקס ביום חמישי . צילום: רפי דלויה כך הורדתי את מחיר מוצרי החשמל בישראל, בלי להתכוון
החיים של מסלמני נוחים ומרופדים, עם וילה גדולה במלחה ושני ילדים (בני 13 ו־7) הלומדים בבית הספר הדו־לשוני בירושלים. הוא עדיין מדבר כמי שמשתייך לכלכלה הפלסטינית ומוכר לכלכלה הישראלית מבחוץ, ובכל זאת מנהל חברה שפועלת מלוד וירושלים, ושמעסיקה — לצד ששת אחיו, המכהנים כסמנכ"לים — 80 ערבים, 30 יהודים ועוד 30 יהודים באגף הלוגיסטיקה. חלק מהעובדים הם בכלל צרפתים, וגם עם המזכירה שלו מסלמני מדבר צרפתית.
הפוזיציה הזאת, של רגל פה רגל שם, לפעמים מובילה אותו לשחק בשוק המקומי באופן עקיף. זה קורה כשמוצרים שהוא מוכר בזול בשטחים זולגים לשוק המקומי ומשנים את יחסי הכוחות כאן בין הרשתות, משפיעים על התחרות ועל המחירים. רשת אבי סופר קונה מוצרי חשמל מסוחרים בשטחים כבר שנים, ובשנה שעברה גם רשת מחסני חשמל מבית אלקטרה החלה לקנות מוצרים של סמסונג מסוחרים ברשות הפלסטינית, במקום מבעלת הזיכיון לשוק הישראלי מיניליין (שמצדה פנתה לסמסונג העולמית וטענה שמסלמני נכנס לטריטוריה שלה). ההיגיון של הרשתות פשוט: המוצרים האלה זולים יותר בשטחים, ומאפשרים להן למכור גם ללקוחות הישראלים במחירים נמוכים יותר מאלה של היבואן הרשמי.
מסלמני מדגיש שהוא לא קשור לסיפור, אלה סוחרים פלסטינים שהוא מוכר להם ומכרו הלאה לקולגות ישראלים. "אין לי מה להגיד על זה, אני עובד רק בשוק הפלסטיני. אבל כיוון שהמחיר שם נמוך, הסחורות עוברות גם לפה. זה לא בשליטתי", הוא אומר בחצי חיוך שמתקשה להסתיר את שביעות הרצון שלו מכל העניין. "יבוא מקביל הוא טוב לצרכן. היבואן הראשי והרשמי לא אוהב את זה, זה יוצר עליו הרבה לחץ להוריד מחירים, אבל בגלל המצב הכלכלי צריך להוזיל מחירים. הם גבוהים מדי, בגלל האופן שבו מתנהלים היבואנים בישראל. הביורוקרטיה מוסיפה הרבה לעלויות, ובסופו של דבר זה מתגלגל לצרכן הסופי. אבי סופר ומחסני חשמל פשוט הצליחו למכור את אותו מוצר יותר בזול".
מסלמני עם המוצרים שהוא מייבא. "כיוון שהמחיר בשטחים נמוך, הסחורות עוברות גם לישראל. זה לא בשליטתי" . צילום: עמית שעל מחרים רק התנחלויות, לא את ישראל
בכל הנוגע לכלי הבית, לסירים ולמחבתות ולקופסאות ולסכו"ם, החברה של מסלמני מוכרת את המוצרים כמעט בכל הרשתות בישראל, ובראשן שופרסל, הום סנטר ואייס; בימים אלה הוא נכנס גם למשביר לצרכן. "רמי שביט ואני לא רק עושים עסקים, אנחנו גם חברים", הוא אומר על בעלי המשביר. "מה שהוא עשה ברשת — צריך ללמד את זה בבתי ספר לכלכלה. גם את יצחק תשובה אני מאוד מעריך, ואני חושב שההתנהלות מולו בנושא הגז מאוד בעייתית. צריכים לתת לאיש הזה, שהתחיל מכלום, לגדול ולצמוח. בעיניי הוא מודל לחיקוי".
הדגש על "כמעט בכל הרשתות" אינו מקרי. במגה מסלמני הפסיק למכור בגלל מצבה של הרשת, ואצל רמי לוי הפסיק למכור לאחר שלוי פתח סניפים בהתנחלויות. זה לא חרם כלכלי על ישראל, אומר מסלמני, זה "חרם שמתייחס למפעלים שעובדים בשטחים. אני לא מוכר להתנחלויות או לעסקים בהתנחלויות. אז אני מנוע מלעבוד עם רמי לוי. עסקים בהתנחלויות הם בעייתיים כי אנחנו רוצים להגיע בעתיד להסכם שלום; קשה להגיע להסכם כזה עם התנחלויות בכל מקום".
בקרב הפלסטינים, בציבור או מצד אישי ציבור, לא לוחצים עליך לא לעשות עסקים עם ישראלים? "לא, להפך, פלסטינים שרואים שאני מצליח מפרגנים. וזה נותן הרבה השראה לאחרים לשווק את הסחורות שלהם בשוק הישראלי. הרשות הפלסטינית רוצה צמיחה, גם שם מבינים שכשהמצב הכלכלי טוב זה משפיע על הפוליטיקה. המצב הזה לא ישתפר משמעותית כל עוד הכיבוש ממשיך, אבל לצערי אנחנו התרגלנו לחיות במצב הזה. בשנים האחרונות המצב מידרדר, כי מדינות אירופיות מזרימות פחות כסף מכל מיני סיבות, ומדינות המפרץ מזרימות פחות בגלל ירידת מחירי הנפט. אבל הסיבה המרכזית למצב הכלכלי המידרדר היא שאין התקדמות במשא ומתן עם ישראל. בלי אופק מדיני גם האפשרות להתפתחות כלכלית היא מוגבלת, מגיעים פחות משקיעים כי הם לא מרגישים בטוחים, אז האבטלה גדלה. מאז הסכמי אוסלו לא באמת התקדם משהו במשא ומתן. וכדי לפתור את הסכסוך צריך להגיע להסכמים עם שני העמים, שניהם צריכים לוותר".