"אני לא בטוח שהמדינה יודעת להתמודד עם הצרכים המידיים של העניים"

בתחילת הישיבה עלו בזה אחר זה אנשים שחיים בעוני ומסרו את העדות שלהם על ההתמודדות היומיומית עם מצוקה כלכלית, החל ממחסור בתרופות, בדיור ולעיתים גם במזון. כך לדוגמה סיפרה ורדה כהן מבאר שבע כי לאחר שעבדה שנים ארוכות חלתה בסכרת ומאז נמצאת בעוני: "לפני 10 שנים חליתי ומאז אני לא עובדת. אני נאלצת לוותר על תרופות בכדי שאוכל לקנות אוכל כי עלות התרופות שלי היא 350 שקל בחודש".
סימונה, בת 55, סיפרה ש"לפעמים אנחנו אוכלים לחם בלי כלום כי אין כסף לגבינה או חמאה. אמי הקשישה נותנת לי 200 שקל כדי לקנות אוכל לשבת. בני בן ה-11 לומד בפנימיה וזה מאוד מעציב אותי. הוא בא בסופי שבוע ומבקש מנה חמה של פירה, עוף וירקות ואני לא יכולה לתת לו. אני עובדת כגננת בצהרון ומשתכרת כ-2,500 שקל ברוטו. אני בחרדה שאקרוס".
אלי אלאלוף . צילום: אוראל כהן אמל, אם חד הורית מחיפה, סיפרה כי מאז שהקימו את תאגיד המים העירוני, מחירי המים עלו משמעותית: "אין התחשבות במצבי הכלכלי ואני משלמת תשלום מלא ואיני יכולה לעמוד בתשלום. שאלתי למה התשלום עלה כל כך, ובתאגיד העירוני אמרו לי שזה בגלל שאני משקה גינה. אין לי גינה, אין לי אפילו מרפסת".

עיקר התלונות של העדים היו על מחסור בדיור ציבורי של עמידר, הקושי של יציאה לעבודה כאשר משמעותה קיצוץ בקצבת הזקנה או הבטחת ההכנסה והצורך להסתמך על עמותות לסיוע במזון או תרופות כי בלשכות הרווחה העירוניות אין מענה.