"הן עמדו עם מסכות אב"כ וצרחו בהיסטריה - התעלפנו מצחוק": השחקנים נזכרים במלחמת המפרץ

ינואר 1991, בית משפחת משעלי שבקריית אתא. השעה היא 02:00 בלילה - הלילה שבו נשמעה האזעקה הראשונה של מלחמת המפרץ. שלושה עשורים אחרי, אריק משעלי זוכר את הסיפור כאילו שאירע אתמול: "לא שמענו את האזעקה אבל כן שמענו את הדפיקות", הוא נזכר. "אני, ההורים שלי וארבעת אחיי פתחנו את הדלת ומולנו עמדו השכנות - אישה ושמונה בנותיה. הן עטו מסכות אב"כ וצרחו בהיסטריה כמו איזו סצנה מסרט. זה היה אדיר, התעלפנו מצחוק כשראינו אותן, וזה זיכרון שאני והאחים שלי מעלים שוב ושוב".

*****

31 שנים חלפו מאז מלחמת המפרץ או "אם כל המלחמות", כפי שהגדיר אותה נשיא עיראק דאז סדאם חוסיין. 43 סקאדים שוגרו לעבר ישראל במהלך ימי הלחימה, 54 טילי פטריוט נורו נגדם. היו אבידות בנפש, נפגעים בגוף ונפגעי חרדה. באותם ימים, יספר כל מי שזוכר את התקופה, הפחד שיתק את הרחובות שהתרוקנו מאדם. "כיפת ברזל" הייתה עדיין בגדר חלום רחוק, במקום "צבע אדום" נשמע "נחש צפע" והאיום מטילים כימיים היה ממשי. ועדיין, גם אז הצליחו, איכשהו, לשמור על ההומור ולקוות לטוב.

"אנשים רקדו עם המסכות"

בפרק הפלאשבק של "שנות ה-90" (שבת ברשת 13), נקבל הצצה לתוך הבתים, או בעצם - לחדרים האטומים - של תושבי טירת כרמל באותם שבועות מתוחים. קטע אחד משם, כמו רבים אחרים מהסדרה, לגמרי מבוסס על סיפור אמיתי: "בזמנו, הייתי תקליטן במועדון רוק", מספר שלום אסייג. "אחרי שבועיים של לחימה, שהמקום היה סגור, בעל הבית התקשר אליי ואמר, 'שמע, חייבים לחזור לעבוד', הרי הבנו שהטילים לא היו כימיים".

שלום הצעיר, שרק השתחרר מהצבא שנה לפני כן, חזר לתקלט - אלא שהאזעקה לא איחרה לבוא ותפסה אותו ואת החוגגים באמצע הריקודים. "הודעתי לכולם במיקרופון, 'רבותיי, יש אזעקה'. כולם שמו מסכות והמשיכו לרקוד איתן. זה נראה כמו סצנה מסרט אבל זה אמיתי לגמרי, וזו הסיבה שהבאנו את הסיפור הזה לסדרה".

גם לאוולין הגואל לא הייתה ברירה אלא להגיע לעבודתה במסבאה כאילו שאין ירי טילים. "אני זוכרת שהשיר We will rock you בקע מהפאבים, כלומר, 'אנחנו ננצח את סדאם חוסיין'", שחזרה. "הוא היה חולה נפש ופסיכופת ששיכנע את העולם שיש לו נשק כימי. הייתי הולכת לעבודה ותוהה מי בכלל יבוא לבר? אבל דווקא היו כאלה שבאו. בתקופות כאלה, אנשים רוצים לצאת מהמציאות ההזויה אז הם פונים לאוכל או לאלכוהול, כמו שקרה בזמן הקורונה. אנשים רצו להתנחם".

"היא פתחה את החדר האטום רק כדי להכניס את החתול"

הגואל גרה אז במרכז, האזור שאליו כוונו רוב הסקאדים ששוגרו מעיראק. אחת האזעקות תפסה אותה בבית של אחיה. "זה היה בשבת. שמענו 'נחש צפע' אז נכנסנו לחדר האטום. רגע אחרי שסגרנו את הדלת, אשתו של אחי נזכרה שהחתול שלה בחוץ. היא רצתה לפתוח את האיזולירבנד בשביל להכניס אותו, אבל אחי התחיל לריב איתה ואמר לה, 'לא, את לא הולכת לסכן את כולנו בגלל החתול!' אני ממש זוכרת את המריבה הזאת".

"גיסתי הייתה בטירוף - וכמובן שבסוף היא פתחה את הדלת ולא ויתרה. החתול, שמבחינתה היה התינוק שלה, את יודעת, נכנס לחדר האטום וכולנו אמרנו, 'טוב, עכשיו אנחנו נמות בגללו'", (צוחקת). "אני זוכרת גם שהייתה בדיחה שסדאם לא יפגע ברמת גן כי כל העיראקים שם. 'הוא לא יזרוק טילים על האחים שלו', אמרנו, אבל בסוף - גם שם הוא פגע".

צחוק בצד, זו הייתה בעיקר, כאמור, תקופה לא קלה כפי שהיא מספרת. "זו הייתה תקופה הזויה, באמת האמנו שהטילים כימיים. הייתה נאיביות מאוד גדולה לאורך כל האיומים של סדאם. מה גם, שכשהייתי שמה את המסכות - שאגב היו מאוד מכוערות - הייתי נחנקת רק מהמחשבה שאני צריכה למתוח אותה וכל מה שקשור לזה".

לדבריה, כל אזעקה גררה איתה חרדה ובעיקר כאוס. "נערכנו עם אוכל וטלפון בחדרים האטומים, והיה מרוץ אחרי הסלוטייפ כדי לאטום את הכניסות - אבל כמובן שגם היה לחץ כי לא ידענו אם באמת אטמנו טוב... היה פחד ראשוני. נרגענו רק אחרי ששמענו את הקול המרגיע, אחרי שנאמר לנו אם הטיל היה כימי או לא ואם מותר לצאת מהחדר האטום. היה פחד, אבל בסוף מתרגלים להכול", היא מסכמת.

"הדבר הראשון שאמא שלי הייתה עושה כשנשמעה אזעקה, הייתה לטפס על הלוסטרה (נברשת)", צוחק משעלי. "היא נתפסה שם מהפחד ומההיסטריה. היינו אומרים לה להיכנס לחדר האטום, אבל היא הייתה עונה, 'עזבו, נוח לי פה'. היא הייתה נלחצת חבל על הזמן, רצה בכל הבית ולא יודעת מה לעשות". ומה עשו הגברים לבית משפחת משעלי עת נשמע ה"נחש צפע" המאיים? חיפשו אקשן מהחלון, כמובן. "הדבר היחיד שעניין אותנו זה אם נצליח לראות את הסקאד".