שינסו לנשום פה: טור דעה של חיפאית לקראת הבחירות

להיות או לא להיות בחיפה? זו השאלה ששאלתי את עצמי כששקלתי את האופציות ללימודים ברחבי הארץ. לעבור לגור רחוק מבית ההורים השוכן ביישובי גדרות, אל מה שנראה כצפון הרחוק, היה צעד גדול ונפלא עבורי. בהיותי חיילת קרוב לסיום השירות הצבאי, הגעתי בפעם הראשונה אל הקמפוס רחב הידיים של הטכניון, והתפעלתי למראה העצים הירוקים והטיפוח הניכר. בעודי צועדת בתוך הטכניון ומתקרבת אל עבר הפקולטה בה התחלתי ללמוד מספר חודשים לאחר מכן, קלטו עיניי את מה שנראה כהעתק די טוב של אזור התעשייה של "ספרינגפילד"- הלא היא העיר הסימפסונית הידועה. שתי הלבניות של בז"ן זקופות ובולטות, מכוסות במעטה עשן אפרפר שנישא מתוך שלל ארובות, הפזורות ברחבי איזור התעשייה רחב הידיים במפרץ. המראה העביר בי צמרמורת קלה, וגרם לי להבין כי זה יהיה אחד הדברים שיטרידו אותי, אם אחליט לבסוף לעבור לגור בחיפה.

בסופו של דבר החלטתי לעבור בכל זאת. לפני שלוש שנים התחלתי את הלימודים בטכניון, כשמראה המפרץ המטריד ממשיך לשהות כנגד עיניי יום וליל. הלוואי שזה היה רק המראה, אך ניחוחות מעוררי בחילה פוקדים את סביבתי בוקר וערב. ובכל פעם מחדש אני מופתעת לגלות כי לפי המדדים של איגוד הערים, בחיפה אין כלל זיהום במפרץ.

אז אני מוכרחה לשאול: למה?

למה בוחרים ראשי העיריות והמשרד להגנת הסביבה להעלים עין? למה כאשר שאלתי את ראש העיר לגבי מצב הזיהום התעשייתי באזור חיפה והקריות, תשובתו הייתה "זו בעיה תדמיתית"? בעיה של תדמית לא נוצרת סתם, היא נוצרת כי יש מציאות שיוצרת אותה. במקרה הזה המציאות היא כואבת ודי מסריחה - תרתי משמע.

אם יצא לכם לחלוף בכביש קריות-עכו בשנים האחרונות, סביר להניח שהתקשיתם לנשום. לא אחת יצא לי לשוב מדרום הארץ דרך תחנת לב המפרץ הממוקמת בצומת הצ'ק פוסט, והריח שקידם את אפי היה נורא ועורר בי הרגשה של בחילה עזה.

אינני יודעת בדיוק אילו חומרים הם אלו שגרמו לי להרגיש כך, אך סבורני שלא היו אלו חומרים ידידותיים לבריאותי. יותר מכך אדגיש, גם חומרים שאינם בעלי ריח כלשהוא או צבע כלשהוא יכולים להיות מסוכנים עד מאוד לבריאות. הדוגמאות הכי טובות הן, גז הבישול וכן סוגי מדבירים שונים שכיום אינם בעלי ריח.

עובדה קיימת בשטח היא שרבים מתושבי הקריות חולים. לא בשפעת, אלא בסרטן. אחוזי הסרטן בילדים בנפת חיפה הם מהגבוהים בארץ. אני מודעת לכך שקשה מאוד לבצע מחקר שיוכיח קשר סיבתי בין הזיהום הנפלט מאזור התעשייה במפרץ לבין אחוזי החולים הגבוהים באזור. אך אני נוטה להאמין כי הזיהום הנפלט מהמפעלים במפרץ אינו מועיל לבריאות התושבים בשום אופן.

חיפה מתפארת בכך שקיימות באזורה 15 תחנות ניטור, אך המתפארים שוכחים להזכיר כי החומרים המנוטרים רחוקים מלהיות אלו הנפלטים מתהליכים תעשייתיים. בוודאי שאין כמעט חריגות בשנה, מכיוון שהחומרים המנוטרים רובם הגדול הם אלו הנפלטים מתחבורה. וכמובן שהזיהום כאן נמוך מבתל-אביב, בעיקר בגלל שהאוכלוסייה פחות צפופה ויש פחות מכוניות על הכבישים באזור.

מתי יחל הניטור של החומרים ה"מעניינים" באמת?

חומרים כגון דיאוקסינים, קבוצת חומרים אורגניים - שכמה מהם נחשבים לרעילים בעולם, או שאר חומרים אורגניים שתרומתם לבריאות היא שלילית.

כל מי שגר באזור חיפה והקריות, יודע שבסוף השבוע הלהבות מאזור התעשייה הופכות פתאום גבוהות יותר מהרגיל. האם המפעלים "מרשים לעצמם" לזהם יותר בסופי השבוע? או שבאופן סטטיסטי קורות יותר תקלות אז? אני יודעת שכאשר הלהבות עולות גבוה משמע בעיה באחד המתקנים. וכן אני יודעת שכאשר נפלט עשן שחור משמעות הדבר שנגמר הקיטור, וכעת השריפה אינה מלאה והמון חלקיקי פחם קטנים נפלטים לאוויר. חלקיקים כאלו לא ניתן לנטר, וגם הם אחד הגורמים המזהמים ביותר את האוויר שאנו נושמים.

אני לא בעד לסגור את המפעלים. אני חושבת שקיום אזור תעשייה כזה נחוץ כדי לספק מקומות עבודה רבים לתושבי האזור, וכן טוב לכלכלת המדינה. בנוסף, הזזה של המפעלים לאזור אחר בארץ לא תפתור את הבעיה הקיימת אלא פשוט תרעיל אנשים אחרים.

אז מה הפתרון?

כיום לכל מפעל יש מעין תקנון אל מול המשרד להגנת הסביבה. חוקי "אוויר נקי" ו"המזהם ישלם", יימנעו מצב בו כל אחד מחליט כמה מתאים לו לזהם. החשיבות של החוקים, כמו כל חוק אחר במדינה, היא לא הקיום שלו אלא האכיפה שלו.

כאן אני פונה אל המשרד להגנת הסביבה, בבקשה שיושקעו המאמצים הדרושים על מנת להתכונן כראוי לכניסת החוק לתוקף ולאכיפתו. אינני רוצה לראות עשן שחור שנפלט מהארובות ועובר בשתיקה ובעצימת עיניים.

בנוסף, יש להשקיע בניטור לטווח רחב יותר של חומרים מזהמים, כדי לקבל תמונת מצב נכונה. ניתן להגיע למצב של הורדה משמעותית בזיהום האזור. יש מדינות שכבר עשו זאת, ביניהן: גרמניה וקליפורניה. זה פשוט דורש השקעה כספית גבוהה מצד המפעלים. אם למפעלים לא תהיה ברירה, ורשויות החוק ייאלצו אותם לעמוד בסטנדרטים כולנו נרוויח מזה בסופו של דבר, גם המפעלים. וכשזה יקרה, אז אולי אפשר יהיה לעשות "שינוי תדמית" למפרץ.

ולבסוף, האחראים הישירים של מפעלי המפרץ: ראשי העיריות ובעיקר ראש עיריית חיפה. אתה שמקבל כל כך הרבה כסף בארנונה, אתה שמצהיר כי חיי התושבים שלך חשובים לך מכל. אל תסתתר מאחורי סיסמאות ריקות מתוכן כמו "בעיית תדמית". בעלי המפעלים הם לא תושבים נכבדים יותר מאיתנו, והאינטרס הצר שלהם אינו עולה על הבריאות שלנו. נוכח הדוחות הנוראים שנופלים עלינו ומעידים על תחלואת סרטן וריאות, גבוהה עשרות אחוזים מהממוצע הארצי. נוכח בדיקות המדווחות על עודף חומרים רעילים ומסרטנים באוויר המפרץ – אין לך את הפריבילגיה לשבת בשקט. קח אחריות, תתחיל להתערב, להקשות, לדרוש. אחרת אל תתפלא אם התושבים לא מאמינים בך.

אנחנו לא חיים בתוכנית טלוויזיה מצוירת, שבה הארובות המסוכנות לא באמת עושות נזק. אנחנו חיים בחיפה, בקריות, בטבעון, בעכו- ואנחנו בני-אדם. בבקשה אל תחשבו שהכול כבר אבוד, בואו נעשה שיהיה כאן אוויר נקי לכולם! צאו והצביעו בבחירות המקומיות הקרובות בתאריך ה- 11.11.08, ובחרו ראש עיר או ראש מועצה שאתם בטוחים בכוונותיו לשמור על בריאותכם. יש לכם את הכוח להשפיע על השינוי. אל תוותרו על זכותכם.

נעמה אלישר היא סטודנטית להנדסה כימית בטכניון ורכזת תא טכניון במגמה ירוקה. נעמה היא חברה פעילה בקמפיין "משמר המפרץ - המאבק נגד המחנק".

פעילות הסטודנטים במגמה ירוקה היא חלק מפרויקט ארצי הנקרא "ירוק עכשיו", ביוזמת ארגון חיים וסביבה, שמטרתו לקדם את איכות הסביבה ברשויות המקומיות.

בחזרה לירוק חי