הולכים על הסף

יו"ר חברת מקורות, אלי רונן, אמר לפני כשבוע בכנס ירושלים לסביבה וטבע, כי "ישראל נמצאת במשבר מים מהחריפים שידעה המדינה ב-60 שנות קיומה". עד שנת 2007 פעלו 14 משרדים ממשלה שונים יחד עם מספר ועדות וגופים בין משרדיים בתחום המים בצורה זו או אחרת. מצב זה אמנם השתנה מעט עם הקמתה של רשות המים, שאיגדה את המשרדים יחדיו, אך עדיין היא אינה חזקה מספיק כדי להוות את הגוף המוביל את משק המים הישראלי. כשתפקודם של כלל הגורמים מושפע בעיקר מהשינויים הגלובאליים המתרחשים עלינו השכם וערב, מעלייה ברמת החיים ובביקוש הכולל במים, מהשחתת איכויות המים ומהקטנת ההיצע של מים שפירים, אין זה מפתיע שב-2008, הגענו לעוד שנת בצורת.

ההיסטוריה חוזרת על עצמה

ב-2006 פרסמה נציבות המים את הבעיות מהם סובל משק המים הישראלי. כבר אז הזהירו אותנו כי מי התהום, המהווים כ-70% מאספקת המים המתוקים בישראל, מזוהמים. גם בתחום המים המותפלים, תחום יקר יחסית, לא נמצאו עדיין פתרונות הולמים לייצור כמויות גדולות של מים בלי ריכוז של מלחים רעיל. בעיית מיהול מים מאיכויות שונות במי המערכת הארצית מהוות גם הן בעיה נוספת, שאינה נוגעת רק לעניין המיהול של מים מותפלים ומים טבעיים יחדיו, אלא גם לעניין מיהולם של מאות מקורות מים בעלי איכויות מים שונות והשפעתן הלא ברורה על בריאות האדם. במצב המחדלי הקיים עליו הצביעו גם בשנות ה-60 דו"חות מבקר המדינה, אין זה פלא שהחל משנות ה-80 החל להתפתח משבר מים קשה בישראל.

שלוש שנות בצורת רצופות בין השנים 1984-1986 ובשנים 1989-1991, עם כמויות משקעים שנעו בין 22% ל-30% מתחת לממוצע השנתי כל שנה, הביאו להורדה משמעותית במפלסי המים שבאקוות החוף. לא היתה זו תוכנית גרנדיוזית להצלת משק המים שהצילה את המצב אז, אלא שנת 1992: שנה ברוכה בגשמים, פי שניים מהממוצע השנתי, שהביאה לשיקום מה של אקוות החוף. אולם, השמחה קצרת המועד נגדעה עם הגעתן של שנות ה-90 המאוחרות, שהביאו עמן את המפלסים הנמוכים ואת שנת הבצורת הקשה במאת השנים האחרונות - שנת 1999 - בה שאיבת היתר הגיעה לשיאים חדשים.

העיקר שיש ועדת חקירה

ועדת חקירה פרלמנטרית לנושא משק המים, שהוקמה ב-2001 ושמסקנותיה הוגשו לממשלה ב-2002, קבעה שמצב משק המים בישראל מצוי מזה 30 שנה במשבר מים עמוק ומתמשך, שכעת הגיע לנקודה קריטית. המשבר, שבא לידי ביטוי בעיקר בהידלדלות מקורות המים, גרם לגירעון מצטבר של כ-2 מיליארד מ"ק במאגרי המים הטבעיים של המדינה ולחיסול יתרות המים בכל המאגרים בארץ ובכללם הכינרת. הדלדלות זו היא שהביאה, כאמור, לשינוי משמעותי בהגדרת הקו אדום התחתון של הכנרת פעם אחר פעם.

תוכנית אב ממשלתית לשיקום משק המים בישראל הציעה כבר בשנת 2002 לנצל את מלוא היכולת של פיתוח מים שפירים עד 2010 על ידי חיסכון במים, המרת מים שפירים בקולחין, התפלת מים מליחים וטיוב בארות. את מה שיהיה חסר הציעו אז להשלים על ידי הקמת מתקני התפלת מי ים ויבוא שיהווה 30% מסך משק המים. 20 מיליארד שקל הוא הסכום בו נקבה הוועדה למימוש התוכנית עד 2010, כשחצי ממנו אמורה להשקיע חברת מקורות. מטרת התוכנית הייתה להכריז קבל עם ועדה כי משק המים בישראל נמצא בשפל חסר תקדים, וכי מדיניות "ההליכה על הסף" שהנחתה את משק המים במשך עשרות שנים צריכה להיפסק.

הוי כנרת שלי: תעודת זהות עדכנית

חשיבות הכנרת: אגם המים המתוקים היחיד בישראל המספק כשליש מתצרוכת המים של המדינה.
מקור המים העיקרי של הכנרת: הירדן העליון אשר מקבל את מימיו משלושה מעיינות גדולים - דן, הבניאס וחצבני.
כמות המים הכוללת הנאספת בכנרת בממוצע: 800 מלמ"ש מהירדן, נחלי הגולן והגליל, מעיינות תת קרקעיים באגן עצמו, הטייה מהירמוך וגשם ישיר על האגם.

נקודות ציון מרכזיות:

1964: אחת מהשנים המשפיעות ביותר על היסטוריית המפלסים באגן הכנרת עם הקמת המוביל הארצי ותחילת השאיבות למערכת המים הארצית.
מסוף שנות ה-80: החלה מגמת ירידה כללית במפלסי הכנרת (מלבד לחורף 1992 שהיה גשום ביותר).
מלחמת לבנון השנייה: גרמה לשרפת כ-100 אלף דונם מרעה וכ-20 אלף דונם יער וחורש באגן ההיקוות של הכנרת, שלפי ההערכות השפיעו על איכות המים שהתנקזו לאגם מהשטח השרוף.
בעיות עיקריות: מלבד לזיהום מי התהום והנחלים המוזרמים אליו ואי יציבות המערכת האקולוגית באגם ובסביבתו, לא קיים ניצול יעיל של מי השיטפונות ושל מי הנגר העילי. כל אלה מביאים לירידה בנפח המים הזמינים לכנרת במשך העשורים האחרונים.
המקורות העיקריים שגורמים לפגיעה במי הכנרת: ביוב עירוני, עודף שימוש בדשן ובחומרי הדברה בחקלאות, גידול דגים הסובל מעודפי חומרי מזון ופסולת של הדגה, גידול בקר באזור והעדר התחשבות מצד המטיילים, התיירים וענף התיירות בכללו באגם ובסביבתו (מפגעי פסולת מעשה ידי אדם מצויים בעיקר בחופים הטבעיים הפתוחים המהווים 23 ק"מ מתוך 55 ק"מ של כלל החופים באגם).
הכנרת במצב האידיאלי: השאיפה היא שבסוף החורף ובפתיחת עונת השאיבה הכנרת תהיה מלאה, כלומר שהמפלס יגיע עד לקו האדום העליון העומד על 208.9 מטר מתחת לפני הים, ובסוף הקיץ, בתום עונת השאיבה המפלס ירד עד לקו האדום התחתון (213 מ') אז יהיה אפשר לקלוט כמות מים מרבית בעונת הגשמים הבאה.
מפלס הכנרת כיום: עומד על מינוס 212.52 מטר מתחת לפני הים, נתון מדאיג לאור העובדה כי רק 50 ס"מ מפרידים בינו לבין הקו האדום התחתון ובין הקו השחור המצוי 250 ס"מ מתחתיו. הקו השחור העומד על 215 מטר מציין את נקודת האל חזור אשר ממנה כבר לא נוכל להמשיך ולשאוב מים מהאגם.
המצב בשנה שחונה (דוגמת 2008): מאזן המים בכנרת הוא שלילי, כלומר: שואבים מהכנרת מים בכמות גדולה יותר מזו הנכנסת אליה והתוצאה הישירה היא ירידה בנפח המים האגור בה.
ואם לא די בזה: מחקרים חדשים מצביעים על מצב של חוסר איזון אקולוגי המתבטא בשינויים קיצוניים (הכוללים למשל הופעת מיני אצות חדשים באגם), המעידים כי קיים פוטנציאל שלילי על איכות מי הכנרת.