ים המוות

סיפורים ושמועות על ים המלח מגיעים הרחק, אך אין כמו מראה עיניים. ים המלח מתייבש. זו עובדה קיימת. זה קורה כבר שנים, אך נראה שאף אחד לא ממש יודע מה לעשות בעניין. הממשלה מתמהמהת, הנזקים הסביבתיים חולשים בינתיים על כל שעל וים המלח גווע לאיטו.

בסיור שנערך בשבוע החולף באזור הנמוך ביותר בעולם ושבו לקחו חלק חברי כנסת, אנשי מקצוע ובעלי תפקידים ממשלתיים, נראה שהבעיות מובנות, אך בינתיים רק לאלוהים פתרונים. בינתיים נדמה, שרק השקעות כסף גדולות, החלטות ממשלה אמיצות ומיליוני קוב מים יוכלו להציל את המצב מההידרדרות שכרגע, לפחות, נראית בלתי נמנעת.

החלטות מוטות

זה התחיל כנראה כבר בשנות ה-60, בשעה בה התחילו השאיבות מהכינרת למוביל הארצי, שהפחיתו באופן משמעותי את זרימת המים לים המלח. כך, אט אט, הופר האיזון ששמר על ים המלח מהתייבשות במשך אלפי שנים. בשל הגידול באוכלוסיה באזור, כמויות מים אדירות שהיו מקורות המים הזמינים לימה, הוטו כדי למלא צרכים ביתיים, חקלאיים ותעשייתיים. לכך תוסיפו גם את חלקם של המפעלים בשאיבות המינרלים מהים ואת הקש ששבר את גב הימה ושהביא לאיבוד מיליוני מ"ק בשנה - הסכם השלום עם ירדן בשנת 1994. כל אלה, על רגל אחת, הן הסיבות המרכזיות לירידת מפלס מי הימה בכ-מטר ו-23 ס"מ מדי שנה, ירידה הגורמת לא רק להקטנת שטח הים ולהתרחקות החוף, אלא גם ליצירת בעיות סביבתיות רבות כמו הופעת הבולענים.

אותם חורים פעורים באדמה המכונים בולענים, שניתן לראותם באזורים שונים ברחבי ים המלח, הם תוצר ישיר של התייבשות הימה, שהביאה להתרחקות קו החוף, להצטברות מלח רב על גבי אזורים שלמים שהתייבשו, ולבסוף ליצירת תופעת הבורות הייחודית בעומק של כמה מטרים. ממסמך מדיניות אגן ים המלח 2006 ,שנערך על ידי המכון הגיאולוגי בשיתוף עם המשרד להגנת הסביבה, עולה כי גם אזור מלונות ים המלח חשוף לבולענים, ולא ירחק היום שגם חורים גדולים יפערו בתחומם.

"כמו אחרי רעידת אדמה"

דב ליטבינוף, ראש מועצה אזורית "תמר", הגובלת בקיבוץ עין גדי ובחופיו הדרומיים של ים המלח, מציין כי כבר בשנת 1997 נוצר הבולען הראשון באזור, ומאז ועד היום קיימים בסביבות 3,000 בולענים המאיימים על האוכלוסייה הנמצאת במקום, הטבע הייחודי, השטחים הפתוחים ומערך התשתיות. "אזור שוקק חיים כמו חוף עין גדי, החוף הציבורי היחיד בים האמיתי (שאר החופים מלאכותיים, ומצויים בעיקרם סביב בריכות האידוי של מפעלי ים המלח), כבר לא רלוונטי היום מאחר ואין בו קו חוף נורמלי," מסביר ליטבינוף. "קו החוף התרחק, כל הפיתוח החופי שהיה במקום (חניוני קמפינג, שמשיות, וכדומה) גם הוא רחוק מקו המים ונדרשים מיליוני שקלים כדי ליצור קו חוף חדש שיחזיק בארבעת השנים הקרובות. אזורים רבים בים המלח נראים כמו אחרי רעידת אדמה. הקרקע קורסת בעקבות הבולענים ולוקחת איתה כפרי נופש, סולאריום לחולי פסוריאזיס, כבישים, חופים, תשתיות. צינורות ביוב שקרסו בעקבות הבולענים גרמו לזרימת ביוב לים וגם אל מטעי התמרים שהתייבשו בעקבות ירידת המפלס הגיע הצרה. אחת הבעיות הגדולות היא שאנו לא יודעים להעריך כמה בולענים נוספים יהיו השנה, ומה הנזקים הצפויים להם".

ליטבינוף סבור כי העובדה שמדינת ישראל הפסיקה להזרים מים לים והפנתה אותו לאפיקים אחרים, בעיקר לייצוא ולשימוש בחקלאות, היא הנושאת בנזק של 80% למצב הקיים. שאר 20 האחוזים מעריך ליטבינוף מונחים על כתפיהם של מפעלי ים המלח והירדנים, שפעולותיהם גורעות אף הן מהמפלס ב-12 השנים האחרונות.

הירדן הדרומי, שסיפק כמילארד ומאה קוב מים לים המלח, מזרים כיום כ- 100-150 מיליון קוב מים בלבד, כשמרביתו מי ביוב. גרעון המים עומד על 600-800 מיליון קוב בשנה, ובנוסף גם קיימת סכנת הצפה אפשרית של אזור המלונות, מאחר ודווקא שם קו המים עולה בעקבות פעילות המפעלים בבריכות התעשייתיות. את סכנת ההצפות, כאמור, מאשרים המפעלים וטוענים מצידם, כי התריעו על כך בטרם נבנו המלונות ושבידיהם המסמכים המוכיחים כי כל מלונות ים המלח נבנו בידיעה ובהסכמה, שסכנת הצפה באזור בעקבות הפעילות בבריכות האידוי התעשייתיות יכולה לקרות.

עשרה אחוז מהתייבשות – "חלק זניח"

גם לדברי עקיבא מוזס, מנכ"ל חברת כיל-כימיקלים לישראל בע"מ, המהווה את מקור התעסוקה העיקרי בדרום, ממשלות ישראל לקחו את כל המים מים המלח: "90 אחוז מאובדן המים בים המלח נגרם כתוצאה מאי הזרמת מים, בעיקר מנהר הירדן הצפוני וגם מהירמוך בצדו הירדני. 10 אחוז מאובדן המים נגרם כתוצאה מהפקת המינרלים על ידי המפעלים, שהם חלק זניח. ים המלח הוא המשאב העיקרי של החברה, שבאמצעות בריכות אידוי תחומות בתוכו אנו מפיקים את מרב המינרלים (ביניהם אשלג, ברום, מגנזיום, מלח) על ידי אנרגיה סולרית. למרות שאנו נחשבים לאחד מהמזהמים הגדולים בישראל, בעקבות דו"ח שערך המשרד להגנת הסביבה על סמך נתוני פליטה ומזהמים לשנת 2006, אנו עומדים בתקנים ובהוראות החוק ומשקיעים עשרות מיליוני שקלים בענייני סביבה שונים".

לדברי בכירים בחברה, הסיבה שהם נחשבים למפעל המזהם ביותר בישראל נובעת מכך שהם גם המפעל הכי גדול בארץ, דבר הגורם בפועל להכפלת היתרי הפליטה במספר המפעלים. לטענת המפעלים ולטענת אריק בר שדה, מנהל מחוז דרום במשרד להגנת הסביבה, השימוש החדש בגז טבעי שיעשה לקראת סוף שנת 2008 בתהליך התעשייתי אמור לשפר באופן משמעותי את איכות האוויר באיזור, לפתור את בעיית החריגות ולשנות לגמרי את התמונה.

יש פתרונות, אין תוצאות

ח"כ אופיר פינס, העומד בראש ועדת הפנים ואיכות הסביבה, פנה אל המפעלים בבקשה לנקוט צעדים לשמירת הימה עד שיימצא פתרון אסטרטגי ממשלתי בעניין שימורו של ים המלח: "עיני לא צרה ברווחי המפעל (העומדים בסך 4.1 מיליארד דולר הכנסות בשנת 2007, לפי נתוני כיל), אמנם, נסיגת הימה, שגורמת לתופעות טבע לא רצויות, וסכנת הצונמי של המלונות מצריכה גם מהמפעלים לתת על כך את הדעת".

נועם גולדשטיין, סמנכ"ל תשתיות מפעלי ים המלח, הגיב לדבריו של ח"כ פינס ואמר שדו"חות מבקר המדינה מהשנים האחרונות מצביעים על המדינה ובתי המלון כאחראים למצב שנוצר, בכל הנוגע להצפות האפשריות. לדבריו, כבר בשנת 1971 התריעו המפעלים על סכנת ההצפות, והנושא נידון בקרב משרדי ממשלה וועדות שונות, ותקוע משנת 2006 בבג"ץ. החלופות שמציעים המפעלים לפתרון הבעיה הם או העתקת בתי המלון למיקום אחר או הקפאת העלאת מפלס בריכת האידוי או הקמת לגונה וסילוק המלח השוקע בה תוך המשך הרמת מפלס הבריכה ממזרח לסוללת הלגונה. לגבי בעיית מחסור המים בימה, הציע מנכ"ל כיל דווקא את שיטת ההתפלה כשיטה שיש לקחתה בחשבון.

פתרון אפשרי נוסף שהגיע מכיוונם של חברי הכנסת שהשתתפו בסיור, העלה את הקמתה של חברה ממשלתית לטיפול בנושאי ים המלח בחודשים הקרובים, בהוראת ראש הממשלה אולמרט ובעלות 300 מיליון דולרים, למרכז הדיון. אולם, עד שתקום החברה ויפול דבר של ממש בעניין, הביע מנכ"ל כיל נכונות לחבור לשדולה הגדולה בכנסת להצלת ים המלח, ברשות ח"כ אסתרינה טרטמן, ולפעול בשיתוף עמם לפתרון בעיות האזור.