פרא אדם
מאחורי המושג היבש "זכויות בעלי חיים בישראל" נמצא העולם האמיתי: קר, אכזרי, לעתים קרובות פלילי. על החוקים הלא מספקים, האכיפה המגמגת והאחריות האישית של כל אחד מאיתנו. זהירות, התמונות קשות
זה אומנם נראה בלתי אפשרי להבין כיצד מרגישות החיות, אבל אם תביטו בבעל חיים במצוקה, תוכלו לראות את הכאב והסבל שהוא עובר. כשכלב סגור בתוך מכלאה צפופה בכלבים, שמתבוססים בתוך הצרכים של עצמם בלי אוכל ושתייה - הוא ינבח, יבכה וישתולל במטרה לפרוץ את מחסום הברזל שניצב מולו. האינסטינקט של החיה לחופש הוא בדיוק כמו האינסטינקט של האדם. הבעיה היחידה של חיות, מכלבי מחמד ועד זוחלים בטבע, ובדומה לכל מיעוט חלש, היא ההתמודדות עם חזקים מהם שאינם נמנים על שרשרת המזון הטבעית. מנגנוני ההגנה של חיות אינם בנויים להתמודדות עם צורכיהם של צרכני הפרוות מחד או מוצרי הקוסמטיקה מאידך. במקרים רבים, ההתייחסות לזכויותיהם של בעלי חיים מתמקדת רק בצרכיהם הפיזיים. האמת בשטח שונה לחלוטין: בדומה לבני אדם, גם לבעלי חיים צרכים רגשיים וחברתיים. כלבים, קופים ואפילו חזירים נהנים ממשחקי חברה אחד עם השני, נמצאים באינטראקציות חברתיות כל העת, וחלקם אפילו מתכננים את המחר.
"הרשויות עוצמות עיניים"
בישראל שלושה חוקים עיקריים שאמורים להגן על בעלי החיים: חוק הגנת חיות הבר וחוק צער בעלי חיים, הכולל בתוכו גם את החוק בנוגע לניסויים בבעלי חיים. הפעילים בעמותות למען בעלי חיים אינם רואים בקיומם הגנה מלאה על זכותם של בעלי החיים להימנע מסבל וכאב, בעיקר בכל הנוגע לחוק ניסויים בבעלי חיים. מלבד בעיות עם החקיקה, קובלים הפעילים בעיקר על אכיפה. גאיה גולדברג, דוברת עמותת 'אנונימוס', טוענת כי: "הבעיה המרכזית בחוק צער בעלי-חיים, היא שהחוק הופקד בידי משרד החקלאות, שמסייע בעצימת עין ואף ביותר מכך להימשכות התעללות נרחבת בבעלי-חיים. למשל, באי הפסקת פיטום האווזים שממשיך להתבצע במשק בבן זכאי, ושיווק בשר פיגולים של אווזים שמתו מפיטום יתר. המשרד מעכב באופן ממושך ומכוון תקנות שהוא חויב בבג"ץ להתקין כבר לפני כעשור. משרד החקלאות יודע שמוטל עליו לקבוע מספר איסורים והגבלות על האלימות חסרת המעצורים שמופנית כלפי חיות במשקים, ובדיוק בגלל זה הוא שומר בידיו את הסמכויות - כדי לדאוג שהן לא יופעלו."
אתי אלטמן, דוברת וממייסדי עמותת "תנו לחיות לחיות", מחזקת את דבריה של גולדברג: "שלושה נושאים מרכזיים מדירים שינה מעינינו בהתמודדות עם ההתעללות הקשה בבעלי חיים שאנו נתקלים בה חדשות לבקרים: הראשון, העובדה כי החוקים המגנים על בעלי חיים אינם ממצים וחסרים בחלקים רבים. השני, חוסר האכיפה הבולט של משטרת ישראל ורשויות האכיפה האחרות בכל הנוגע להתעללויות בבעלי חיים, דבר אשר מאפשר לעבריינים הפוגעים בבעלי חיים להימלט מאימת הדין ולהתנהל בתחושה כי בכל הנוגע לבעלי חיים - לית דין ולית דיין. השלישי, הצורך להחדיר לנוער ערכים של אהבת בעלי חיים והחשיבות שבמניעת התעללות בבעלי חיים. סבל בעלי החיים בו אנו נתקלים יום יום בעבודה ב'תנו לחיות לחיות' מדרבן אותנו בעמותה להמשיך ולזעוק את זעקתם של בעלי החיים חסרי הישע, שקולם לא נשמע." אלטמן מקווה ל"מציאות נאורה יותר, בין היתר בכל הקשור לנושא המאבק להפסקת הניסויים המיותרים בקופים ובחתולים הנערכים גם בימים אלו במכון ויצמן ובמקומות אחרים בארץ. אין לנו את הזכות המוסרית או החוקית לשלול מבעלי החיים את זכויותיהם הבסיסיות שלא לחוות סבל והתעללות." אלטמן רואה את נטל אכיפת הזכויות כמוטל על כתפי העמותה שלה ועמותות אחרת, ומאשימה את "הרשויות השונות עוצמות את עיניהן ובכך נושאות באחריות כבדה למצב העגום של בעלי החיים במדינת ישראל."
מכון ויצמן כדוגמא לחוק לא מספק
ענת רפואה, ראש המחלקה להגנת בעלי החיים במעבדות ב"תנו לחיות לחיות", מסבירה על הבעייתיות של החוק: "כשיצא חוק צער בעלי חיים, אנחנו דרשנו שיחקקו חוק בנפרד בכל הנוגע לניסויים בבעלי חיים ורק אז הוא נחקק. החוק הזה הוא בעייתי כי מלכתחילה הייתה התנגדות גדולה מאוד מטעם אנשי המחקר. אנחנו נאלצנו להתפשר על חוק גרוע, רק שיהיה איזשהו חוק." רפואה טוענת ל"חוק חסר שיניים" על פניו, שהבעייתיות הגדולה ביותר בו מתבטא עכשיו במה שקורה במכון ויצמן: "החוק מחייב אותנו להלחם מול המועצה ומשרד הבריאות, כשלמעשה נוצר מעגל סגור. המועצה מגינה באופן גורף את מבצעי הניסויים. כך שהחוק חייב לעבור שינויי רדיקלי בכדי שיהיה אפקטיבי. מצד אחד הוא נחקק להגן על בעלי החיים אבל מצד שני, בצורה שהוא כתוב כיום, המטרה לא מושגת. במכון ויצמן חשפנו הפרות של הכללים המינימאליים האלה. כשפנינו לבית משפט העליון הם הפנו אותנו בחזרה אל המועצה. מבחינת המועצה הכל בסדר, אין להם שום בעיה. הברירה שנותרה לנו כרגע זה לפנות לבג"צ, והוא בדרך כלל מעדיף שלא להתערב בעניינים כאלה." כיום, מספרת רפואה, "מונחת בכנסת הצעות חוק לשינויי הרכב המועצה והחלפת היו"ר מנסיין לשופט, וחיוב הועדות הפנימיות של המוסדות שעושים ניסויים בבע"ח, לצרף אליהן וטרינר חיצוני שימונה על-ידי המועצה לניסויים בבע"ח ולא ע"י המוסד עצמו".
להתחיל מהצרכנים
בעמותת שב"י דווקא חושבים אחרת ומפנים אצבע מאשימה כלפי האזרחים שצריכים לעשות את השינוי מבלי לחכות שהחוק ישתנה. "תגובה האוטומטית של אנשים למציאות המתועדת בסרטו הזה", קובל שי משולם, דובר העמותה, "היא שיש צורך לחוקק חוקים ולאכוף טוב יותר חוקים קיימים כדי שמציאות כזו לו תישנה. ועם זאת, אנו בעמותת שב"י טוענים שהבעיה אינה בחוקים, והפתרון למציאות הזו לא נמצא במסדרונות המחוקק - אלא בידי הציבור. לא מדובר באיזה עוול שולי בתעשיות משק החי, שתקנה או חוק שיאסרו עליו ויאכפו יהפכו את המציאות לראויה. תעשיות משק החי הן בהגדרתן תעשיות שנוטלות יצורים חיים, משתמשות בהם כאילו היו חפצים, ומקפדות את חייהם."
חייהם, סבלם, צרכיהם, ומותם של יצורים חיים נשלטים על ידי חוקי הייצור והמסחר, טוען משולם, והסחורה היא חייהם ומותם של בעלי החיים. "כל עוד אנשים יתפסו בעלי חיים בתור 'מקור לבשר', או 'אמצעי לייצור חלב וביצים' מציאות זו תמשיך להתקיים, והחוקים שנכתבים לכאורה כדי להגן על בעלי חיים ימשיכו להיכשל מלהגן עליהם. דינם - כמו חוקי ה"רווחה" שחוקקו בעבר במדינות שונות שתפקידם היה 'לשפר את תנאיהם של העבדים', אך לא שללו את הבעיה האמיתית - העבדות. אל לנו ליפול בפח הזה כאילו הבעיה היא בידי מישהו אחר, ושמה שצריך זה חוקים ועוד חוקים. הסיבה שחוקים אלה נכשלים, ושאכיפתם חלשה - היא משום שאנחנו הצרכנים קונים מוצרים מן החי, ובכך מנציחים את הפיכתם של יצורים חיים לעבדים, כשתג המחיר המוצמד לחייהם, מותם וסבלם הוא עלותם הכלכלית למגדלים."
נראה כי כולם, מאנונימוס, דרך תנו לחיות לחיות ועד שב"י, מסכימים כי "המפתח לבעיה הוא בידי הציבור, ובבחירתו שלא לקנות את מוצרי הסבל והרצח שעולים בדמם של בעלי חיים", כפי שמגדיר זאת משולם. אנו קוראים לאנשים להיחשף לסגנון חיים אחר, פחות מוכר, אך מחויב המציאות בעיני כל מי שבאמת רוצה להפסיק את הסבל והרצח הללו, והמקום הטוב ביותר להיחשף אליו הוא עמודי התזונה באתר העמותה".
בינואר השנה, צוין יום זכויות בעלי החיים בכנסת, שהפיקה עמותת 'אנונימוס'. בטקס נאמו נאומים, חתמו על עצומה למען בעלי החיים, אבל חקיקה חדשה שתעזור לבעלי החיים, לא נחקקה. כך שהכלובים הצפופים, כריתות האיברים ללא משככים, ההרעבה, הנטישה, הבידוד והאלימות הקשה היא עדיין המציאות בכל שנה עבור יותר מ-300 מליון בעלי חיים בשראל, שלא יכולים להגן על זכותם לחיות.