הבשורה מסרי לנקה

כשמתקרבים לנחיתה בקולומבו, בירת סרי לנקה, הכל נראה ירוק: ג'ונגלים מאופק עד אופק, אך ההפתעה הירוקה האמיתית מחכה למטיילים בסרי לנקה כאשר מתחילים לשוטט בעריה וכפריה. מסתבר ששכנתה הדרומית של הודו, הנתפסת בעיני רבים כמדינת עולם שלישי לכל דבר, הינה מדינה עם מודעות סביבתית שלא הייתה מביישת אפילו את משנתו הייקית של אל גור.

נוהגים כמו משוגעים, ממחזרים כמו משוגעים

"ששה רופי" מבקשת המוכרת בקופה בסופר. "ששה רופי על מה?" אני שואלת ככל ישראלי שאינו מוכן להיפרד מ-20 אגורות לפני שהבין על מה ולמה. "השקית שלך," מסבירה המוכרת. בסרי לנקה, כמו באירלנד לדוגמא, יש מס על שקיות ניילון. המטרה היא כמובן להפחית בצריכה ובשימוש במוצר הבלתי מתכלה הזה ואף לעודד שימוש חוזר בכל שקית.

זה לצד זה, בשלושה צבעים, עומדים פחי המחזור ברחובות, בסמוך לשווקים ואפילו בתוך המלונות: פח אחד לפסולת יבשה, אחר לפסולת רטובה ושלישי לפלסטיק. במקום אחר התהדרו הפחים בכתובות: "נייר" ו"זכוכית". כן, גם פסולת הם מפרידים שם בסרי לנקה ומה שאפשר – ממחזרים, ומהפסולת הרטובה מכינים קומפוסט.

המודעות הסביבתית מגיעה גם לכבישים. אין הכוונה חלילה להרגלי הנהיגה של הסרי לנקים, שלא אחת גורמים להחסיר פעימה בסיטואציה שנראית כתאונת דרכים בלתי נמנעת. יתרונם הגדול טמון בכך שאין שם הרבה מכוניות והסיבה לכך פשוטה: רוב האנשים לא יכולים להרשות לעצמם לשלם את 377 אחוזי המס המוטלים על רכישת מכונית. זו גם הסיבה שבפקקי תנועה נתקלים שם רק כשמתקרבים לקולומבו הבירה. בשאר חלקי סרי לנקה הניידות מתבצעת בתחבורה ציבורית – אוטובוסים, טוקטוקים (אותן מוניות על שלושה גלגלים המוכרות בעיקר מתאילנד) וטוסטוסים (עליהם ניתן לפעמים לראות משפחה שלמה – אבא אמא ושני ילדים).

יש שיגידו שהיעדר המכוניות מסמן עוד סימפטום של מדינת עולם שלישי, ושאין כאן מודעות סביבתית גדולה אלא היעדר פיתוח ומזומנים. עם זאת, מספיק להיזכר בהודו, השכנה מצפון, בה מייצרת בימים אלה חברת המכוניות ההודית Tata את המכונית הזולה בעולם (כך לפי פרסומים שם), והעתידה לעלות כ-2,000 דולר בלבד. "לא רק לדוד מאמריקה יש מכונית" זועקות סיסמאות הפרסומת של Tata בהודו, ואין ספק שבקרוב לא רק לדוד מאמריקה יהיו פקקי תנועה אדירים וקשיי נשימה.

פיליפ, בוא נכרות איזה עץ

קשה לומר שבשל היעדר מכוניות יש בסרי לנקה מערכת תחבורה ציבורית מהסוג המפותח ביותר. כשנוסעים אחרי אוטובוס מקומי הרבה פעמים "חוטפים" פחמן דו חמצני ישירות לבפנים, אך השורה התחתונה נותרת אחת: אין שם הרבה מכוניות, יש שם הרבה אנשים שנוסעים בתחבורה ציבורית ואין שם כמעט זיהום אוויר (למעט בקולומבו הבירה), וחשוב אולי מכל - המון עצים שיקלטו את המזהמים שבכל זאת נפלטים לאוויר.

סרי לנקה מתהדרת בג'ונגלים עבותים וצמחיה עשירה, תוצר של מזג אוויר טרופי וכמויות גשם אדירות שיורדות באזור. עם זאת, לא הכל ורוד (או ירוק). מצבה של סרי לנקה היה פעם טוב יותר: בתחילת המאה ה – 20, 70 אחוזים משטח האי היה מכוסה ביער טבעי. על-פי נתונים מהשנים האחרונות רק 24 אחוזים נותרו משטח מיוער זה. עצים רבים נכרתו במהלך השנים, בין השאר לצורך שתילת שיחי תה בתקופת שלטונם של האנגלים במקום. אבל מאז עלתה המודעות, והמדינה לקחה את נושא כריתת העצים כפרויקט לאומי: היום רק לממשלה מותר לכרות עצים ותחת כל עץ שנכרת בצורה מבוקרת, מייד נשתל אחר כבוד עץ חדש. מי שנתפס כורת עץ ללא אישור או רישיון מסתכן בקנס גבוה. זה גם יהיה גורלו של מי שנתפס עוסק בציד, האסור באופן מוחלט במדינה.

חוסכים בעישון, אוכלים בעיקר אורגני

ההפתעה הגדולה ביותר מחכה בסרי לנקה למעשנים: בזמן שאצלנו עדיין מנהלים קרב מאסף על עישון בתוך מסעדות, בסרי לנקה משאירים אותנו הרחק מאחור: אסור לעשן כלל בשטח המוגדר ציבורי ומי שנתפס מעשן באמצע הרחוב, יידרש לשלם קנס של כ-70 דולר. תייר הרוצה לעשן רצוי לו שיסתגר בחדרו במלון, וגם זאת רק לאחר שווידא שמדובר בחדר למעשנים בלבד. ואכן, גם המלונות בסרי לנקה מתהדרים בגישה ירוקה לכל דבר – בכל מלון יש שלטים המבקשים לחסוך בשימוש במים ואם אפשר לא לזרוק את המגבות מידי יום לכביסה. מלון גדול במדינה יכול לקבל רישיון רק אם נבנתה בו מערכת למיחזור מים. למצוא בתוך מלון שכזה את אותם פחי מיחזור שונים, לצד בורות לייצור קומפוסט, הוא עניין שבשגרה.

כל זאת עוד לפני שדיברנו על החקלאות בסרי לנקה, שהיא אורגנית כמעט לחלוטין: אז נכון שאותם ציניים יאמרו שגם זה נובע מהיעדר פיתוח ותיעוש, אבל כאשר חולפים על פני שדות האורז והירקות ורואים אנשים שבמו ידיהם זורעים ובעזרת בהמותיהם קוצרים, בלי לערב בשום שלב של התהליך כימיקלים למיניהם – הדבר מעורר געגועים לימים בהם לעגבניה בארץ היה טעם של עגבניה.