בית החיות

בעולם החתולים נהוג לפעול לפי הביטוי "The More the Merrier" – כי למה לעצור בחתול אחד כשאפשר לגדל שניים? הרי הם יגדלו להיות החברים הכי טובים ולא ירגישו בשום צורך להשחית את הספות. בתור בונוס, גם תוכלו לצלם אותם מתכרבלים ומתלקקים ולהעלות ליו טיוב, אז מה רע?

אהבה זה כואב

לנו, כזכור, יש שלוש חתולות, וגם אנחנו פינטזנו בהתחלה על שבט חתולי הרמוני ואוהב. הבעיה היתה שדיאנה, החתולה הראשונה, לא ממש שיתפה פעולה עם התוכנית הזו. כשהבאתי הביתה את שימי, גורה ג'ינג'ית קטנטנה וידידותית, דיאנה הפגינה התנהגות של בריון שיכור בכנס מעריצי מסע בן כוכבים – צ'אפחות וכיפכופים, נשיכות ופיכסוסים, והתנכלויות שונות הקשורות למקומות לינה וצעצועים.

ושלא תבינו לא נכון – עבדנו מאוד קשה על ההכנה הפסיכולוגית של דיאנה לחברה החדשה. הלכנו ממש לפי הספר: סגרנו את שימי בחדר נפרד, הקדשנו לדיאנה מגוון תשומת לב, הפגשנו ביניהן רק לדקות ספורות פעם ביום, והחזקנו ככה מעמד לפחות שבוע וחצי. לא רק שזה לא עזר, אלא שהיום דיאנה לא מתקרבת בכלל לחדר שבו שימי היתה סגורה, ואם היא כבר נכנסת אליו, זה רק כדי לשבת לשימי על המגבת ולראות אותה מתעצבנת.

אני מודה – השנאה ששררה בין דיאנה לשימי גרמה לי לנדודי שינה ואף להירהורי החזרת השימי לחנות שממנה באה. לעיתים הייתי זוחלת מאחורי דיאנה, מנסה לתפוס בקצה זנבה ובוכה "אני מצטערת, כל כך מצטערת!!" איך הרסתי לה את החיים, ולמה? לעולם זה לא יקרה שוב, לא חתולים, לא כלבים, לא תינוקות. אם דיאנה לא רוצה – אז לא יהיה!

ככה זה בעל האש

זה היה יכול להימשך עוד זמן רב, אבל רצה הגורל וכבר אחרי חודש זימן את טוויגי, שצצה לנו בין הרגליים בעיצומה של מסיבת על-האש בגינה. בהתחלה חששתי ששימי לא תעמוד במשימת ההגנה על הטריטוריה, אבל אז ראיתי אותן משתובבות בדשא במשחקי חתולים קלאסים של "תפוס ונשוך", וידעתי שיהיה בסדר.

עבר עוד חודש עד שטוויגי הפכה רשמית לבת בית. בהתחלה היא היתה צצה פעם בכמה ימים, מקבלת אוכל ומשחקת עם שימי בתוך הבית. כל זאת תוך כדי התעלמות מופגנת מצד דיאנה, שאפילו לא ניסתה לגרש את הפולשת החצופה. יום אחד היא פשוט נשארה לישון, ומאז זהו – היא שלנו וכולם מאוד מאושרים: טוויגי כי מצאה מחסה נעים ומפנק, שימי כי לה חברה, אני כי לשימי יש חברה, דיאנה כי שימי הפסיקה להציק לה, ורק בעלי התעצבן עלי שיש לנו עוד חתול, למרות שרק לפני שבועיים נשבעתי ש- "לעולם לא שוב".

טוויגי מסתבכת עם היביסקוס

הרומן בין שימי לטוויגי היה מלבב ממש. שימי, בהיותה הגורה העדינה בבית, מצאה בטוויגי (שהיתה גדולה ממנה בחודשיים) מנטורית לחיי הרחוב. כשטוויגי היתה נכנסת לשיח ההיביסקוס – שימי היתה רצה מייד אחריה. כשטוויגי היתה מטפסת על עץ – שימי היתה נופלת ממנו. הן אכלו מאותה צלחת (שדיאנה סירבה לגעת בה), התכרבלו והתלקקו כמו שכתוב בספרים. בלילות שימי היתה ישנה לי על הצוואר, טוויגי בין הרגליים, ודיאנה היתה מצטרפת באישון לילה ונדחפת מתחת לבית השחי שלי בשקט בשקט, שאף אחד לא ירגיש.

אכן, היתה זו הרמוניה משמחת בעליל, אבל הכול השתנה אחרי העיקורים. בהתחלה טוויגי עוקרה כשהיתה בהריון, והיות ונשאר לה חלב – הצמדנו אליה גור נטוש, אותו היא הניקה במשך שבועיים בחדר מבודד, עד שנפטר. אחר כך שימי נשלחה לעיקור, ועקב עדינותה הטבעית היא קיבלה את זה קצת קשה, וגם נשארה מבודדת במשך שבועיים. כך שבמשך חודש ימים צמד האוהבות לא ממש נהנו מזמן איכות ביחד, וכשהן חזרו זה פשוט היה... אחר.

בהתחלה הן עוד ניסו לשמר את זכר הימים הטובים ונמנמו ביחד במרפסת. אבל עם הזמן גם הפינוק הזה נעלם. טוויגי חזרה להיות חתולת הרחוב שהיא – נעלמת מהבית לימים, מבקרת בחדר מדרגות של השכנים וחוזרת הביתה רק ב-4 בבוקר לאכול ולישון. שימי הפכה להיות אפילו יותר בטטת כורסא ממה שהיא היתה פעם, ודיאנה... טוב, דיאנה עדיין אורבת לשימי במסדרון ומכפכפת אותה כשהיא עוברת, אבל לפעמים אני מוצאת אותו ישנות על אותה ספה. אמנם כל אחת בקצה אחר – אבל עדיין.

בסתר ליבי אני מקווה שיום אחד החתולות המטופשות שלי יניחו את האיבה בצד ויחזרו להיות חמודות ומתוקות כמו פעם (אפילו דיאנה). ואם זה לא יילך, לא נכריח אותן, אבל בהחלט יש מצב שאני אביא עוד חתול.

בחזרה לירוק חי
בית החיות: הכירו את החתולות של הג'ינג'ית