יומנה של כלבה

אני זוכרת ימי שישי בהם היינו יושבים כל המשפחה, דהיינו בואי הנה ואנוכי, שרועים על הספה בסלון, רובצים ללא מעש אחרי ארוחת ערב טובה, חסרי כל רצון לתזוזה. צמד נבלות חיות. אם הייתה פורצת שריפה בבית, בטח היינו עצלים מכדי להציל את עצמנו. בעיתוני הבוקר הייתם רואים את התמונות שלנו, זוכים לתהילה של רגע.

ואם כבר פתחנו את זה, אז אני שמחה למסור שאתמול כל זה מסתיים. כל תהילות האינסטנט למיניהן. יום שישי הקרוב שלנו עומד לחזור להיות כפי שהיה. אולי גם נישרף, אינשאללה, אבל העיקר שהסיוט הטלוויזיוני הזה שנקרא "כוכב נולד" כבא מאחורינו. אני אישית לא הבנתי את הקונספט. היות ואני לא מבינה עברית זולת קריאותיו החוזרת והנשנות של בואי הנה שכבר נטמעו בי מכוח האינרציה, כל מה שראיתי אני על המסך הוא חבורה של צעירים נובחים למיקרופונים, ולאחר מכן עומדים בזקיפות כשחיוך על פניהם וממתינים לאישור, אולי אפילו כדי ללכת להשתין.

כלבי השכונה בכוננות ספיגה

לא מזמן עידכן אותי בואי הנה, בדרכו הביישנית והעילגת, על שלושת המועמדים הסופיים: שלומי בראל, שהשיער שלו מזכיר לי את ידידי הטוב חנוכה, שהבעלים שלו עושה לו אמבטיה מדי פעם עם גריז מכוניות; מרינה משהו בלומין, שנובחת יותר טוב מידידתי עליזה, שגרה במלונה שכורה ברמלה; ובועז מעודה, שמזכיר לי שאם תרצו אי פעם להאכיל אותנו באוכל של אנשים, תוותרו על שם המשפחה שלו. ומעודה? מרגיש כמו משהו בסגנון עידן יניב פוגש את אמיר פיי גוטמן בבר גייז מקומי, על דרינק של רד בול וגזוז בטעם מוקה. רוצה לומר: לא קשור לשום דבר.

והבנתי, אוקיי? הבנתי שזה להיט היסטרי. בוני, חברתי הטובה מהבית השכן, סיפרה לי שכבר שבועיים היא לא אוכלת, והכל בגלל שהבעלים שלה מוציא את כל הונו על הודעות טקסט. הספה בסלון, היא מספרת, משביעה אותה לעת עתה. שאלתי אותה מה בדבר העובדה שמותר לשלוח רק חמש הודעות פר תוכנית, ואז היא הסבירה לי את הקומבינה: הוא כבר סידר לעצמו שלוש זהויות נוספות, ולאחרונה נצפה ממתין ליד הגבול למקסיקו. או שהוריקן דין יתפוס אותו או ההוצאה לפועל. היום, כמובן, זה כבר לא משנה.

ברשו לי להחזיר אתכם מעט אחורה, לביתנו הקט, חמישה ימים לפני "הגמר הגדול", החמה יורדת. זהו יום השישי של השבוע, והבית נכנס לכוננות ספיגה. אותי הוציאו החוצה כבר יומיים קודם לכן, והטיול הבא מתוכנן ליום רביעי, תלוי מי יזכה. בואי הנה עדיין סוחב איתו את הקלון והבושה מקיץ 2003, עת שירי מימון הפסידה לנינט. אני נולדתי בסביבות השנה ההיסטורית ההיא, כך שאני ונינט, לפחות על פי זמן היציאה הרשמי לעולם, בערך באותו גיל. אני אמנם הספקתי פחות, אבל בואי הנה אומר שהוא אוהב אותי יותר, הרבה יותר. ואיך אפשר שלא?

הגדר הטובה, התכנית הרעה

אתמול זה היה נראה כאילו אמסטף אימתני, או לפחות אמא של בואי הנה, עומדת לבוא לביקור: בקערת הצלחת שלי מונחת מנה רגילה של מזון לעיס ומים טריים בצלוחית השתייה. האמת, מוזר. ומהי הגדר הזאת שסובבת את פינת האוכל שלי בבית. ולמה יש כאן תיל מלופף מעל, שבטח יימנע ממני לקפץ ולנתר החוצה. וגם נדמה לי שאני מריחה מוקשים. כנראה שבואי הנה עומד לאבד את זה. הוא יושב בסלון, סופר את הדקות מול מסך הטלוויזיה. כל הנוער בישראל ממוקם כרגע בחוף גולן בכנרת ובואי הנה משועבד למסך. אגב, בנוגע לנוער, הנה הזדמנות טובה להנחית שם משהו דליק ולהתחיל הכול מחדש, בלי גלגל הצלה כמובן.

אני מתיישבת כמו כלבה טובה מול הגדר הפחות טובה וסופרת עם בואי הנה את הדקות. זהו, זה נגמר. היא לא לקחה, הוא דווקא כן לקח, ולא כל כך אכפת לי: מי שלא לקח, שייקח וייסע מפה. תחזירו לי את יום שישי שלי. אני רוצה לשבת על הספה, אחרי ארוחת ערב טובה, ולצפות ביחד בשידורים החוזרים של מלרוז פלייס. פה קבורה הכלבה, מול צלוחית שתייה ומאחורי תיל אימתני. ואתם אפילו לא יכולים להחזיר אותי ב-אס.אמ.אסים. "הגמר הגדול" נגמר, ואני גומרת את פיסת המזון האחרונה ולוגמת שלוק נוסף. פיפי? אולי מחר בצהריים. בואי הנה מבואס. אני שוקלת, למען שלום בית ושלום השלפוחית שלי, להתחנף לבואי הנה ולהודיע לו, שאני כבר החלטתי. המשפט הבא יירשם על המצבה של בואי הנה ושלי יהיה: שירי מימון שולטת.