הימים השחורים חוזרים

משרד החקלאות הכריז מלחמה על ציבור אוהבי בעלי החיים במדינת ישראל: עו"ד ערן לב, המייצג ארגונים להגנת בעלי חיים, מתעצבן. טור דעה

בשבוע שעבר (25 ביוני), בדיון חוזר ב"חוק צמצום התרבות בעלי החיים" בועדת החינוך, הוחלט להעביר את החוק לקריאה שניה ושלישית במליאת הכנסת, ללא הרביזיה שהוצעה על-ידי חברי הכנסת דב חנין ואופיר פינס-פז.

הרביזיה המוצעת ביקשה לוודא כי הכסף שיינתן למשרד החקלאות לא ישמש להמתתם של בעלי החיים. במקום זאת, יוכלו חברי הכנסת להביע את הסתייגותם במליאה בעת ההצבעה לחוק. או אז יוכלו חברי הכנסת להעביר את החוק עם ההסתייגות, או בלעדיו. עו"ד רן לב, שנכח בחלק מהדיונים כנציג "נוח" (ההתאחדות ישראלית של ארגונים למען בעלי-חיים), ישב, הקשיב וראה כי רע. לאחר מכן כתב את המאמר שלפניכם - ניסיון לפנות לא רק אל לבם של פקידי משרד החקלאות, אלא גם לאוהבי בעלי החיים בארץ, שבלעדיהם המאבק קשה שבעתיים.

המתה רק כאמצעי אחרון וקיצוני

בסוף חודש אפריל של שנת 2008 הכריז שר החקלאות שלום שמחון מלחמה על ציבור אוהבי בעלי החיים במדינת ישראל.

בשנת 2004 פרסם בג"צ את אחד מפסקי הדין החשובים ביותר בנושא הגנת בעלי החיים: בהחלטה שניתנה פה אחד קבע בית המשפט העליון כי הנוהל של השירותים הוטרינריים שחל באותה העת, ואשר איפשר המתה ללא אבחנה של חתולים חסרי בית, לרבות במקרים של מטרד בלבד, עומד בניגוד להוראות חוק צער בעלי חיים ועל כן הנו בלתי חוקי.

בג"צ הטיל על השירותים הוטרינרים לנסח נוהל שיאפשר המתה של חתולים חסרי בית, אך רק במקרים יוצאי דופן, בהם נוכחות החתול יוצרת סכנה לשלום הציבור. בכל שאר המקרים, צוו השירותים הוטרינריים לנקוט באמצעים חלופיים. בג"צ אף קבע כי על השירותים הוטרינרים נאסר לבצע "הפרטה" של המתת החתולים, ובכך אסר את השימוש שעשו השירותים הוטרינריים בלוכדים פרטיים, שמתפרנסים מלכידת חתולים והמתתם.

כל האמצעים כשרים

פסק דינו של בית המשפט העליון שם קץ לתקופת האופל הזכורה לכל אוהבי בעלי החיים, בהם כל שונא חתולים יכול היה לסלק חשבונות עם שכנו מאכיל החתולים באמצעות פנייה לשירותים הוטרינריים העירוניים. פסק דינו של בג"צ משנת 2004 הכיר (אולי לראשונה) בכך שהגנת בעלי חיים הנה אינטרס מוכר ומכובד על ידי המשפט הישראלי. פסק הדין קובע למעשה כי חיי חתולים - גם אלה שהנם חסרי בית, אינם הפקר ואינם תלויים בגחמות המשתנות של כל וטרינר רשותי.

אך לא אלמן ישראל. מי ששעשע עצמו במחשבה כי השירותים הוטרינריים במשרד החקלאות- אחד הגופים הנרפים, שלא לומר המסואבים ביותר הקיימים בשירות הציבורי בישראל, יקבלו את דין פסיקה בג"צ, נוכח עד מהירה כי טעה.

ואכן, ראש השירותים הוטרינריים פרסם אמנם כמצוות בג"צ, נוהל זמני לטיפול בחתולי רחוב, סביר באופן יחסי, האמור ליישם את הוראות בג"צ; אך מנגד, יצא משרד החקלאות למלחמה המכוונת להביא להשבת המצב לקדמותו.

ובמלחמה – כמו במלחמה - כל האמצעים כשרים.

"ביטוי עילאי לשנאה תהומית"

האמצעי הראשון בו נקטו השירותים הוטרינריים, הנו, לא פחות ולא יותר, הבאשת בג"צ. אמצעי נוסף, הנו ניהול מסע הסתה, משולח רסן, כנגד החתולים, תוך הצגתם כמקור לכל מחלה ופגע.

במצגת, המופצת על ידי גוף המתקרא בשם "סקציית הוטרינרים הרשותיים" והמוצגת בכנסים של וטרינרים רשותיים, בא השימוש המשולב בשני אמצעים אלה לביטוי מופלא. במסגרת אותה מצגת, שהנה ביטוי עילאי לשנאה תהומית, שלא לומר פרמיטיבית לחתולים, מוצגים שופטי בג"צ - "מגיני החתולים", בריש גליי, כ"בלתי מקצועיים", וכמונעים על ידי שיקולים של "פוליטקלי קורקט", המתעלמים משיקולים של "בריאות הציבור".

כמובן, שלא חשובה העובדה שמי שקורא את פסק דינו מאיר העיניים של בג"צ נוכח כי השופטים דווקא נתנו את הדעת לשיקולי בריאות הציבור, ואף ציינו כי דווקא "היעדר נוכחות של חתולי רחוב באזור מסוים, עלול, בנסיבות מסוימות, להגדיל את הסיכון לבני אדם בשל התרבותם הקלה של מכרסמים נושאי מחלות". אבל, כאמור, כאשר מדובר במלחמת הקודש שהכריזו השירותים הוטרינריים על החתולים ועל ציבור אוהבי בעלי החיים, כמו גם על בית המשפט העליון, הרי שממילא אין כל חשיבות לאמת.

בתל אביב חושבים אחרת

חשוב לדעת - קיימים גם וטרינרים רשותיים אחרים - הוטרינרים הרשותיים של ערים "קטנות" כתל אביב, רמת גן והרצליה. בערים אלה מקובלת, מזה שנים, עוד לפני פסק דינו של בג"צ משנת 2004, מדיניות אחרת, של סירוס עיקור והשבת החתולים למקום ממנו נלקחו. אותם וטרינרים רשותיים הבינו כי הדרך היעילה, אך גם ההומנית ביותר לטיפול בתופעה, הנה באמצעות לכידה, סירוס ועיקור והחזרה למקום, תוך שיתוף פעולה עם מאכילי החתולים.

אך למרבה הצער- הכרה זו לא התקבלה אצל ראשי השירותים הוטרינרים במשרד החקלאות.
ככשר אמצעי ההפחדה וההסתה לא הועילו, נזקקו פקידים חסרי מנוח אלה לאמצעי הבדוק ביותר- הפרה ועקיפה של הוראות בג"צ ושל הנהלים שהוצאו על ידיהם הם. כיצד נעשה הדבר? באופן הפשוט ביותר- אם בג"צ אוסר על הוטרינר הרשותי להמית חתולים באופן חסר אבחנה, מה פשוט יותר מאשר להתיר ללוכדים הפרטיים ללכדם ולמוסרם לעמותה המוכרת בשם "צער בעלי חיים תל אביב", אשר שם יהא מי שימית את אותם חתולים? "באופן הומני", כמובן.

מסמך מחשיך עיניים

לפני ימים מספר הגישה פרקליטות המדינה את תגובת משרד החקלאות לעתירת הארגונים להגנת בעלי חיים, המיוצגים על ידי הח"מ. כל אוהב בעלי חיים המעיין במסמך מחריד זה, חושכות עיניו. מקריאה במסמך עולה כי שר החקלאות של מדינת ישראל- אותו שר הממונה מכוח חוק על הגנת בעלי חיים בישראל, סובר כי יש לשוב לאותם ימים שחורים בהם דמם של החתולים חסרי הבית, היה הפקר.

שר החקלאות מעלה במסגרת תגובתו מספר רב של נימוקים להצדקת עמדתו - תוך מחזור של הטענות שהועלו בעבר ונדחו על ידי בג"צ. במסגרת זו אבקש להתעכב על נימוק אחד, מקומם במיוחד- נימוק העלויות.

עיקור וסירוס, טוען השר, הנה פרוצדורה יקרה ביותר- המתה, לעומת זאת, הנה זולה. לשם כך נזקק השר אף לדעתו של הוטרינר של כרמיאל על פיה המתה עומדת על סך של 20 שקל בלבד. השר אינו טורח להסביר מדוע הוא נזקק לחוות דעתו של וטרינר של כרמיאל, ומתעלם מזו של וטרינרים של ערים כתל אביב ורמת גן, אשר החילו כאמור את מדיניות הסירוס והעיקור, ולא הביאו בכך לפשיטת רגל של עריהן, או חלילה לפגיעה בבריאות ושלום התושבים.

השר גם לא מנסה כלל להתמודד עם התפיסה הרווחת על פיה המתה המונית אינה שיטה יעילה ממילא, מה גם שיש בה כדי להגביר את סכנת נוכחותם של "מכרסמים נושאי מחלות", כפי שציין בג"צ בהחלטתו.

אך מעל לכל, העלאת טענת העלויות, לשם הצדקת החזרה לימים השחורים של המתה בלתי מבוקרת של חתולים חסרי בית, מהווה התעלמות, שלא לומר יריקה בפרצוף של ציבור שלם של ישראלים משלמי מסים – ציבור אוהבי בעלי החיים.

מינעו את שיבתם של הימים השחורים

אנחנו רשאים ואף חייבים לדרוש, כי כשם שהכספים המשולמים על ידם מממנים את זיקוקי הדינור המאירים את פניו המודאגות משהו של ראש הממשלה במהלך חגיגות השישים, כך יוקצה, ולו מקצת מכספים אלה, לשם מימון מטרה, שאין צודקת וראויה ממנה- מבצע ארצי לסירוס ועיקור של חתולים חסרי בית.

העלאת טיעון העלויות על ידי שר החקלאות משמעותה הנה כי השר מודיע לחתום מטה ולשאר אוהבי בעלי החיים בישראל כי דעתם והעדפותיהם אינם נחשבים בעיניו. התשובה היחידה אותה יכול וחייב לאמץ ציבור אוהבי בעלי החיים בישראל הנה לומר לשר, כי התעלמותו מדעתנו ומרצוננו מצד אחד ומזכויותיהם של החתולים לחיות מצד שני, בהכרח תעמוד מול עינינו בבחירות הבאות לכנסת.

מהטמה גנדי אמר פעם כי מוסריותה של חברה נמדדת על פי יחסה לבעלי החיים שבקרבה. חבל מאוד שכבוד שר החקלאות לא מאזין לדברים אלה. אני קורא בזאת לציבור בארץ לתת את ידו ואת דעתו כדי למנוע את שיבתם של הימים השחורים למחוזותינו.