חצי הכוס הריקה

ממש כמו נשים ושאר יונקים על כדור הארץ, הפרה מפיקה חלב רק לאחר ההמלטה. אלא שבשונה מהיונקים ההולכים על שתיים, החוגגים את שבועות בבולמוס חלב כאילו לא ראו גבינה או מעדן חלב מימיהם, הרי שאין שום דבר חגיגי בתעשייה ששמה את המוצרים הלו על שולחננו. העגל מופרד מאמו בצווחות, ולא יזכה לטיפת חלב מרגע היוולדו. כוס הקפה שלכם בבוקר, דווקא כן.

רפתנים צריכים להפיק מפרה חולבת כמויות אדירות של חלב כדי שיוכלו לפרנס בכבוד את משפחותיהם ולספק את מבוקשם של הצרכנים, שיוצאים אל הסופר עם רשימת מצרכים שבדרך כלל תכלול גם קרטון חלב ומעדני חלב למיניהם. לשם כך, הפרה מתעברת בהזרעה מלאכותית והופכת למכונה שמייצרת עגלים וחלב בקצב מסחרר. מעבר לסבל הנוראי שעובר על גופה של הפרה מהלידות הרבות, ברגע שהיא ממליטה נלקח ממנה בנה והיא, ככל היונקים, נותרת עם צלקות נפשיות שילווו אותה שוב המלטה אחרי המלטה.

חולבים עד זוב דם

מעבר לצער והכאב עמם צריכה הפרה להתמודד, היא תסבול במהלך חייה ממחלות, פיטום, ואלימות. על פי נתונים שנמסרו מעמותת "אנונימוס", מדי יום נשאבים מגופה של פרה אחת כ- 40 ליטרים של חלב. רק לשם ההשוואה, בתקופה שעוד חלבו עם הידיים כמות החלב לא עלתה על 8 ליטרים ליום - הכמות הטבעית הנצברת. בשנת 1936 הומצא מכשיר החליבה הראשון, שהיה מורכב מארבעה קטטרים שהוחדרו לפטמות הפרה. עם השנים השתכלל המכשיר וכיום מוצמדים אל עטיני הפרה צינורות מרופדים בגומי, הפועלים על שיטת הואקום. נסו לדמיין, בין אם אתם גברים או נשים, ואקום שמוצמד לפטמה שלכם ולוחץ ושואב בלחץ אדיר, שלא מותיר לוורידים שבקצה הפטמה לנשום ויוצר שטפי דם ועוויתות.

צואה בחלב

בשנת 2007, ביקרו חברי "אנונימוס" בשבע רפתות באזור הנגב, בית שמש, עמק חפר ועמק יזרעאל. הממצאים עמם חזרו ציירו תמונה עגומה לגבי יחסם של הרפתנים אל הפרות, והעלו שאלות מטרידות לגבי המחיר האמיתי של החלב שלנו. הפעילים תיעדו פרות עם עטינים דלוקים, פטמות חתוכות, פרות הצולעות מכובד משקל עטיניהן המלאים ומתנהגות בצורה אפטית כלפי המבקרים. צואת פרות שמתייבשת בשמש ועימה מרפדים את הרפת עליה יושבת הפרה עם עטיניה, כמו גם שימוש באלימות על מנת לזרז את הפרות לחליבה, הם רק חצי הכוס הריקה של התעשייה הזו. פרה שנמצאה לא שמישה יותר, סיפרו חברי העמותה, נזרקה בצד לגסוס למוות, ללא כל טיפול וטרינרי.

הקשר בין סודה לחלב

האקטיביזם היחידי שהועיל והיטיב עם פרות ישראל התרחש ב-2002, בעקבות תחקיר "כלבוטק" באותה שנה. התכנית תעדה את שיטת גדיעת הקרניים של הפרות, על מנת שלא יריבו אחת עם השנייה בתנאי הזוהמה והצפיפות שהן חיות בו. גדיעת הקרניים נעשתה על ידי מלחם מתכת לוהט ששורף את הקרניים ביחיד עם שכבת העור שמסביב וכלי הדם שמתפוצצים. על מנת לעצור את הדימום, היו הפועלים מצמידים שוב את המלחם הבוער. השידור עשה את שלו, והמאבקים להפסקת השיטה החלו. "אנונימוס" הגישה תלונה במשטרה על הפרת חוק צער בע"ח ואליה הצטרפו גם עמותת "תנו לחיות לחיות" וחבר הכנסת דאז יוסי שריד. גדיעת הקרניים נאסרה, אלא שהתחליף שנמצא לא נראה טוב יותר מקודמו: כעת גדיעת הקרניים נעשית בעזרת סודה אקוטית, רעל שאיתו בדרך כלל פותחים סתימות בביוב. התוצאה: פצעים מוגלתיים וכוויות אכזריות בראשיהן של הפרות. באירופה, קנדה ואוסטרליה אסרו על השימוש בחומר והחליטו כי גדיעת הקרניים תעשה תחת הרדמה. בישראל, למגינת לבם של הפעילים, השימוש סודה אקוטית מותר וממשיך.

האלימות לא מסתיימת כאן. למען לא יתבלבלו הרפתנים בין עדנה לחברתה שולה, מוטבע מספר על גבן. ההטבעה נעשית על-ידי תבנית שהושרתה במינוס 80 מעלות, ואת כאב הצריבה בעור ניתן רק לדמיין. מכאן, תטפס הפרה בנזם מתכת המחובר דרך נחיריה לתוך גדר ברזל צרה, ותהליך החליבה יחל.

לרוויה?

מעבר ליחס הנוראי אל כבשים או פרות, שעובר על רוב סעיפי חוק צער בעלי חיים בישראל, מחקרים חדשים בתחום החלב מלמדים אף הם למה כדאי לעבור, ובמהירות האפשרית, לתחליפים. רק בשביל לסבר את האוזן, אלו רק חלק מהממצאים שכל אחד מכם יכול למצור באתר של מועצת החלב, נכון לשנת 2008. את השיקולים אם להמשיך לשתות חלב תעשו בעצמכם: "לפי נתוני המעבדה המרכזית לחלב כ- 40 עד 60% מהפרות נגועות בדלקת תת-קלינית, דהיינו, החשיפה לחלב נגוע על-ידי הציבור היא רבה. גורמי סיכון הקשורים בממשק החליבה היו: נגועות/חולות לא נחלבות תמיד בסוף, מכון וציוד חליבה לא נקיים בזמן חליבה, הרכבת אשכול לא תקינה, וחליבת יתר. "

עוד ממשיך הדו"ח ומסביר: "גורמי סיכון הקשורים בממשק כללי היו עטינים לא נקיים בכניסה לחליבה, פחות מ-90% עומדות חצי שעה אחרי החליבה, הוצאת פרות ללא התייחסות לסוג החיידק, והוצאת פרות ללא התייחסות למבנה עטין ולקויות פטמה. גורמי הסיכון הקשורים בממשק הייבוש היו מחסור בחצר המלטה, ייבוש פרות במכון לא נקי, החדרה לא נכונה של טיובות ייבוש, ופרות יבשות ולא נקיות".

באדיבות "יומן חייתי", עמותת אנונימוס