מצא לך אויב

אברי גלעד פתח פה על שילוט החוצות, אז שתי חברות החליטו לתבוע אותו במיליונים על הוצאת דיבה. מגוחך? בעיקר אפקטיבי. טור דעה עצבני

2.8 מיליון שקלים זה הרבה כסף, גם אם אתה עובד בטלוויזיה, וכנראה שעל זה בדיוק סומכים משה נור וחברת נורסטאר מדיה. שתי החברות הגישו ביום שישי תביעת לשון הרע לבית המשפט המחוזי בתל אביב כנגד העיתונאי אברי גלעד. במה חטא גלעד? הוא העז להילחם נגד שילוט החוצות בכבישים בין עירוניים.

הטענה של נור ונורסטאר מדיה פשוטה ואווילית: גלעד משתמש בכוחו התקשורתי במלחמה נגדם, בכדי שהכסף שהולך כיום לשלטי החוצות יעבור לטלוויזיה ולרדיו, היכן שגלעד עובד.

לא הבנתם? נסביר שוב: גלעד נלחם בשילוט החוצות כדי שיותר כסף יעבור לטלוויזיה ולרדיו. "כל המעשים המתוארים בכתב התביעה, לא נועדו אלא על מנת להעשיר את הנתבע באופן אישי ועל מנת לחשוף אותו בפני מפרסמים וחברות תקשורת שונות על מנת לקבל עוד עבודות ועוד כספים," נכתב בכתב התביעה. אמנם אברי גלעד הוא מגיש ולא איש פרסום, אבל זה לא מפריע לחברות לתבוע אותו. הן לא באמת מצפות לנצח.

למען יראו וייראו

הרעיון פשוט. מצא לך אויב, איים עליו בתביעת דיבה, ותראה איך הוא וחבריו מתחילים לדבר קצת יותר בשקט. אף אחד לא אוהב ללכת לבית משפט, גם לא כשהצדק לצדו. עלותם של עורכי דין, הזמן שנגזל והפחד הקטן שמרחף בבטן – הן סיבות טובות להימנע מהתענוג. על אברי גלעד זה לא פעל: "אשמח להתייצב בבית המשפט ולהסביר את עמדתי. אני מאחל למגישי כתב התביעה חיים ארוכים וירוקים". על חבריו, מותר להניח, יהיה לתביעה אפקט אחר.

כדאי לקרוא את כתב התביעה בזהירות: "איש לא מנע ולא ימנע מהנתבע להביע את דעותיו ורעיונותיו ואיש לא היה בא בטענות לנתבע אילו רק הגביל את דבריו לתחום הדעות. אלא, שהנתבע חצה כל קו אפשרי, וכל עניינו הוא לרע לתובעים רק משום שאלו אינם סוברים כמוהו".

איך בדיוק עבר גלעד "כל קו אפשרי"? לא ברור. קשה להבין גם מתי בדיוק גלעד הפסיק "להגביל את דבריו לתחום הדעות". הרבה היגיון אין כאן, אבל יש משהו אחר – הפסקה הקצרצרה הזו היא מס השפתיים שמעלים התובעים לחופש הביטוי. "אנחנו לא בעד סתימת פיות," הם אומרים, "אבל...".

כרוניקה של מוות ידוע מראש

חוק שלטי החוצות הוא דוגמה נהדרת לדרך שבה מתים מאבקים ציבוריים בישראל. בתחילת 2008 הוסתרו שלטי החוצות בנתיבי איילון, לאחר שבג"ץ קבע כי החוק אוסר על הצבת שלטים באזור זה. עד להחלטת בג"ץ, נהנו נור ונורסטאר מדיה מן ההפקר. החוק אמנם אמר אחרת, אבל על זה תמיד אפשר להתפלפל בבית המשפט, וזה ייקח זמן. וזמן, כמובן, זה כסף.

לאחר פסיקת בג"ץ, עבר המאבק אל הכנסת. כך, פתאום, החליט ח"כ יורם מרציאנו (עבודה), לשנות את החוק הקיים. הארגונים הירוקים עשו אמנם רעש, משטרת ישראל התנגדה, אבל החוק עבר בקריאה ראשונה.

ועכשיו החוק ממתין לקריאה שניה ושלישית. בזמן הזה אפשר עוד להיאבק. אפשר עוד לגייס דעת קהל, ואולי אפילו להזיז איזה ח"כ. ואכן, מאבק נוצר, ודעת קהל החלה להתגבש, והנה יש לנו תביעה. כך עובד כסף, וכך נראים המאבקים נגדו.

שמים סוף למרוץ החימוש

המאבק נגד החוק הזה חשוב. לא משום טענת ההבל ששלטי חוצות מובילים לתאונות רבות יותר, ולא משום שמותר לנו לראות נופים בדרך. המאבק הזה חשוב משום שהוא מגדיר גבול; הוא אומר "עד כאן".

מאז שנות ה-60 גדלים תקציבי הפרסום בצורה מטאורית. ב-1965 נחשף האדם הממוצע לכ-650 מסרים פרסומיים ביום. כיום, הוא נחשף ליותר מ-3,000. במרוץ החימוש של הפרסום כנגד סתגלנות התודעה, הפרסום מפסיד. ככל שהפרסומות יותר פרובוקטיביות, כך קשה יותר להפתיע אותנו; ככל שיש יותר פרסומות, כך אנו פחות שמים אליהן לב; ככל שאנו מקדישים פחות תשומת לב לפרסומות, כך יש יותר מהן.

את תוצאותיו של מרוץ החימוש הזה אפשר לראות בכל מקום, בכל עיר ובכל רחוב. אפשר לראות זאת על החולצות הממותגות שלנו, על מחברות "הלו קיטי", על ילקוטי הבאטמן, על חזיתות בניינים. מיום ליום יש יותר ויותר מהן, אנחנו טובעים בשירי הלל למוצרי סבון ולקונדומים, והמפרסמים רוצים שנטבע עמוק יותר. אין להם ברירה.

ובשביל להשיג שטחי פרסום נוספים, אין להם בעיה לתמרן מעט את מערכות החוק. זה משתלם להם. שלטי החוצות אינם סוף הדרך. מפרסמים עובדים כבר שנים בניסיון להיכנס לבתי הספר, ובחלק מהמקומות הם אף הצליחו בכך; במשתנות ציבוריות בגרמניה יש פרסומת בתחתית האסלה; הסתכלו על העט שמחזיק הרופא שלכם, יש שם פרסומת לתרופה; הציצו בכוסות הבירה שמחלקים לכם בפאב; לא מזמן אישה קעקעה על עצמה לוגו של אתר הכרויות, פרסום חרוט בעור. אם אנו לא נקום ונשרטט קו גבול ברור בחול, אף אחד לא ישרטט אותו בשבילנו. תמיד יש גבול נוסף לעבור, אזור פרסום חדש ובתולי. ואם אנו לא נקום ונאמר "די", אנחנו עוד נגלה זאת על בשרנו.

המאבק על הנוף / איתי בן אליעזר

כיום אוסר חוק הדרכים (שילוט) על הצבתם של שלטי חוצות בדרכים בינעירוניות, אלא אם ניתן לכך היתר מיוחד על ידי ועדה מחוזית לתכנון ובנייה. בפועל, ניצבים שלטי חוצות רבים ללא היתר מיוחד בדרכים אלו, כאשר השלטים הפזורים בצדי נתיבי איילון מהווים דוגמה בולטת לכך. לאחר שהגיש ארגון "פעולה ירוקה" עתירה לבית המשפט המחוזי בתל אביב לפני כשנה, קצב בית המשפט הארכה בת שנה לפרסום שלטי חוצות בדרכים בינעירוניות ופסק כי מתחילת שנת 2008 לא יינתן אישור להציב שלטי חוצות בצדי דרכים בינעירוניות, על פי חוק.

להמשך הכתבה >>