ננטשו לאנחות
מרעיבים אותם, נוטשים אותם, מכים אותם. יש לנו מעט חוקי צערי בעלי חיים, וגם אלה לא נאכפים. ישראל סוגרת 2006 פסימית, אך מקווה לטוב: ככה היינו רוצים להראות
חוזקה של חברה נמדד, כידוע, ביחסה לחוליה החלשה ביותר. החברה הישראלית, לפי הקריטריון הזה, זקוקה לכמה זריקות ברזל כדי לשמור על חוסן מינימלי. בכל שנה, עם כל דו"ח חברתי שמתפרסם, עם ישראל מגלה כמה הוא אכזרי לחלשים: אנחנו מזניחים קשישים, רודים בעובדים זרים, סוחרים בנשים, כשרק ישראלי אחד מכל עשרה חושב שסחר בנשים זו הפרה של זכויות אדם. בעלי חיים, יצורים חסרי ישע ללא כל יכולת להביע מחאה, סובלים יותר מכל אוכלוסיה חלשה אחרת. החדשות הרעות: הנתונים המזעזעים על הדרך שבה מדינת ישראל ותושביה מתנהגים לחיות לא צפויים להשתפר, עד שמישהו שם למעלה יתעורר. החדשות הטובות: יש אנשים טובים באמצע הדרך, ויחד איתם נעקוף את הממשלה.
התעללות ממוסדת
שני המישורים העיקריים באמצעותם פועלים ארגוני החיות בעולם – אכיפת החוק מחד, והאזרח שמודע לזכויות בעלי חיים מאידך – חסרים בארץ. האכזריות, בין אם הממסדית או הפרטית, מתרחשת בכל יום, ובכל מקום: מפיטום האווזים שנפסק רק לאחרונה, אשר התבצע בפועל אף על פי שנגד את חוק צער בעלי חיים, ועד נטישת כלבים וחתולים בכל רחבי הארץ, פעולה הנוגדת את חוק הנטישה והאיסוף.
"איפה אנחנו ואיפה אירופה", אומרת בצער מאיה רינגל, דוברת עמותת חובבי החתולים, "אנחנו לגמרי מידל-איסט. אז יש חוק צער בעלי חיים, ויש איסור חוקי על נטישה ואיסוף, אז מה. אם אזרח עד להתעללות, למי את חושבת שמתקשרים? בטח לא למשטרה. אין להם אמצעים לאכוף, ואין להם תקציב. יש לנו חוקים, אבל אין לחוקים האלה שיניים כל עוד לא אוכפים אותם".
רינגל מתוסכלת, ובצדק. לשם השוואה, ה-RSPCA, "האגודה המלכותית הבריטית נגד התעללות בבעלי חיים", מדווחת השנה על עלייה בכל פרמטר אפשרי של מודעות: ממספר המטלפנים לקו החם נגד התעללות, ועד מספר ההרשעות של מתעללים, כולל עונשי מאסר לא מבוטלים. "אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שמישהו במדינה הזאת שילם בזמן כלא על התעללות", אומרת רינגל, "רק השבוע היינו עדים למקרה של אדם מבוגר, דתי, ששפך חומצה על חתול בחדר מדרגות, ויש אינספור סיפורים דומים מהשנה האחרונה. אנשים מתנהגים בסדיסטיות כי הם יודעים שהם לא ישלמו על זה. גם כשמתקשרים אלינו ואנחנו חוקרים ומגישים תלונה, אין לנו שום כוח אכיפה".
גדי וינטר, דובר אגודת צער בעלי חיים, מתלונן אף הוא על החוסר ביכולת האכיפה: "בכל מדינה מתוקנת, מבריטניה ועד ארה"ב, לפקחי אגודות צער בעלי חיים יש את הסמכות להחרים מיידית את בעל החיים שעבר התעללות. פה, לעומת זאת, נוצר מצב אבסורדי שהרשויות מפנות אלינו תלונות, למרות שאין לנו כל סמכות חוקית להתמודד עם ההתעללות".
כולם רוצים גורים
האבסורד במצב שבו עמותות אינן מקבלות תקציב או תמיכה מהעירייה או הממשלה, אך עדיין מצופות לפעול על ידי שתיהן, לא נעלם מאיש: "עיריית תל אביב התחילה סוף סוף לעקר ולסרס חתולים וכלבים לפני כ-10 שנים", מספר וינטר. גם הפעולות הללו מבוצעות לפי החוק הישראלי הידוע של מאוחר מדי, לאט מדי: "שום דבר לא מסודר, שום דבר לא מבוקר. תנסי להתקשר לעירייה שיבואו לעקר או לסרס את החתולים בחצר שלך, ותחכי בממוצע שלושה חודשים, וזה רק פרמטר אחד". אין מיפוי של השטח, הוא אומר, אין ביקורת, אין מעקב, וכך, הוא בטוח, "לא יגיעו לעולם לפיתרון. שני מיליון חתולי רחוב מסתובבים בארץ, ו-100,000 כלבים ננטשים בכל שנה". כך נוצר מצב שיש חוק נגד נטישה, ואנשים נוטשים על ימין ועל שמאל.
"ביקרנו במשרדי אגודת צער בעלי חיים באנגליה", מספר וינטר, "שם אחוז הנטישה דומה לשלנו. מצד שני, 8 מכל 10 כלבים שננטשים, מאומצים אחר כך על ידי תושבים. בארץ המספר הזה עומד על אחד מכל 10. בלונדון יאמצו גם כלב בן 11, אבל בתל אביב אף אחד לא מוכן לאמץ כלבים בני 4 או 5, בטענה שהם זקנים מדי".
82 מיליון פאונד באנגליה, 9,000 שקל בארץ
PETA, ארגון זכויות בעלי חיים הגדול בעולם, הצליח השנה לגייס את פינק, כריסטינה ריצ'י, פמלה אנדרסון, משפחת מקרטני, סוללה של דוגמניות, זמרים וסלבריטאים לרגע, כדי להפגין ולפעול למען כל מטרה שקשורה, איכשהו, לבעלי חיים. אז פמלה אנדרנסון משמיצה את KFC, פינק מקללת את תעשיית הצמר האוסטרלית, והדוגמנית ג'ואנה קופרה מורידה הכל, כולל הכל, בקמפיין מיוחד של PETA נגד תעשיית הפרווה.
ארגונים גדולים לזכויות בעלי החיים במדינות המערב, מצליחים לגייס מגה-סלבריטאים למטרות חינוך והסברה משתי סיבות: ראשית, חוקי צער בעלי החיים במדינות מערב אירופה וארה"ב מתחדשים כל העת, ונאכפים בצורה קפדנית יחסית, כל העת. שנית, הארגונים האלה מתוקצבים וידועים מספיק כדי ליצור את ההייפ הדרוש, עד שאפילו מדונה מחזירה להם טלפונים. ואצלנו? אורנה בנאי עורכת ערב ב"דום" למען הצלתם של 100 חתולי רחוב בראשל"צ, ועיריית תל אביב מתגאה ב"אמץ חיה". ניסיונות כאלה ואחרים, ברוכים ככל שיהיו, הם טיפה בים.
"הוצאנו השנה 102,000 שקל על עיקור וסירוס של חתולים בחיפה", מספרת רינגל, "מתוך זה קיבלנו 9,000 שקל מהעירייה. ביקשנו 50,000, שזה תקציב זעום לצרכים שלנו, וקיבלנו פחות מ-10 אחוז. אמרו לנו שזו מקדמה, אחר כך טענו שסוגרים את הברז כי אין מאיפה". על השאלה מאיפה בכל זאת באים ה-90 אחוז הנותרים, היא עונה בתחושה מעורבת של אסירות תודה ותסכול: "אנחנו חיים על תרומות של אנשים נפלאים, אבל יש יותר מדי חתולים נטושים, ופחות מדי תרומות".
המספרים בצער בעלי חיים, קשה להאמין, קשים עוד יותר: "שקל אנחנו לא מקבלים מהמדינה או מהעיריה", מספר וינטר, "כלום. מדיניות ההפניה אלינו, בדומה לעמותות כדוגמת "לתת", התפתחה על פי שיטה כלכלית קלוקלת – קל יותר להפיל את זה על העמותות. אנחנו שמחים לעשות את זה וטוב שאנחנו כאן, וכל בעל חיים שאנחנו עוזרים לו נותן לנו את הכוח להמשיך. אבל תפקיד המדינה הוא לדאוג לחסרי הישע, וזה לא קורה פה בשום תחום, כולל התחום הזה".
2007: כוח לאכוף, ויותר מודעות
בלי תקציב ממשלתי או עירוני וללא יכולת אכיפה, הצילו השנה באגודת "צער בעלי חיים" כ-80 חמורים וסוסים ביפו לבדה. "אנחנו נעזרים באנשים מדהימים שתורמים מזמנם ומהמקצועיות שלהם כדי לעזור לנו," מספר וינטר. אך בלי עזרה מוסדית, הוא מתריע, מצבם של החתולים והכלבים בארץ, למשל, ימשיך להידרדר: "יש צורך בשילוב של שתי גישות הומאניות – יותר עיקור וסירוס מחד, והמתת חסד מבוקרת מאידך. צריך להיות חוק של עיקור וסירוס חיות מחמד, אחרת לא יזוז כאן כלום, וצריך לאכוף את החוק הזה". רינגל מסכימה ומחזקת: "צריך יותר חוקים, ודרושה יותר אכיפה. אנחנו גם עדים חוסר עניין התנדבותי בארץ, וזו עדות להתפרקות טוטאלית של ערכים".
ללחימה בהתפרקות הערכים במסגרת שתי העמותות הללו, מתוך רבות, צריך רק להרים טלפון: האגודה לחובבי החתולים 04-8244724. אגודת צער בעלי-חיים: 1599502005. יודעים מה, קחו עוד כמה: עמותת גרגורים: girgurim@gmail.com, ועמותת גלבוע אוהבת חיות: 054-3199472 . ושלא תגידו שלא אמרנו.