הם יורים רק בסוסים

"א-אוון רוקט", סוס מרוץ ניו יורקי אנונימי למדי, זכה בתשומת לב רבה ב-18 בדצמבר 2003, כשניצח כנגד כל הסיכויים באחד ממרוצי הסוסים הנחשבים בארה"ב, ובפער ענק מהפייבוריטים. "רוקט" פרץ מהשער במהירות שיא, שלא פחתה גם מאות מטרים אחרי שהוכרז כמנצח. הסיבה לכך ש"רוקט" לא הפסיק לרוץ לא היתה נעוצה בהתרגשות או גאוות מנצחים: הוא פשוט לא הצליח להפסיק לרוץ, פשוטו כמשמעו. בבוקר המרוץ לקח המאמן צינור גינה, פמפם את בטנו של "רוקט" ושטף אותה. לאחר מכן היטה את ראשו של "רוקט", ושפך דרך אפו את "מילקשייק הקסם", כפי שקוראים לו בחיבה בתעשייה: תערובת של אבקת סודה לשתייה, סוכר ומשקה ספורטאים בכמויות מסחריות. זו אינה תערובת שניתן לגלותה בבדיקת הסמים שמתבצעת למנצח לאחר כל מרוץ, ויתרונה הנוסף הוא שהיא יעילה כמו כל סם אחר. לדברי וטרינרים, המילקשייק מאט עד לעצירה כמעט מוחלטת את זרימתם של חומרים מחמצנים לדם, ולכן מונע מהסוס להתעייף בזמן המרוץ. הוא גם מונע ממנו לעצור כשהכל נגמר, או לנשום באופן סדיר.

כספומט על ארבע

מאמנו של "רוקט" נעצר, יחד עם סוכן ההימורים שהעלה את רוקט לגדולה בקרב המהמרים, והג'וקי שרכב עליו כל הדרך עד למילקשייק הבא. השלושה היו חלק מרשת שסיממה סוסים בבלמונט ובזירות מרוצים אחרות בארה"ב, רשת שכללה שלושה מאנשי משפחת הפשע גמבינו בניו יורק, ומספר אנשים ממשפחת הפשע יוברי, גם היא ניו יורקית. טוני סופרנו יכול רק לחלום על הסכומים שנגרפו שם: 80,000 דולר ביום, כל יום, אך ורק מהימורים, בלי אגורה שחוקה למס הכנסה, הודות לאתרי אינטרנט שאפשרו הזרמת כסף מחוץ למדינה.

זהו סיפור על הרבה מאוד כסף, ומעט מאוד חמלה: בבריטניה מומתים כל שנה אלפי סוסי מרוץ שזמנם, לפי מאמניהם והמהמרים, עבר. אחרים מתים ממחלות הנובעות מהלחץ הפיזי הגדול, חלקם מתרסקים על המסלול ונורים זמן קצר לאחר מכן. המצב בארצות אירופאיות אחרות, נאורות לכאורה, גרוע לא פחות. הכסף הרב המוזרם אל בעלי האינטרסים (ממועצות ההימורים השונות, דרך המאמנים ועד הווטרינרים) מונע לעתים קרובות טיפול הולם ומעקב הומני אחר הסוסים, כשירים וכאלה שזמנם לפנסיה הגיע כאחד.

ביום רביעי הקרוב יתקיים "הפנינג מרוצי סוסים" ראשון מסוגו בארץ בהיפודרום שבמושב ניר יפה, הנמצא בתחומי המועצה האזורית גלבוע. הימורי מרוצים אינם חוקיים בארץ, עובדה המרחיקה אותנו שנות אור מסיפורי "רוקט" משלנו. אבל העתיד, רבותיי, כבר כאן. אם הכל ילך כמתוכנן, לפי המארגנים והמממנים, לא ירחק היום שבו טפסי הלוטו שלכם יתחלפו בטפסי הימורים על סוסים מנצחים. ואז יגיע הכסף הגדול. אז יגיעו מקומות התעסוקה הרבים בצפון, תגיע התעסוקה לווטרינרים, המאמנים, הפרשים.

אם רק תזרקו אבן קטנה לנהר האדיר הזה, לא תראו את המעגל האחרון, הבלתי נראה כמעט, שנוצר: מאורוות ענק ועד אופנת רכיבה בחנויות, ממגמות רכיבה בבתי ספר, ועד הכפלת מספר הסטודנטים שמסיימים את לימודי הווטרינריה. אלו הן תופעות חיוביות, מכניסות, ספורטיביות, כאלו שימלאו את צפון הארץ במבקרים. אבל אז, אם הניסיון בן ה-400 שנה באירופה מלמד משהו, אפשר שיגיעו גם הסמים, המילקשייקים, ההמתות וההתרסקויות על המסלול. אז יגיע הלחץ להצליח, הלחץ לרוץ מהר יותר, הלחץ להיפטר מסוס רק בגלל שהפסיק להגיע ראשון.

זהו אינו סיפור על האנשים הרעים שמנסים לקדם את זה (מפעילי ההיפודרום או אנשי המועצה), או על האנשים הרעים שמנסים לטרפד להם את התוכניות (ארגוני החיות בארץ), אך הוא מזמין, גם בעולם אוטופי שבו כל התקנות נאכפות והחוקים ממולאים, אלמנטים של רוע.

כדור בראש או מוט לתוך המוח?

ה"גרדיאן" הבריטי חשף לפני חודש את הפנים המכוערים של תעשיית מרוצי הסוסים בבריטניה. זו לא היתה הפעם הראשונה שהממלכה נזעקה לעזרת נתיניה על ארבע, אך מעולם לא נחשפו פרטים מזעזעים כל כך, בהיקף מידה רחב כל כך, לידיעת הציבור.

גילו הממוצע של סוס מרוץ הוא 5 שנים, לעומת 30 השנים שהיה אמור ליהנות מהן אם רק היה נולד בחווה שקטה שלא שמעה על מרוצים מימיה. אלפי סוסי מרוץ מסיימים את הקריירה עם כדור במוח או החדרת מוט ברזל לצידי המוח. או אז מוקפא בשרם ומועבר לצרפת, שם הוא נמכר לאכילה.

בכל שנה נכנסים כ-5,000 סוסים חדשים לעולם המרוצים האנגלי ופורשים ממנו. מתוך כלל הסוסים המיועדים למרוצים, רק 35 אחוז אכן מגיעים לקו הזינוק. אחוזים מועטים בלבד מורשים לחיות: היתר נקברים יחד עם הבושה, או נמכרים לבתי מטבחיים בכדי שבשרם יימכר בחו"ל. גורלם, עד חשיפת הגרדיאן, לא עניין רבים מתושבי האי עד שנתגלה כמר במיוחד. בין 6,000 ל-10,000 סוסים, מתוכם כ-4,000 סוסי מרוץ נשלחים מדי שנה לבתי מטבחיים מבודדים. בעלי בתי המטבחיים הנם דמויות ידועות בקרב מאמנים, מאלפים, דילרים ונערי אורוות. אחת מהן אף שופטת בתחרות "סוס השנה" הבריטית. קוראים לה ואלרי, נשואה +2, והיא הורגת בין 2,000 ל-3,000 סוסים בכל שנה.

מחלות מעיים ורגליים שבורות

מחקרים בארה"ב, אוסטרליה ומדינות מערב אירופה חושפים שסוסי מרוץ סובלים ממחלות שלא הייתם מאחלים אפילו לג'וקים ברחובות תל אביב: דימומי אף כרוניים לאחר מרוצים, כיב קיבה תוך 8 שבועות מתחילת עונת המרוצים (100 אחוזים מהסוסים), פצעים בבטן, פצעים בריאות, דלקת ריאות, קריסת ריאות, דלקות מעיים וקיבה, והתנהגות הנחשבת ל"לא נורמטיבית". העובדה שהסוס כלוא באורווה 20 שעות ביום הופכת את התנהגותו הלא נורמלית לנורמלית בהחלט: סוסי מרוץ נוטים ללעוס עץ, להסתובב בחוסר נחת מסביב לעצמם, לטלטל את ראשם מצד לצד, ולהיות אגרסיביים מהמקובל.

מחקר אמריקאי חושף כי 93 אחוזים ממקרי המוות של סוסי המרוץ על המסלול עצמו נובעות מפגיעות בשריר או עצמות שבורות, ו-10 אחוזים מהן נובעות מקריעה ברצועות. לעתים, חשף המחקר, הסוס פשוט מתמוטט ללא סימנים מוקדמים של מחלה. בבדיקה לסיבת מותם של 25 סוסים בשלושה מרוצים בשיקגו, הגיעו החוקרים למסקנות מזעזעות: 8 מהם סבלו מדימום פנימי מסיבי, כמעט כולם סבלו מהצטברות נוזלים בריאות ועצירות כרונית. הסיבה לכך, הסיקו החוקרים, היתה בשל אימונים מפרכים שהביאו לקריסת מערכת כלי הדם והלב.

אירופה זה כאן?

ביולי 2004 התכנסו חברי הקבינט החברתי-כלכלי, וחתמו על החלטת ממשלה לאשר מרוצי סוסים להימורים בישראל. שרת החינוך לימור לבנת, (שם ותפקיד שזוכים עד היום לפופולריות בשיעורי ספרות שבהם מנסים ללמד את התלמידים מה זה "אוקסימורון"), חתמה בראש שקט. דני עטר, ראש המועצה האזורית גלבוע, עלץ ורגש: "ההיפודרום הוקם כבר לפני 14 שנה", הוא מספר, "והרעיון להפוך אותו לאתר של מרוצים נולד עוד בטרם תקופתי. מרוצי הסוסים, אם הם נעשים נכון ותחת מעקב צמוד, כוללים מספר מרכיבים מאוד חשובים: היבט כלכלי ותעסוקתי נרחב, היבט ספורטיבי, ומערכת תרבותית שלמה שמשנה את פניה של מדינה, או של מקום מסוים באותה מדינה".

עטר למד את הנושא שנים ארוכות, והוא נוטל את המודל הצרפתי הנוקשה כאב-טיפוס לתעשייה בארץ: "הכל יעוגן בתקנות המחמירות ביותר וייאכף עד לפסיק האחרון. מגרגר האוכל הראשון שהסוס יכניס לפה אחרי לידתו, ועד פרישתו בכבוד מהמרוץ". אורח החיים של הסוסים בארץ כיום, הוא אומר, ישתנה לבלי היכר כשמערכת מקצועית תיכנס לפעולה: "כל ההתייחסות לנושא צריכה ואכן תשתנה בארץ. הטיפול, המעקב ויציאתו לפנסיה של הסוס יהיו בהתאם לתקנות בינלאומיות מחייבות, ולא ייעשו בצורה החובבנית בהם הם נעשים כיום.
"מכיוון שהכל יתבצע בפיקוח ממשלתי," הוא מסביר, תופעות כמו אלה המתגלות בבריטניה פשוט לא יוכלו לקרות: "באנגליה הכל פרטי, גם מוסדות הניהול והבקרה. בצרפת, למשל, יש משטרה מיוחדת רק להיפודרומים. הם פועלים לפי הסטנדרטים המחמירים ביותר".

לטענות עמותת "הכל חי" (בהמשך) הוא מגיב בטון רגוע: "אני מסכים לכל הטיעונים שלהם. הוויכוח היחיד שלי איתם הוא שברגע שבו הפיקוח יהיה מלא, חיי הסוס ומצב הסוסים בארץ ישתנה לבלי היכר. אני אוהב חיות ונגד התעללות מכל סוג, אני בעד פיקוח צמוד ומלא, חקיקה ותקנות מוסדרות והכי חשוב – אכיפה. אין לי שום טענות נגדם, אבל אני טוען שאכיפה תאפשר לנהל את העסק בכבוד לכולם, כולל הסוסים".

ענת מור, דוברת המועצה המקומית גלבוע, טוענת שהתנאים בארץ אידיאליים לקיום מרוצי סוסים: "יש כאן מזג אוויר נפלא למרוצים, כל השנה. מלבד זאת, מהרגע שיהיה חוקי להמר, כל התקנות המחייבות המחמירות ביותר ייכנסו לתוקף: טיפול, טיפוח, תנאי פנסיה, הנחיות לגבי גיל הפרישה, והסבה מקצועית לסוסי המרוץ. התקנות ייאכפו בין השאר גם על ידי המועצה האזורית בשיתוף עם ארגון הווטרינרים. חיי הסוסים הללו", היא מבטיחה, "יהיו טובים במידה ניכרת מחייהם של סוסי פרשים במשטרה, למשל, או סוסים אחרים המשמשים למשימות מקצועיות שונות בארץ".

להמתות המתבצעות בארצות בהן התעשייה מפותחת בהרבה מאשר בישראל היא מגיבה בלהט: "סוסים לא יומתו כאן. הסוסים יעברו הסבות מקצועיות – הם יוסבו לסוסי אימונים, תצוגה, או ישמשו לרכיבה טיפולית עם ילדים".

בג"ץ והרב עמאר מתגייסים

טלי לביא, דוברת עמותת "הכל חי", מתקשה להתרגש מהפלא הכלכלי: "זוהי תעשייה אכזרית, חסרת אנושיות. זה הדבר האחרון שהמדינה הזאת צריכה". זה כל כך מכניס כלכלית, היא טוענת, עד שלא מתאפשרת אכיפה שאינה נוטה לכיוון בעלי האינטרסים: "פיטום האווזים נגד את חוק צער בעלי חיים, ועדיין התבצע. יש פה יותר מדי כוח, יותר מדי כסף. החוק, למזלנו, עדיין לצידנו".

לבקשה בדבר הבעת אופטימיות באשר לאכיפת התקנות בארץ, היא מגיבה: "את יודעת מה, גם בעולם אוטופי, גם בתסריט בו עוקבים אחר כל התקנות הכי מחמירות שיש מבחינת טיפול ומעקב, המרוץ עצמו מזיק אינהרנטית, בעצם קיומו. מתחילים לאמן סוסים בגיל שנה וחצי, העצמות שלהם עדיין לא התקשו כמו שצריך, והדבר גורם לנזקים בלתי הפיכים. סוסים מקבלים כ-30 מכות שוט בממוצע במהלך מרוץ אחד. בכל העולם מרוצי סוסים מאבדים מיוקרתם כי מקרים של התעללות נחשפים על ימין ועל שמאל. למה להתחיל את זה כאן, כשכולנו יודעים שבעוד כמה שנים, נגיע שוב לבג"ץ עם אותן הטענות בדיוק?".

קשה להתווכח עם לביא: ניסיון העולם מזה עשרות שנים נותן לה רוח גבית וגם החוק, בינתיים. הרב שלמה עמאר, רבכם הראשי לישראל, התגייס למאבק "הכל חי" ופרסם פסק הלכה האוסר על השתתפות, צפייה או מעורבת כלשהי במרוצי סוסים.

קשה גם שלא להידבק בהתלהבות של עטר ומור, המבטיחים אידיאלים לצד הזדמנויות תעסוקה ופיתוח האזור. יש צודקים וצודקים יותר בסיפור הזה, אבל מה שעצוב כאן הוא כוח האינרציה: ישראל היא מדינה שבשנות ה-90' שלה גייסה משפחות שלמות לצפות במופע 'אדם נלחם בתנין' בחמת גדר, עד שהביזיון הופסק בביהמ"ש העליון. זוהי מדינה שבה עד לפני שנה בלבד עוד היה חוקי לפטם אווזים, כשרוב המדינות המתקדמות בעולם הפסיקו את הנוהג המחריד לפני עשור או יותר. בארץ המבריקה הזו, שמנפיקה זוכי נובל כל שני וחמישי, מיטב מוחות החוקרים משתמשים במיטב מוחות הקופים, רק כדי ללמוד עוד משהו על תפקוד המוח המעוות שלנו. אולי זה מה שיביא את הנובל הבא, אבל מפרס השנה של "אמנסטי" אנחנו יכולים לשכוח.