יומנה של קורונה פרנק: על צפייה מושכלת ושנ"צ בשש בערב

אביב הגיע, פסח בא, אולם לימים, לחגים ולטמפרטורה כבר אין ממש משמעות. אלו ימים מוזרים הנעים בין חרדה לנמנום ושנ"צ בשש בערב הוא לגיטימי.

במובנים רבים, הקורונה הייתה טובה אלינו, כמו שסחים אומרים על ביקור בחו"ל, ביקור שנלקח מאיתנו לעת עתה וזה לא נורא כי זו אולי הפעם הראשונה שכולנו באותה הסירה וכשאנחנו ספונים בבתים אין שווים ושווים יותר. יש משהו מנחם בסולידריות הכלל עולמית הזו, עם הטבע המשתקם והשקט הזה של שבת בבוקר לאורך כל השבוע. אם רק מורידים את הנושא הקטנטן הזה שנקרא מוות ו/או את הצורך הבסיסי להתפרנס בכבוד או אפילו בלי כבוד, רק תנו לנו להיות מסוגלים לשלם את שכר הדירה, אז אנחנו כולנו די בסדר בסך הכל. נשארו רק כמה מחדלים שצריך לטפל בהם כמו תספורות גרועות, אנשים מעל גיל חמישים שעושים טיק טוק וקולקציית טרניגים מביכה שהיינו צריכים לרענן ממזמן. ולחשוב שעד לא מזמן עדיין לכלכתי על 2019, זכרונה לברכה, לא דמיינתי שכמה חודשים קדימה ואאלץ לחזות בחולות הרעות הללו מתפשטות בזריזות בכל בתי ישראל.

בינתיים, הילדים מתבגרים בקצב קדחתני וכל יום הוא כמו שבע שנות כלב עבורם. בני, בן העשר צופה ב"דברים מוזרים" ואף טוען שזה ילדותי מידיי. הוא מחפש ומוצא חורים בעלילה, ובגדול, די נדמה לי שהוא כבר מוכן לצפייה ב"צייד הצבאים" או בסרט המדכא הזה עם ביורק שהיא עיוורת ושודדים אותה. אתם יודעים, מהסרטים האלו שצופים בהם ב"לב מנדרין" כשאתם בפנסיה.

הדיספלינות משתכללות. אנשים שעד היום התגאו בטחינה המעולה שהם עושים (מוסיפים מים לתערובת), למדו להכין קינוחים ביתיים באמצעות חנקן נוזלי והיצירתיות, יכולת האילתור והאקספדיציה של המידע שאנחנו והילדים שלנו יונקים ללא הרף (מילה נהדרת אקספדיציה, נסו לומר אותה ברציפות שלוש פעמים, קדימה, אני יודעת שיש לכם זמן), באה לידי ביטוי בתחומים נוספים. אתמול למשל, הצעתי לבני לכתוב יומן על חוויותיו של ילד בימי הקורונה והוא הודיע לי שזה לא ממש הז'אנר שלו אבל הוא מוכן לכתוב תסריט אפוקליפטי על הקורונה שמתבררת לבסוף כתרמית ממשלתית של חיצונים מהעבר שבאו לביקור בעתיד. או משהו. הוא פשוט אמר את זה בצרפתית שהוא לומד כעת מהאינטרנט אז קלטתי רק כמה מילים.

גם בן הזקונים שלי שטרם מלאו לו חמש, מגלה יכולות מרשימות ובקצב הזה נראה שהוא יתחיל לפתח אפליקציות לאנדרואיד או יתחיל לסחור בביטקוין וזה דווקא מתאים לי שמישהו יתחיל לעשות קצת כסף בבית הזה. זה גם מאלץ אותי להודות באמת המרה: מעולם לא חבו הורים רבים כל כך, הרבה כל כך, למחלה אחת שהוכיחה להם שהילדים שלהם מסוגלים ליותר, הרבה יותר, החל מהפעולה המוטורית המרוכבת של הנחת הצלחת בכיור ועד שיחה ערה על מדד הדאו ג'ונס. אני מודה, שחררתי את הרסן שהיה משוחרר במילא, בעניין הצפייה המושכלת של התכנים של ילדי. רוב הזמן הם נמצאים לידי, שלא לומר עליי פיזית, אז אני סמוכה ובטוחה שהם לא בטינדר מזמינים נערות בידוד בזמן שאני בוהה ביתושים פרוקי הרגליים שחזרו לחיינו עם בוא האביב ותוהה מהי תרומתם לעולם (זה קטע ללכת הפוך, מעניין).

ויש גם את הגעגועים לחיבוקים חמים. כולם בכיסופים. בני זוג שהסגר נכפה עלייהם, כותבים זה לזו הודעות כאילו היו הם נפוליאון השולח מכתב מעבר לים לאהובתו ג'וזפין ("אני שב מהקרב עוד שלושה שבועות, אל תתקלחי" הוא כתב לה כי אהב במיוחד את ריח גופה, מסבר שגם אז, כמו בימים אלו, להתקלח היה היה בגדר המלצה), וגם חזרנו לשוחח בטלפון כמו בשנות התשיעים. אני מתגעגעת לימים שהייתי מחכה שהמתקשר יתייאש וישלח כבר אסמס אך גם נזכרת בערגה בימי הטלפון האלחוטי שהיה בבית הוריי ובאופן קבוע היה קבור מתחת לכרית שלי בחדר. לפעמים היה קצת אקשן כשהקו היה עולה בטעות על שיחה אחרת של אחד השכנים. השיחות שצוטטתי להן אז, שינו את כל מה שאני חושבת על החיים, הן טלטלו את עולמי והפכו אותי לאישה שאני היום. אישה שדופקת שנ"צ בשש מבלי להתבייש.