"השתדלו לא לחשוף את ילדיכם לתמונות הקשות. אתם המבוגר האחראי"

ביום הרביעי למלחמת "חרבות ברזל", המראות הקשים שלא מפסיקים להגיע מדרום הארץ - עדיין שוברים את הלב של כולנו. בזמן שהלחימה נמשכת בכל העוצמה, ביקשנו  מהחברים שלנו על המסך של רשת 13 שיכתבו לנו מספר מילים על התחושות, המחשבות, הדאגות וכן - גם התקווה לעתיד טוב יותר. הנה הם לפניכם.

קווין רובין
"כל מלחמה או אירוע שהיה עד עכשיו הרגיש אחרת. התחושה היא שהמלחמה הזאת, זה משהו אחר. הפעם זה גדול ונוראי יותר מכל מה שאנחנו מכירים, ברמה שלא דימיינתי שיכול לקרות. חברים שלי גרים בפחד והם ברחו מאיפה שהם. אני מוצא את עצמי ואת דני בממד עם התינוק שלנו שנבהל כל פעם מכל אזעקה. אני מבקש מכל אחד, תשמרו על עצמכם ועל הקרובים שלכם!"

אלעד זוהר
"התחושות קשות מאוד. הימים הקשים ביותר שידענו בדורנו. בשעה שהאבל קשה מנשוא, התקווה והכוח שלנו מגיעים מהעם כולו שמתגייס לתמוך במלחמה, וגם אנחנו עושים כמיטב יכולתנו, תורמים ונרתמים. מה שמכתיב את ההתנהלות בבית הם הילדים ועבורם אנחנו משתיקים עד כמה שאפשר את רצף החדשות וצופים לזמנים קצרים בטלויזיה שאינה בסלון הבית. באזעקות אנחנו עוטפים ושומרים על רוח חיובית מולם אבל נקרעים מבפנים.
בשעות אלה אני בודק אפשרות להתנדב למערך הטכני של חיל האוויר- בהתאם להכשרתי. הקושי הגדול ביותר שלי כרגע הוא העובדה שאנחנו חיים בחלום בלהות מציאותי. הבלתי אפשרי קרה ובאופן הכי זוועתי. זה כאב שדור שלם יבכה עשורים רבים".

עוז זהבי
"התחושות הן הכי קשות שיש אני אבל ומתאבל אנחנו בסיוט. יש לי שתי בנות ואני מברך את ה’ שהן איתי בבית. הבנות שלי קטנות אז הם לא כל כך מבינות מה קורה ובאזעקות אנחנו עושים איתן משחקים מי מגיע הכי מהר לממד. אני מנסה לנשום ולשדר לבנות שלי ביטחון אבל בתכלס אנחנו בתחושת חוסר ביטחון אישי ואי אפשר באמת להתנתק. אני מנסה לתרום בכל מה שאני יכול בין אם זה להיות פעיל ברשתות החברתיות, לשתף כמה שיותר נעדרים ולהיות מין מרכז מידע ועד לבקר ילדים שמתארחים בלניאדו. יש תחושה של כאוס. הרגע הכי קשה היה כשנחשפתי ברשתות לגודל הזוועות. הלב שלי כואב על החטופים, הפצועים, מי ששרד את התופת ובני משפחותיהם".

שי לי שינדלר
אני שבורה מרוסקת. אין לי אויר. לא יכולה לנשום. לצערי נחשפתי למראות קשים קשים שלא יוצאים לי מהראש. תעשו לעצמכם טובה ואל תעשו את זה לעצמכם. זה לא יוביל אתכם לשום מקום טוב וזה לא יעזור למלחמה בשום צורה.
הילדים שלי עוד קטנים אז לשמחתי הם לא יודעים מה קורה. כן אמרנו להם שיש מתיחות בדרום ובגלל זה יש אזעקות. אני מנסה לשמור על הלב הקטן שלהם עד כמה שאפשר. המחשבה על אמהות עם ילדים קטנים, תינוקות שלא יונקים בשבי חמאס היא מחשבה קשה מנשוא, והמחשבה על נשים שנאנסו וגופם ונשמתם חוללה בברוטליות זה משהו שאני לא מצליחה להוציא מהראש. ילדים שההורים והאחים שלהם נרצחו להם מול העיניים. אין לי אויר".

ירדן הראל
הבוקר הכנו חבילה לחיילים והחיילות הגיבורים והילדים שלי ציירו להם ציורים צבעוניים. זה היה רגע של אופטימיות בתוך הכאוס המתמשך שנמצאים בו. אי אפשר באמת להכיל את המציאות כרגע. מייחלת לימים שקטים לכולנו. עם ישראל חי".

קובי מחט
אני מניח שלפחות אצל רובכם ההלם הראשוני מתחלף בתסכול, חרדה או פחד. רציתי רק לאמר לכם שאני כאן אם אני יכול לעזור. אצל רבים וגם אצלי, יש איזו תחושה של רצון לעזור כדי שלא נרגיש חסרי אונים כלפי המצב, אז באופן אישי חיפשתי ומצאתי המון מקומות להתנדב בהם, לדוגמא, הצטרפות למשמר שכונתי, איסוף משחקים בגדים ומוצרי הגיינה למפונים מישובי עוטף עזה. ארגון טנדרים והסעות, לקחתי גם את הילדים שתרמו ועזרו בסגירת קרטונים, אריזת מוצרים וכל מני דברים כאלו, והאמת שלא רק בשביל תושבי העוטף, גם לילדים שלי אני בטוח שהעובדה שהם מצליחים לעזור אפילו אם רק קצת, מאד עוזרת.

בעניין הילדים, מילה קצרה להורים שביניכם, אני יודע שאתם לא מסוגלים להתנתק מהמסך, אבל נסו שלפחות הילדים שלכם לא יחשפו לתמונה המזוויעה שמשתקפת. נווטו אותם לחדרים אחרי בבית, נסו לא להקרין מהחרדות הטבעיות כמובן שלכם, אליהם, נסו לתווך רק את מה שצריך בדרך ובשפה שהילד שלכם יהיה מוסגל להבין מבלי להיות חרד. הילדים שלנו מסתכלים עלינו, אנחנו המבוגר האחראי מבחינתם, תנו להם תחושה שגם אם עכשיו קשה, בקרוב דברים יסתדרו.
הנה שתי דרכי התמודדות שכל אחד יכול לעשות כדי להתמודד עם חרדה:
1. לפתוח את דלת המקפיא, הפריזר, ולקחת כמה נשימות עמוקות מהאף של האוויר הקר, נשימות בטן, מהסרעפת, שאיפות איטיות מהאף, ולהוציא מהפה.
2. אם יש לידכם אדם, בן משפחה, קרוב, חבר או חברה, חיבוק ארוך של מעל 20 שניות. חיבוק כזהמשחרר אוקסיטוצין, מה שאנחנו לפעמים קוראים לו הורמון האהבה. וגם זה מאד עוזר. מאחל לכולנו ימים של שקט".