"זה תמיד מפתיע אנשים, אבל 'האח הגדול' מצליח לספק בדיוק את מה שאני צריכה"

זה תמיד מפתיע אנשים. אני פרשנית לענייני בריאות, מתעסקת ביום־יום שלי בדברים רציניים מאוד – אפידמיולוגיה, סיבוכים רפואיים, חידושים בתחום התרופות – ובין קריאת מאמרים מדעיים, סקירת ספרות רפואית וצפייה אינסופית במהדורות חדשות, אני מוצאת את עצמי מתרווחת על הספה וצופה… ב”האח הגדול”.

אולי זה נשמע כמו דיסוננס, אבל זה בדיוק העניין. גם לאנליזה יש גבול. המוח זקוק למנוחה – ודווקא הריאליטי הזה, עם כל הדרמה האנושית שבו, מצליח לספק לי רגעים כאלה. זהו לא רק בידור קליל, אלא גם הצצה נדירה למעבדה החברתית הכי פתוחה שיש.

כשאני משתפת אחרים בעובדה הזו – אני מגלה משהו מרתק: אני ממש לא לבד. גם רופאים. גם מנהלי מחלקות צופים בתוכנית אבל בחדרי חדרים, כמעט בחשאי. יש סביב התוכנית הזו בושה תרבותית מסוימת, כאילו שמי שצופה בה בהכרח מוותר על עומק. אני דווקא חושבת אחרת.

ב”האח הגדול”, מה שמתחיל בשיחה אקראית ליד הכיור יכול להפוך לסערה רגשית – ודווקא דרך המצלמות והחשיפה, אנחנו לומדים לראות את המורכבויות של תקשורת אנושית. אנשים שנכנסים לבית נוטים לשכוח שאת מה שהם אומרים “בלחש” לחבר או חברה, שומעים גם מאות אלפי צופים. ודווקא מהמקום הזה, אנחנו – כצופים – מקבלים מבט שלא היינו יכולים לקבל בשום דרך אחרת. מעין “זבוב על הקיר” במצבים הכי חשופים של הנפש.

וכן, יש גם מה ללמוד. למשל, מה לא שואלים טראנסג’נדרים. לא שואלים מה היה השם הקודם שלהם – הם מכנים אותו “השם המת”, ולא שואלים אם הם עשו ניתוח או לא. גם אם זה מאוד מסקרן.

אז נכון, זו לא צפייה שמפעילה את אותו שריר כמו קריאת מטא־אנליזה, אבל היא מפעילה משהו אחר – את שריר האמפתיה, הסקרנות, ההבנה החברתית. וגם זה, בעיניי, חלק מהבריאות. והעונה הזו – היא פשוט מצוינת. הליהוק מדויק עד כאב. כל דמות מרגישה כמו ייצוג של טיפוס שאנחנו מכירים מהחיים עצמם – בעבודה, במשפחה, בקבוצת הוואטסאפ של ההורים בגן.

מאור, למשל, היא ללא ספק הבריונית של הבית - דוגמה טובה לאיך אסור להתנהג. לפעמים נדמה שהיא כל כך שקועה בתוך הסיטואציה, שהיא לא מודעת בכלל לאופן שבו היא מצטיירת כלפי חוץ. אני לא בטוחה שהיא תאהב את מה שתראה כשתצא.

ומנגד – ארז איסקוב. דוגמה מצוינת לכך שלא תמיד הרושם הראשוני מחזיק מים. הוא נראה כמו גבר אלפא, אבל עם אינטליגנציה רגשית מפתיעה. יודע לזהות מתי להרגיע, מתי לפנות הצידה. הוא לא מחפש דרמות – וזה נדיר בבית שבו כמעט הכול דרמה.

לורן בעיניי פשוט מדהימה. יש בה איזו עוצמה שקטה, נוכחות שממלאת את המסך בלי לצעוק. אלאיה – מה אפשר לומר? חכמה, יפה, רגישה, עם לב ענק. היא מאלה שנדמה שאי אפשר שלא לאהוב. ודרורה – זה כבר ליהוק לפנתיאון. מצד אחד רכלנית סדרתית, מצד שני שומרת לרוב על גבולות גזרה, וגם כשיש לה רגעים פחות יפים – מרגישים שבבסיס, היא בן אדם עם מצפון וערכים.

שאול נראה לי קצת כמו ילד אבוד. מישהו שמחפש אחיזה, קונקשן, אולי אפילו הכרה – ולא תמיד מוצא את המקום שלו. שלקה, לעומת זאת, מדברת יותר מדי, בדיוק כפי שהיא מעידה על עצמה – ויש בזה משהו מעורר חיבה, דווקא בגלל המודעות. ארז מוגרבי פשוט קסם של בחור – רגיש ומצחיק ומאי, למרות המראה המוחצן, מתגלה בעיניי כ”ילדה טובה” במובן הכי יפה של המילה – עם כוונות טובות, ורצון אמיתי להתחבר. יש לי גם תובנות על המשתתפים הנוספים אבל אי אפשר להכניס הכול לטור אחד.