כמעט בלי ששמתם לב, שודר אתמול רגע נדיר בטלוויזיה הישראלית

לטוב ולרע, "האח הגדול" חרטה על דגלה את ייצוג המציאות, ובמציאות הזאת יש מיליון וחצי דוברי ערבית בישראל אבל ערבית - כמעט שלא תשמעו בפריים טיים. ההשמעה של "לביירות" ברחבי הבית וציון חג הקורבן היו רגע נדיר של המצרך שהכי חסר לחברה הישראלית כרגע - הקשבה

זמן צפייה: 01:43

הערכות גורסות שיש כמיליון וחצי דוברי ערבית בישראל, אבל מי שיצפה בטלוויזיית המיינסטרים הישראלית כנראה לא יחשוד בזה. מעטים אנשי הטלוויזיה הערביים - מגישים, כתבים ואפילו שחקנים ויוצרים - שאנחנו צופים בהם במנותק מהערביוּת שלהם. וכשהערביוּת הנ"ל כבר זוקפת את ראשה, בלא מעט מקרים זה נעשה בהקשרים שליליים - מתיחות, אלימות, סכנה. אנחנו זקוקים לפרשנים לענייני ערבים כאילו מדובר בחיות אקזוטיות או בגילדה סודית שחוקיה ידועים רק למי שהשלים תואר בלהיות ערבי. ועל אף שראינו כבר מתמודדי ומשתתפי ריאליטי ערביים על המסך, בדרך כלל הרקע הערבי שלהם נוטה להפוך למקור לעימותים או לחומר רקע שקוף ומודחק שלא ראוי ליחס. לכן מה שקרה בפרק האחרון של "האח הגדול" הוא רצף אירועים ששווה להתעכב עליהם כי הם סופר-נדירים בנוף הטלוויזיוני הישראלי.

עוד כתבות על "האח הגדול":

זה מתחיל בקטנה, בעקיצות. "כשדיברת ערבית, לא ידעתי אם לעשות עלייך חיפוש או לבקש אופטלגין", התבדח שחף עם ריוואה בחדר השינה, וחשף - אולי בלי כוונה - את הספקטרום הצר נורא של דימויים ערביים שהטלוויזיה הישראלית בקלות נופלת אליהם: מחבלים או רוקחים. אויבים גמורים או נותני שירות. לא הרבה מעבר. הפלירט המילולי הזה הפך במהרה לשיחה קבוצתית עם הצטרפותן של דיירות נוספות לשיחה: דינה ששמעה, הבינה ותרגמה לשחף מילים שלא הבין, ואילנה, שדיברה וענתה בערבית קולחת, והקפידה גם על חלק מדיוקי ההגייה. ריוואה אף אמרה שאילנה "הורסת" לה עם הערבית שהיא מדברת - תובנה שמעידה על כך שריוואה משתמשת, ברצון או מתוך כורח, בשפת אמה כאיזו שפה סודית, כמו הורים שמרכלים על ילדיהם הצעירים באנגלית כדי שלא יבינו אותם. מאידך, אילנה היא דוגמה נהדרת למקומות בהם ההפרדה הזו מתפוררת, ולסביבות בהן עברית וערבית חיות יחד בלי לעשות מזה עניין. אילנה למדה ערבית כי חבריה ומכריה דוברים ערבית, ואין סיבה שהמילים שלהם לא יזלגו אל תוך אוצר המילים שלה ויימהלו בו.

הסודיות המדומיינת הזו של השפה הערבית הפציעה שוב, בקטנה, כשהדיירים קמו לחבק ריוואה אחרי שראתה את המסוק ובו אחיותיה, ואחרי השיחה שלה עליהן בחדר האח. בבית החלו לנגן את "לביירות" של הזמרת פיירוז, הדיירים ששהו במטבח אצו לחבק את ריוואה, וקאזם ושרין הסבירו שהיא מחכה כבר חודש לשמוע שיר בערבית. נחדד את זה רגע - כבר חודש שריוואה וקאזם (ואגב, גם מרינה ואילנה) לא שמעו שיר בשפת אמם. תארו לא לשמוע מוזיקה בעברית במשך 30 ימים - לא הייתם דומעים? בפינת העישון ובבריכה הנידו ראשים בהנאה - הדיירים האחרים אולי לא הכירו את "לביירות" או את מילותיו, אבל הם ידעו כולם שתרבות ערבית היא משהו שעדיין נדיר מאוד להיתקל בו בתכנית פופולרית כל כך.

ריוואה וקאזם | האח הגדול עונה 4

ריוואה הייתה המוקד העלילתי של הפרק ומי שסיפקה את נקודת המבט לאורכו, אבל האישו הוא לא רק היא והסיפור המסוים שלה על הגירה מלבנון לישראל. החידוש הוא בהחלטה החתרנית כמעט לתת במה סופר מרכזית, באם-אמא של הפריים טיים, לתרבות הערבית. קאזם וריוואה הרי משתתפים בכל קבלות השבת היהודיות לחלוטין שנערכות לאורך העונה, ובעונות קודמות של "האח" ראינו גם חגיגות מפורשות יותר, דתיות יותר, של חגים יהודיים אחרים. היהדות ומנהגיה מוצגים לנו לעתים תכופות בתכניות טלוויזיה כגורם מאחד, כשורה של מסורות ושיטות מכוננות שצריך להתאסף סביבן ולשמר אותן. לעומת זאת, נצרות ואסלאם הן במקרה הטוב קוריוז ובמקרה הרע מכשול שיש לגבור עליו. אבל הסכר הזה נפרץ - ואיתו גם סכר הדמעות שלי, סורי, אני רק בן אדם - כשבישרו לדיירים על חגיגות חג הקורבן בבית. אמנם לא קרה הרבה - קאזם הסביר קצת את מנהגי החג (אבל דאג גם להתבדח ולהסביר שהתרומה שלו לעניים היא שהוא מוכן לחלוק את מגש הפירות עם שאר הדיירים), האח בירך בערבית - וזהו, לאכול. אבל לא צריך יותר. לא צריך לחנך או להטיף, כשאפשר פשוט לעשות מקום. לתת לאנשים לספר את הסיפור שלהם ולשאול אותם שאלות בסיסיות אודותיו. לכבד את ההיסטוריה שלהם גם אם היא נמסרת בשפה שאנחנו לא ממש דוברים. להשמיע להם שיר בשפת אמם ולהבין שאולי לכל עם יש "רק מילה בעברית חודרת אל עורקיי" משלו.

לחגוג ככה, בכזו שמחה וסקרנות חג מוסלמי? להאזין ולהתרגש משיר אהבה וכיסופים, שיר ארוטי כמעט כשקוראים את הדימויים המופיעים בו, לעיר ערבית? למדינה שמוגדרת כמדינת אויב לישראל? מתי בפעם האחרונה ראינו דו-קיום חיובי ומפרגן שכזה מחוץ לאולפני "פרפר נחמד"? "האח" חרטה על דגלה, לטוב ולרע, את ייצוג המציאות. היא מייצגת את עצבנותו של האדם הממוצע כשלוקחים לו את האוכל והסיגריות, היא מייצגת את ההתאהבויות המהירות שמתרחשות בסביבות סגורות והיא מייצגת את חיבתם הביזארית של אנשים מסוימים לרכבת ישראל. כל עוד אנחנו מצליחים לזהות גרעין של אמת בסצנה שלפנינו - מדובר בייצוג טוב של המציאות. והפרק אתמול היה ייצוג טוב מאוד של המציאות. גם משום שנתן במה, הפועל החשוב ביותר בשפת הריאליטי, לערבים וערביוּת, אבל בעיקר בגלל הצ'יל הגמור שכל זה נעשה בו. כן, דינה מבינה ערבית ואילנה דוברת אותה היטב. כן, קאזם מתנהל בעיקר בצעקתית שוטפת אבל הוא גם דובר ערבית שגדל בתרבות ערבית. כן, שרין הזדהתה כתומכת במשנתו של בן-גביר, אבל קאזם וריוואה הם שניים מחבריה הטובים ביותר בבית. אלמנטים שנראים לנו ביום-יום כאיזו תהום נוראית שאי אפשר לגשר עליה התגלו אתמול כמו שלולית קטנה שאפשר לצלוח עם חצי פישוק. שמענו ערבית, למדנו קצת על מנהגים אסלאמיים ולא נגרע מאיתנו, מהחוסן הלאומי שלנו, שום דבר. אדרבא, גילינו עדות נוספת לכוח גדול באמת: הקשבה.