התגובה העוצמתית לדיאן מוכיחה כמה אנחנו עדיין מוטים נגד נשים
מה משותף לדיאן שוורץ, בר כהן, עדן בן זקן ועדן פינס? כולן צעירות, דעתניות ומטרה נוחה לאנשים לפרוק עליהן את מטעני המיזוגיניה שלהם. העוינות של החברה כלפי כל מי שמעזה להתנגד לסטריאוטיפ הנשי הקלאסי, מוכיחה שעם כל הכבוד למיטו - יש לנו עוד דרך ארוכה לעשות | דעה
העונה הנוכחית של "האח הגדול" רק התחילה, וכבר ברור לנו, כלומר למי שפתח טיקטוק או אינסטגרם בשבועיים האחרונים, שהציבור סימן דמות נבל, או יותר נכון - דמויות נבל: הנשים הדעתניות של בית "האח הגדול". ויותר משהמעשים של דיירות כמו דיאן ובר מתקבלים בהתנגדות על ידי המשתתפים האחרים, נראה שהצופים בבית הם אלה שכועסים. הקשרים הרגשיים שבין הצופים והמתמודדים עדיין בחיתוליהם, עוד לא למדנו להכיר את המתמודדים על דקויות האופי שלהם, אבל משהו בבר ובדיאן מעורר איזה אינסטינקט רדום שקורא לעשרות אנשים להשתלח בהן בפרסומים ברשתות חברתיות או בשיחות עם חברים.
למעשה, דיאן מתקבלת כרגע על ידי הצופים בכל כך מעט אמפתיה, שכל שבריר של התנהגות לא נאותה בבית מיוחס לה. היא משפיעה על נתנאל, היא מתגרה בקאזם, צריך להרחיק אותה ממרינה. כאילו הדיירים בבית "האח" אינם אחראים למעשיהם וכל מה שהם אומרים, חושבים ועושים הוא תוצר לוואי של ההתנהגות של דיאן.
אבל מה כל כך מכאיב לנו בדיאן? אם אלה הצעקות, היא בהחלט לא המתמודדת הראשונה אי פעם שצעקה בבית. הדימויים שהיא משתמשת בהם? כנ"ל פי מיליון, כי "האח" היא התכנית שמולידה את מטבעות הלשון הכי יפים שיש. כמה מהמתמודדים האהובים בתולדות האח - תקווה גדעון, ישראל אוגלבו, שי חי, גל גברעם, ג'וזי - היו מתמודדים חצופים ואסרטיביים הרבה יותר מדיאן. לעזאזל, פחות משנה עברה מאז הניצחון של אורן חזן בעונת ה-VIP. למה דיאן נענשת בבית המשפט הציבורי על מעשים שסללו לאורן חזן את הדרך לזכייה?
דעה קדומה היא יצור חזק וסתגלני, והיא יודעת להסתנן חזרה למחשבות גם הרבה אחרי שהובסה, לכאורה. לפעמים היא חובשת איזו פאה חדשה (מ-Shein) או מסתתרת מאחורי משקפי שמש, אבל זו עדיין היא. ותגובה עוצמתית כל כך נגד דיאן חושפת כמה אנחנו עדיין מוטים נגד נשים כמוה באופן אוטומטי כמעט. בחמש השנים שחלפו מאז פרוץ מחאת מי טו, כמו נצברו להן ערמות על ערמות של עוינות וטינה כלפי מי שמעזות להתנגד לסטריאוטיפ הנשי הקלאסי, ואנשים חיכו לרגע בו יוכלו לפרוק את המטענים האלה. אבל היום כבר לא לגיטימי להעיר למישהי "כמו פעם" (מכבסת מילים יפה ל"כמו שהיינו באמת רוצים אבל אסור לנו"). אין בעיה, משיבה הדעה הקדומה, בואו נעיר על זה שהיא לא מפרגנת. נכעס עליה כי היא קולנית. נשטום אותה ונעליב אותה ברשתות החברתיות כי היא לא ערכית. העוינות אותה עוינות והפחד מפני נשים שאינן פחדניות - נותר כשהיה, אנחנו פשוט מכירים מילים יפות ומתוחכמות יותר לארוז בהן את הרגשות השליליים שלנו.
דוגמה נוספת למצב הרוח הלאומי הזה היא סערת תמונת הביקיני באינסטגרם של עדן בן זקן. הזמרת המצליחה פרסמה תמונה משותפת עם בנה, בביתה, בעודה לובשת בגד ים, ומשום מה זה הוציא אנשים מכליהם עד כדי כך שהם דיווחו לאינסטגרם על התמונה וטענו כי היא אינה הולמת ומפרה את כללי הקהילה. עדן הסירה את התמונה, מה שרק עורר עליה ביקורת נוספת נוכח מה שנתפס כהתקפלות וכניעה לכוחות שמרניים, אבל כשפרסמה אותה מחדש - נכון, גם התלונות והדיווחים חזרו. הטענות שהוטחו בעדן לא היו גרפיות במיוחד, אבל הייתה בהן אלימות כבושה בעוצמות גבוהות ביותר. "בושה שאמא מתלבשת ככה", נכתב לה, "זה מגעיל שככה את מצטלמת בבית שלך". כלומר, גם אותם גולשים הבינו שלהעיר לעדן על הביקיני עצמו עלול להתפרש כמיזוגיניה, לכן יש לרענן את מאגר העלבונות וההצטדקויות. זה לא הביקיני, אלא הביקיני בבית. אלה לא איברי הגוף החשופים אלא החשיפה שלהם ליד פעוט.
View this post on Instagram
כך נשמעות כרגע גם הטענות נגד בר ודיאן, ובעיקר נגד דיאן. כמו להטוטנות מילולית שעוטפת מיזוגיניה קלאסית. כמו פי. סי. נגד הפי. סי. עצמו. לא היינו חולמים להתנער בעוצמה כזאת מגבר שהיה מדבר באח הגדול כמו שלא היינו מגנים גבר שמצטלם בבגד ים, בביתו, ולא משנה כמה צעיר הילד שחולק איתו את הפריים. אבל נשים היו ונותרו האגן שאפשר לנקז אליו ליטרים על ליטרים של בוז ועצבים.