הרבה יותר מסתם עוד חבר: כך הפך מת'יו פרי את הסרקזם לאמנות

מת'יו פרי נולד ב-19 באוגוסט 1969 בקנדה, וגדל בין אוטווה ולוס אנג'לס. כשהיה בן 15, עבר להתגורר עם אביו בלוס אנג'לס, שם החל לנסות את מזלו במשחק. במהרה התברר שפרי מחזיק בנוסחה נדירה: שילוב של חדות קומית כמעט מתמטית, עם יכולת להביע פגיעות וחום אנושי. זה מה שהפך אותו – לימים – ליותר משחקן מצליח, אלא לדמות שתרבות שלמה מזדהה איתה עד היום.

פרי ייזכר לעד כצ'נדלר בינג מ"חברים". בסיטקום שבו כל אחת מהדמויות תרמה לתמהיל המושלם, הוא היה זה שידע להפוך מבוכה לבדיחה, שתיקה לשורה שנונה, ורגע של חולשה למשהו שכל אחד מהצופים יכול להרגיש בביתו. היכולת שלו "לשבור" את הסצנה עם משפט קצרצר – לעיתים מאולתר – יצרה דמות מורכבת בהרבה ממה שנכתב על הדף. צ'נדלר היה הציני, כן, אבל גם הבודד, הלוזר-מטעם-עצמו, זה שמנסה להסתיר את כאביו מאחורי הומור, ופרי שיחק אותו באינטיליגנציה שהפכה אותו גם לחבר.

הייחוד של פרי לא נעצר ב"חברים". הוא חיפש להוכיח את עצמו גם מחוץ למסגרת שהפכה אותו לכוכב בינלאומי. ב"סטודיו 60" של ארון סורקין הציג צד דרמטי יותר, וזכה לשבחים (אם כי התוכנית לא שרדה יותר מעונה אחת). בסרט הטלוויזיה "מורה לחיים" גילם מורה צעיר במאבק מול מערכת נוקשה – תפקיד שהביא לו מועמדות לגלובוס הזהב ולאמי. הוא גם התנסה בבימוי, ואף שילב את אביו לצידו באחד הפרקים שביים בסדרה האהובה "סקראבס". גם אם הקהל תמיד ראה בו קודם כול את צ'נדלר, פרי המשיך לחפש דרכים להרחיב את גבולות המשחק שלו.

במקביל, השחקן מעולם לא הסתיר את מאבקו בהתמכרויות. תאונת אופנוע ים שעבר ב-1997 הובילה להתמכרות קשה למשככי כאבים, והוא עבר אינספור תהליכי גמילה שעלו מיליונים. לא פעם הוא סיפר בגלוי על הקשיים, ואף הודה כי אינו זוכר שלוש שנים מצילומי "חברים". במקום להסתתר, הוא בחר להפוך את ניסיונו האישי למאבק ציבורי: הוא פעל בגבעת הקפיטול, פתח מרכז גמילה על שמו – "בית פרי" – וזכה ב-2013 בפרס מהבית הלבן על תרומתו להעלאת המודעות למאבק בהתמכרויות לסמים.

דווקא בשנים האחרונות לחייו, כוכב "חברים" ניסה להתמקד בצדדים האופטימיים. בספרו "Friends, Lovers and the Big Terrible Thing", הוא כתב בכנות על ההצלחות והכישלונות, תוך שהוא מודה – הוא לא היה מחליף את החוויות, גם במחיר הכאב.

מאז מותו הפתאומי באוקטובר 2023, נדמה כי הכותרות נצמדו לשאלה "איך". אבל יום הולדתו מזכיר שחשוב יותר לשאול "מה": מה השאיר אחריו, איזה דמות יצר, ואיך הצליח פרי להעניק לקהל תחושת קירבה נדירה. מאסטר הסרקזם לא רק הצחיק אותנו – הוא גרם לנו להרגיש שאנחנו מכירים אותו.

כשחוזרים היום לצפות ב"חברים", קשה שלא להיתקל שוב ושוב בצחוק שפרי ידע לחלץ גם מהמצבים הכי עגומים. אולי זו הדרך הנכונה ביותר לחגוג את יום הולדתו: לצחוק איתו שוב, ולהיזכר כמה רחוק יכול להגיע שחקן שהפך את ההומור להגנה – וגם למתנה.