עשור אחרי שעלתה לאוויר: האם הסדרה הזו באמת שינתה את עולם הקומדיה?
ב-21 ביולי 2016, עלתה לטלוויזיה הבריטית דרמה קומית בוטה, ושמה "פליבאג". עשור בדיוק לאחר מכן ואחרי אינספור "חקייניות" שקמו לה, ניסנו להבין האם המהפכה התרבותית של אותה הסדרה עדיין כאן איתנו - והאם מישהו בכלל מעוניין לקחת סיכון על יצירה חסרת עכבות, או חלילה "נשית"?
ב-21 ביולי 2016, עלה בטלוויזיה הבריטית (אם לדייק, לערוץ BBC 3, בהפקת אמזון פריים) פרק בן 20 וקצת דקות אודות אישה בשנות ה-30 לחייה, גבוהה וגמלונית, ציניקנית ונוירוטית, שאוהבת "לשבור את הקיר הרביעי" - במילים אחרות, להישיר מבט למצלמה (טאבו גדול, לרוב, בקולנוע וטלוויזיה) ולשוחח עם הקהל שבבית על סקס, נשיות, זוגיות כושלת, "כומר לוהט" ועוד סקס.
במרחק עשור, התיאור הזה לא נשמע מסעיר במיוחד, אולי משום שראינו כמותו לא פעם בשנים האחרונות. אבל אי שם באמצע העשור שעבר, "פליבאג" - הדרמה הקומית של היוצרת הבריטית פיבי וולר-ברידג', שהתבססה על מופע היחיד שלה מ-2013 - הייתה לשיחת היום במשך חודשים, וחוללה מהפכה של ממש בקומדיה הטלוויזיונית, ובטלוויזיה בכלל. אותו תיאור נשמע לנו כה "בנאלי", משום שוולר-ברידג' שינתה את הדרך שבה אנחנו חושבים על קומדיות על המסך הקטן, ובעיקר על "קומדיות נשיות". אך האם אותה מהפכה עדיין כאן איתנו, כשעולם התרבות מפחד לקחת סיכונים פשוטים בהרבה מ"פליבאג"?
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
אולי חשוב ראשית לתת קונטקסט לסביבה התרבותית שאליה צמחה יצירתה של וולר-ברידג'. העשור שעבר סימן את שיא "תור הזהב" של הטלוויזיה הבינלאומית. כשרשתות ושירותי סטרימינג בחיתוליהם לקחו יותר ויותר סיכונים על יוצרים ייחודים והשקיעו כספים רבים יותר לתוך הפקות מקור (שנעשו בהדרגה יקרות ומושקעות יותר), הפכה הטלוויזיה - יותר מתמיד - ל"האורים והתומים" של התרבות הפופולרית, כשעולם הקולנוע פנה לסרטי גיבורי על, בלוקבאסטרים גדולים ולמכנה המשותף הרחב ביותר. במקביל, כשהעולם הפך יותר ויותר גלובלי והמודעות החברתית עלתה אף היא, נוצר רצון ליברלי להעניק למגוון קולות שונים ביטוי טלוויזיוני, ולא רק לגבר הלבן הממוצע.
כך, בעולם פוסט-"בנות" של לנה דנהאם ו"ברוד סיטי" של אילנה גלייזר ואבי ג'ייקובסון, נוצר רעב גדול יותר ליצירה נשית בוטה מבעבר, ובמקביל שברירית ואמוציונלית. עם יוצרות שהתרחקו ממודל היופי ההוליוודי המקובל, דרמות קומיות אלו (או קומדיות דרמטיות, אתם תבחרו) טשטשו את הגבולות בין חייהן הפרטיים של העומדות מאחוריהן לבין מה שמוצג על המסך. לפתע, נשים רבות ברחבי העולם קיבלו סוף כל סוף ביטוי תרבותי-מיינסטרימי ראשון לצרות ותהיות שליוו אותן כבר שנים.
ואולי חשוב לציין גם את מעורבותה של התעשייה הבריטית בכל הקשור להצלחתה של "פליבאג", זו המאמינה עוד משנות ה-30 של המאה שעברה בטלוויזיה (הציבורית בפרט) ובכוחה החינוכי לחשוף את הקהל הרחב לייצוגים שאולי לא הכירו לפני כן. בין אם מדובר בחיבה להומור בוטה וישיר יותר, או בנכונות של הקהל הרחב לצאת מאזור הנוחות שלו - היכן שהצופה הבריטי הממוצע ראה ביטוי להט"בי, לדוגמה, כבר בשנות ה-70 עם "מישהו מטפל בך?", הצופה האמריקאי נאלץ לחכות להגעת הכבלים לפני כ-30 שנה, לאלטרנטיבה "הפרועה" שהציעה HBO וההבנה שגם דברים טיפה יותר נועזים יכולים להיות רווחיים, בתעשייה מבוססת רווח גרידא.
במובנים רבים, "פליבאג" הייתה החותמת הסופית לתפיסה החדשה בתעשייה הטלוויזיונית: "את יוצרת צעירה ואולי קצת קווירקית עם כישרון לכתיבה? אנחנו רוצים אותך". כך, העשור האחרון - או יותר נכון, 7-6 השנים הראשונות שלו - ראה את עלייתן של "פיבי-וולר-ברידג'יות" רבות מסביב לעולם: ממיקיילה קול והייצוג הבלתי מתפשר של תקיפה מינית ב"להרוס אותך", דרך "בנות דרי" וכלה בעשייתן של השחקניות-יוצרות שרון הורגן ("קטסטרופה") וכוכבת "הלוטוס הלבן"/"חינוך מיני" איימי לו-ווד ("חיים בסרט"); מבת חן סבג ("מטומטמת") ועטרה פריש ("המפקדת") וכלה בהדס בן ארויה ("קורדרוי"), נועה קולר ("חזרות", "מקום שמח") וטליה ברטפלד.
אך מדוע אלו אינם כבר איתנו? במובן הפשוט ביותר, נדמה שזו כבר אינה "רוח הזמנים" - היכן שוולר-ברידג' תפסה בדיוק את הזמן והמקום הנכון לפרוץ, העולם בגרסת 2026 שלו הולך אחורה, מעוניין פחות ופחות בצרותיו של האחר (כן, האישה היא גם "האחר" עבור רבים) ויותר ויותר בבדלנות. זה כבר לא "אין" להיות רגיש וישיר, לדבר על מחשבות שאולי לא יהיו נעימים לכולם; אלו נחשבים היום ל"ווקיסטים" ו"בכייניים". זהו עידן התוקפנות, ההדחקה, המאצ'ואיזם, ובהתאמה, הסדרות שמצליחות כיום הן הסדרות שמשיבות מלחמה באותו המטבע - לדוגמה, "הבנים" או אפילו "האקס", שמשלבת בין אותה הרגישות הישירה של העשור שעבר לתוקפניות עכשווית.
ואולי כל העניין נובע מהצפה של השוק בממשיכות דרכה של וולר-ברידג', או החיקויים לה. כשעוד ועוד תאגידי ענק ברחבי העולם מקימים שירות סטרימינג משלהם, אלו יינטו לרצות גם "פליבאג" משלהם. הרי זה ידוע שעוד ועוד מ"אותו הדבר" מוביל לעייפות החומר אצל הקהל בבית. ובעוד אותה סדרה קומית צמחה בשוק מאוכלס הרבה פחות בתכני טלוויזיה, 2026 זורקת בפני הצופה הממוצע עשרות ומאות סדרות בחודש, שמתחרות ביניהן ליצור אפקט תרבותי ששווה לשליש ממה שהצליחה וולר-ברידג' דאז.
ומה באשר לאותה יוצרת בריטית משפיעה? אין צורך לדאוג לה. וולר-ברידג' בת ה-41 הספיקה לגרוף מספר פרסי אמי (רובם על העונה השנייה של הסדרה, שבכלל שידרגה את מעמדה כסדרה סופר-מדוברת ואת של וולר-ברידג' ככוכבת בינלאומית), באפט"א וגלובוס הזהב; ליצור את סדרת הלהיט "להרוג את איב"; למצוא חן בעיני הוליווד, ולככב בתמורה בסרט מסדרת "מלחמת הכוכבים" ("סולו") ומסדרת "אינדיאנה ג'ונס" ("אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל"), ולכתוב את הסרט האחרון עד כה במותג המיתולוגי של "ג'יימס בונד" ("לא זמן למות"). אך גישת "מאחורי הקלעים" שלקחה מאז אותה פריצה גדולה ב-2016, והימנעותה היחסית מהעין הציבורית, היא העדות האולטימטיבית למצבה העגום של היצירה המקורית בימינו: אם לא רוצים לשמוע קולות אחרים, אלו כבר כמעט ולא מתקיימים בינינו.
